שמש

פרופ' יורם רוזן מסתכל על משבר האקלים, ומסובב את המחשבה עליו ב־180 מעלות, מין היפוך בהיגיון הכי בסיסי. "הרי לא נצליח להפחית לאפס את הפליטות של גזי החממה", הוא אומר, "אז בואו נלך לצד השני, ונפחית את מה שמחמם אותנו — את קרינת השמש".

מה זה אומר?

"לפתור את הבעיה מבחוץ: להקטין את מה שהשמש מקרינה אלינו".

אפשר לעשות כזה דבר בכלל? איך?

"הטכניקה לעשות את זה היא לפרוס צילייה גדולה מבד,  במרחק 1.5 מיליון ק"מ מכדור הארץ. לוויינים יחזיקו אותה באוויר וינועו עם כדור הארץ, באותו הקצב, כך שהם יספקו לו צל. אם נפרוס מעין שמיכה כזו נוכל להוריד כ־2% מהקרינה שהשמש שולחת לעברנו, והטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ תרד בתוך שנה ב־1.5 מעלות צלזיוס. אנחנו נרגיש את ההשפעה באופן מיידי". למעשה, מי שבעיקר ירגישו את ההשפעה הם מי שיחיו מתחת לצילייה המיועדת, באזורים סמוכים לקו המשווה, אבל אם הטמפרטורה שם אכן תרד — גם הממוצע העולמי יירד איתה.

מבחינת רוזן, ראש מכון אשר לחקר החלל בפקולטה לפיזיקה בטכניון, לא מדובר במדע בדיוני. הוא מוביל מחקר שמכוון לעשות בדיוק את זה — להצליל את כדור הארץ. הצילייה הגדולה שרוזן ועמיתיו בטכניון (עם שותפים מאיחוד האמירויות הערביות) רוקמים לנו אמורה להיות עשויה מקפטון, חומר מחזיר אור בעובי 10 מיקרון, שמשמש למשל גם בשמיכות מילוט ("כמו בפק"ל של כל טייס") ובלוויינים, והם יוכלו "לשחק" איתה, לפרוס אותה או לקפלה בהתאם לצורך וכך לשנות את היקף ההצללה. לפי חישוביהם, כדי שצילייה כזאת תהיה אפקטיבית היא צריכה להיות ריבועית, באורך וברוחב 1,600 ק"מ, כלומר כ־2.5 מיליון קמ"ר, קצת יותר משטח ערב הסעודית או אלג'יריה, קצת פחות משטח קזחסטן או ארגנטינה, אבל רוזן ועמיתיו סבורים שאפשר לפרוס אותה בחלקים.

הם מתחילים בקטן, עם ניסיון ראשון שהם קוראים לו "מדגים טכנולוגי", כדי "להראות שיש לנו את כל הטכנולוגיות הדרושות", אומר רוזן, ועדיין מגייסים לו כסף. "זה יהיה אבטיפוס קטן מאוד, בערך בגודל של לוח בכיתה, שיאפשר לבדוק אם הפתרון בכלל יכול לעבוד. כרגע אנחנו בודקים את החומרים הנכונים ואת האופן שבו צריך לפרוס את הצילייה, אבל אם נצליח לפרוס אותה ולייצב אותה והיא אכן תייצר צל, כלומר אם הניסוי יוכיח את עצמו, אני מקווה שמדינות העולם יאמצו את הפתרון ויתגייסו ליישום משותף שלו".

זה ריאלי בימי חיינו?

"אפשר לעשות את זה בשלבים, לשלוח בכל יום שמיכה בגודל הכנרת על גבי לוויין, עד שנכסה הכל, אבל כשזה יושלם בתוך שנה כבר נראה התחלה של קירור. זה יהיה הפרויקט הכי גדול שהאנושות תהיה מעורבת בו. אבל חשוב לציין שהוא לא נועד לאפשר לאנושות להמשיך לפלוט גזי חממה. הצילייה שלנו יכולה רק לצמצם את הנזק, לא לטפל בשורש הבעיה. את הפליטות חייבים בכל מקרה להפחית".

וכמה יעלה פתרון כזה לצמצום הנזק?

"המדגים הטכנולוגי שלנו דורש כ־10 מיליון דולר. הפתרון הגלובלי — קשה להעריך. זה יכול להגיע ל־30 טריליון, כמו החוב הלאומי של ארה"ב. בעוד כחמש שנים נוכל לשים את המדגים הטכנולוגי בנקודה המיועדת, וכשנשתכנע שזה עובד נוכל לומר: 'חבר'ה, יש פתרון. תרימו את זה'".

כוח

זה פתרון קיצוני, אבל הוא לא היחיד — בשנים האחרונות צצו עוד המצאות מפתיעות שנועדו לקרר את כדור הארץ. הוא אפילו לא היחיד שמציע להצל אותו; גם קבוצה של חוקרים ב־MIT בוחנת כרגע אפשרות לייצר משטח סינתטי של בועות צפופות, מסיליקון או חומר אחר, שייפרס גם הוא כ־1.5 מיליון ק"מ מהקרקע   (זה פשוט המרחק שבו כוחות הכבידה של כדור הארץ והשמש נמצאים בשיווי משקל) וירחיק מאיתנו חלק מקרינת השמש. והוא יהיה גדול הרבה יותר מהצילייה: כ־8 מיליון קמ"ר (בערך בגודל של אוסטרליה או ברזיל).

אבל לא רק בציליות החוקרים עוסקים לאחרונה. ככל שהמשבר מעמיק, עוד ועוד מדענים ויזמים מנסים למצוא פתרונות "מחוץ לקופסה", לזרוק רעיונות מוזרים שאולי יכולים לקרר אותנו באמצעות "ניהול קרינת השמש" (Solar Radiation Modification, SRM), לפחות כל עוד אנחנו לא מצליחים להפחית כראוי את הפליטות של גזי חממה. חלק מהפתרונות המוצעים מסעירים את הדמיון, חלק מעוררים שאלות אתיות קשות, או חששות בריאותיים. אבל הדיון תופס תאוצה, והוא מתנהל לא בשוליים של הממציאים המשוגעים אלא במוקדי הכוח הגדולים. אחרי עשרות שנים שבהן הפוליטיקאים לא עשו כמעט דבר כדי לבלום את משבר האקלים, ואף שגם כיום הם מתקשים ליישם את הפתרונות הנדרשים ולשנות את אורחות החיים שלנו כדי להציל את הכדור — עכשיו הם מתחילים להרהר ברעיונות מד"ביים, בתקווה שאלה אולי יצליחו לדחות את הקץ. בשילוב עם ההון שמשקיעים בתחום כמה מיליארדרים, אנחנו עתידים לראות עוד המצאות כאלה, והן עלולות להיות מסוכנות יותר משמיכות לקרחונים.

בעצם, אנחנו ברגע היסטורי. במשך מיליארדי שנים מה שהכתיב את האקלים בכדור הארץ היה כמות קרינת השמש שחדרה לאטמוספרה והכמות שנפלטה ממנה. האדם לא שיחק בזה כל תפקיד, עד המהפכה התעשייתית. ומאז, בני האדם מעצבים מחדש את האקלים. שריפת פחם, גז ונפט גרמה לפליטה מוגברת של גזי חממה, שהפכו את האטמוספרה לאטומה יותר, כולאת את הקרינה שמבקשת להיפלט וצולה אותנו בפנים. הטמפרטורה הממוצעת בעולם עלתה בכ־1.1 מעלות צלזיוס בתוך 200 שנה, ומומחי האו"ם צופים שתזנק בעוד כ־2 מעלות עד סוף המאה. כל עלייה מזערית בטמרפרטורה הממוצעת מזיקה לכל המערכות האקולוגיות, לבני האדם ולבעלי החיים, דנה אותנו לגלי חום קטלניים, שיטפונות כבדים, בצורות, מונסונים ועוד, ואלה ילכו ויתרבו — ב־2030 מספר אסונות האקלים עתיד להיות גבוה בכ־40% מב־2015. יהיה לנו קשה מאוד לחיות כפי שחיינו עד כה. כדי למנוע את זה היינו צריכים לחתוך דרמטית את פליטת גזי החממה כבר מזמן, אבל לא עשינו את זה. אז עכשיו אנחנו שוב מנסים להשפיע על האקלים, אבל בכיוון ההפוך מכפי שעשינו עד כה. אנחנו רוצים להסיג את האקלים לאחור.

זה התחיל אצל המדענים, שהוגים באפשרות הזאת כבר עשרות שנים, וגם התחילו לחשוב על יישומים. בפברואר כ־300 חוקרים בעלי שם מהמוסדות המובילים בעולם, כולל נאס"א, קולומביה, הרווארד ועוד, פרסמו מכתב פתוח הקורא לתמוך במחקר של SRM, והסבירו שפתרונות לקירור מלאכותי של כדור הארץ הם "כמעט בלתי נמנעים" במצב הנוכחי. המדענים, ובהם מנהל נאס"א לשעבר ג'יימס הנסן, הדגישו שהנדסת אקלים אינה הדרך לבלימת שינויי האקלים, אבל הסבירו שיש צורך במחקרים וניסויים כדי להבין אם יהיה אפשר להשתמש בה באופן יעיל בשלב שבו ברור שהפחתת הפליטות של גזי החממה אינה מספיקה.

ועכשיו גם הממשלות עסוקות בנושא. בסוף יוני הבית הלבן פרסם דו"ח על הנדסת אקלים (או הנדסה סולארית, או גיאו־הנדסה), לבקשת הקונגרס, והוא מציע לבחון את הענף ולשקול להשיק מחקר שיימשך חמש שנים ויבחן את השיטות השונות ל"ניהול" קרני השמש, בכדור הארץ ומחוץ לו. הדגש הוא על "סיכון מול סיכוי", אבל הפנייה לעיסוק בנושא מדגישה שוב את הכישלון האמריקאי המתמשך לעשות את מה שבאמת צריך לעשות — לצמצם את הפליטות.

חלקיקים

רסס של מי ים הוא אופציית האירוסולים התמימה ביותר; יש אפשרויות הרבה יותר אפלות. גופרית דו־חמצנית, למשל. ב־1991 התפרץ הר הגעש פינטובו בפיליפינים, אלפי טונות של גופרית כזו התפזרו באוויר — והטמפרטורה בכל העולם ירדה ב־0.5 מעלות צלזיוס בממוצע למשך שנתיים. ב־1815 התפרצות הר הגעש טמבורה באינדונזיה הולידה "שנה ללא קיץ" — ענן אירוסולים בגודל של אוסטרליה חסם את קרני השמש ושינה את האקלים. היה קר, פשוט. אגמים ונהרות קפואים ביולי ובאוגוסט, גשמים עזים, אובדן יבולים בכל העולם. כך שמצד אחד גופרית דו־חמצנית נראית כפתרון קירור אפקטיבי. מצד אחר, לאף אחד אין מושג לאן זה יכול להתגלגל, והנזק לעולם עלול להיות אדיר.

בשנה שעברה חוקרים מאוניברסיטת ייל אפילו חישבו שהזרקה של חלקיקים כאלה לאוויר יכולה, היפותטית, להקפיא מחדש את הקטבים. והם גם שרטטו תוכנית היפותטית, כדי שנבין במה זה כרוך: כדי להגיע להיקף חלקיקים כזה, צריך ש־125 מטוסי סילון יטוסו כ־175 אלף טיסות בגובה רב בשנה, ובהן ירססו חלקיקי גופרית דו־חמצנית סביב צפון אלסקה והקצה הדרומי של פטגוניה (קווי רוחב 60 צפון ו־60 דרום). התוצאה אמורה להיות צינון כדור הארץ בלא פחות מ־2 מעלות. וכן, המטוסים האלה גם ישחררו מיליוני טונות של גזי חממה מזיקים, וריסוס כזה עלול למלא את האוויר בכימיקלים אחרים, ומדענים חוששים מנזק לדרכי הנשימה, גשם חומצתי, פגיעה בשכבת האוזון. למדע בדיוני הרי תמיד יש גם צד דיסטופי מאוד.

ובכל זאת, העניין נבדק. גם בישראל. הסטארט־אפ Stardust Labs, שפועל ברעננה, מנסה לפתח חומר שיוכל להשיג את אותו אפקט מצנן שיוצרים חלקיקים מהתפרצות געשית — רק בלי הזיהום. עם מקימיו נמנים פרופ' אלי וקסמן, ראש המחלקה לפיזיקת חלקיקים ואסטרופיזיקה במכון ויצמן ולשעבר המדען הראשי בוועדה לאנרגיה אטומית, וד"ר ינאי ידוב (Yedvab), לשעבר סגן המדען הראשי בוועדה לאנרגיה אטומית. לפי הצהרות החברה במצגת למשקיעים בשנה שעברה, הפתרון שעליו היא עובדת הוא "היחידי שניתן ליישום רחב לשם הורדת הטמפרטורות העולמיות בתוך שנים אחדות", וגרם אחד של החלקיקים המתוכננים אצלם יוכל למנוע את השפעת ההתחממות של טונה אחת של גזי חממה, באופן "משתלם פי אלף מכל חלופה אחרת".

סכנות

השאלה, היא כמובן, עד כמה כל זה מסוכן. ההתערבות האנושית הקודמת באקלים הובילה למצב הנוכחי, וקשה לדעת כמה נזק תגרום התערבות נוספת.

מה תעשה, למשל, הזרקת גופרית דו־חמצנית לאוויר? אף אחד לא יודע לחזות. וגם אם היא תצליח בטווח הקצר, מה הלאה? נהיה תלויים לנצח בטכנולוגיה יקרה? או שנפסיק את השימוש בה וניקלע ל"הלם סיום", עם עלייה מהירה ומזיקה מאוד של הטמפרטורות? לפי הדו"ח האחרון של תוכנית הסביבה של האו"ם בנושא, שיצא בפברואר, הכיוון הזה לא ישים ואינו בר־קיימא (אבל הוא גם לא שלל לחלוטין את המחקר בתחום).

הסכנות האפשריות מעסיקות גם את הממשלות. הדו"ח של הבית הלבן מציין מפורשות שחלק מהטכנולוגיות בתחום עלולות לגרום לנזק בלתי הפיך לאדם ולסביבה, אבל ממליץ לבחון מה יהיה מסוכן יותר, הטכנולוגיות האלה — או המשך עליית הטמפרטורות בעולם. באיחוד האירופי חריפים יותר: בסוף יוני נציבות האיחוד קראה לקיים שיחות בינלאומיות על האיומים בהנדסת אקלים, שמגלמת "רמת סיכון בלתי מתקבלת על הדעת לבני אדם ולסביבה". "אף אחד לא צריך לערוך לבדו ניסויים עם כוכב הלכת המשותף שלנו. צריך לדון בזה בפורום הנכון, ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר", אמר ראש מדיניות האקלים של האיחוד, פרנס טימרנס.

גם בקרב המדענים יש רבים שמזהירים מההשלכות האפשריות. מילא השאלות של כמה זה יעלה ועד מתי יהיה צריך להשתמש בטכנולוגיות כאלה ומה יקרה כשנפסיק; יש כאן עוד שלל איומים, מפגיעה במערכות אקולוגיות, דרך עלייה במספר האירועים של מזג אוויר קיצוני ברחבי העולם ועד נזק לשכבת האוזון. כבר בינואר 2022 יותר מ־400 חוקרים מובילים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר גדולים, כולל כאלה שעבדו עבור האו"ם, טענו שהסיכונים עלולים להיחשף במלואם רק כאשר הטכנולוגיות יופעלו בקנה מידה אדיר, או אפילו שנים אחר כך, וקראו להסכם עולמי שיאסור שימוש בטכנולוגיות כאלה.

אבל אלה לא רק הסכנות הקונקרטיות. הצעות מלהיבות לייצור עננים או ציליות נגד השמש עלולות ליצור רושם שיש פתרונות קסם, למשוך תקציבי עתק ולפגוע, בשלל דרכים, במאמץ העיקש להציל את כדור הארץ באמצעות הפחתת פליטות. ומה המשמעות הגיאו־פוליטית של ממשלות שמתחילות לשחק עם האקלים?

פרופ' אלון טל, מומחה למדיניות ציבורית וסביבה מאוניברסיטת תל אביב, שהיה גם ח"כ מטעם כחול לבן ועומד לפרסם ספר על מדיניות ציבורית וחדשנות אקלימית, סבור שכל התחום של הנדסת אקלים הוא "רעיון ממש רע".

למה?

"יישום הרעיונות האלה בקנה מידה גדול יכול להוביל לפגיעה בשכבת האוזון, לשינוי דפוסי המשקעים ועוד. יש כאן הרבה מאוד אי־ודאות. זו גם שאלה של קיימות — אם היינו יכולים לדעת שאלה פתרונות שיחזיקו לנצח, מילא. אבל ברגע שהמערכות האלו לא יפעלו ההתחממות תחזור שבעתיים. אני לא מכיר איש רציני אחד שבאמת חושב שזה עשוי להוות פתרון לאורך זמן. זאת לא הפחתת פליטות אמיתית".

עם העמדה הזאת מסכים גם פרופ' רוזנפלד, האיש שמרסס באזור שונית המחסום הגדולה, הוא מדען אקלים בעל שם עולמי ומשתייך לפאנל לשינויי אקלים של האו"ם (IPCC). והוא מדגיש את חשיבות התיאום הגלובלי כדי להתמודד עם כל הסוגיות האלה: "הדרך עוברת בהסכמה עולמית — אף מדינה לא יכולה להחליט ליישם פתרונות כאלה על דעת עצמה".

מה הסכנה המשמעותית בפנייה לפתרונות כאלה?

"כשאנחנו פותחים להם פתח, המנהיגים שכבר השתכנעו להיאבק בכוחות הגדולים של חברות הדלקים ולהפחית פליטות עכשיו יאחזו בפתרונות החדשים — שכלל לא קיימים. זה רק ייתן לחברות הנפט עוד פרק זמן לטפח את התלות שלנו במוצרים שלהן. זה מסוכן. החזון הדל־פחמן שאליו אנחנו חותרים, באמצעות גמילה מדלקים מזהמים, ייצור מציאות טובה הרבה יותר מכל הבחינות. כל דבר אחר משול ללקיחת אקמול להורדת חום בלי לטפל במקור הבעיה".

לניסוי שלכם לא עלולות להיות השלכות כאלה?

"ועידה מכוננת שהתקיימה בוושינגטון כבר ב־2010 קבעה סטנדרטים אחידים להנדסת אקלים, וסוכם ששום פעולה עם השפעה אקלימית לא תיעשה בלי הסכמה גלובלית. במקרה של שונית האלמוגים, זה מוגבל רק לשונית, וכל מה שאנחנו עושים זה לתקן אנומליות על ידי חומרים טבעיים, אז אני לא רואה כאן השלכות שליליות. אם מקררים באופן מקומי, ההשפעות הן קצרות טווח ולא מתפשטות, וה'הפרעה' שאנחנו יוצרים לא גדולה".

ובכל זאת, לפתרונות מחוץ לקופסה אין יתרונות?

"במקביל לזה שחייבים להפחית פליטות, מתפתחת ההכרה שצריך לפתח טכנולוגיה שתעמוד לרשותנו אם נגיע לחירום אקלימי. גם אם אנחנו מאמינים שנצליח להפוך את הגלגל ולהקטין את הפליטות, אנחנו חייבים במקביל לשמור על מערכות אקולוגיות עד שנחזיר את הטמפרטורות לערכים בני־קיימא, כי כבר עכשיו ההתחממות חוצה רף שמשנה את העולם לנגד עינינו. בני אדם הנדסו את החקלאות, אז עכשיו נהנדס את האקלים, כל עוד אנחנו נזהרים ושומרים על כללי אתיקה. אנחנו צריכים לעשות זאת, כדי שעד שנוריד את כמות גזי החממה לא ייווצרו נזקים בלתי הפיכים. כי לפעמים בכל זאת צריך לקחת אקמול להוריד את החום, עד שמטפלים במקור הבעיה".