ל

ברדפורד סמית' הוא שחקן שולי בהיסטוריה של הכדורסל: הוא שיחק רק 183 משחקים ב־NBA, בוושינגטון בולטס (כיום וויזארדס) וסקרמנטו קינגס, ואת רוב הקריירה עשה בקבוצות מליגות משניות במקומות כמו איווה, סאות' דקוטה, בולטימור, ורוצלב ופרושקוב. ובכל זאת, שמו של סמית' נרשם בדברי הימים של הכדורסל, כפי שמתואר ב"הריקוד האחרון", סדרת הכדורסל הכי נצפית בכל הזמנים. באחד מפרקי הסדרה מסופר כי בסוף עונת 1992/93 סמית', אז במדי הבולטס, קלע 37 נקודות (15 מ־20 מהשדה) במשחק נגד שיקגו בולס של מייקל ג'ורדן. הבולס ניצחו, אך ג'ורדן קלע רק 9 מ־27 בהתמודדות מול סמית'. אחרי המשחק, ג'ורדן סיפר לחבריו לקבוצה שבירידה מהמגרש סמית' זרק לו "משחק טוב, מייק". ג'ורדן הכעוס הבטיח לחבריו לקבוצה: "מחר אני הולך לקלוע במחצית הראשונה מה שהילד הזה קלע במשחק כולו". ואכן, במשחק למחרת בין הקבוצות, ג'ורדן קלע 36 נקודות במחצית הראשונה (47 במשחק), ובהגנה התמקד כמעט לחלוטין בסמית', שקלע רק 15 נקודות במשחק. שנים אחר כך ג'ורדן נשאל אם הסיפור על ההערה שסמית' זרק לו היה אמיתי. ג'ורדן ענה, "לא, המצאתי את זה".

ב"הריקוד האחרון", חברים לקבוצה של ג'ורדן סיפרו שהוא תמיד מצא סיבה לכעוס. כעס הדליק את ג'ורדן — ולא רק אותו, אלא גם ספורטאי ענק אחרים, כמו ליאו מסי. תיירי הנרי סיפר על הרגע שבו הבין שליאו מסי הוא השחקן הכי טוב שהוא ראה בחייו: "פעם באימון הרגיזו את מסי, אז הוא לקח כדור, עבר את כולם וכבש שער. הוא גרם לשחקנים מקצוענים, הכי טובים בעולם, להיראות כמו ילדים בכיתה ו'". הנרי בעצמו, אגב, טען שהביקורת שספג מאביו עוררה בו כעס ששימש כוח מניע בקריירה שלו.

ואכן, ניהול נכון של כעס עשוי להפוך אותו למשפר ביצועים של ממש. "הדחקה ודיכוי של הכעס הם הוצאת אנרגיה גדולה שמותירה אותך עייף, אבל אפשר לנהל את הכעס ולתעל אותו למקומות הנכונים", מסביר פרופ' דיוויד לבל (Lebel) מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת פיטסבורג, שחקר את נושא הכעס.

במחקר מ־2009 של מדעני ספורט מאוניברסיטאות מקיימברידג', באת', וויילס, קליפורניה וניו זילנד הראו איך כדורגלן כועס, בתנאי מעבדה, בועט חזק ומדויק יותר מכדורגלנים רגועים. לפי אותו מחקר, קופץ לגובה כעוס הצליח לקפוץ גבוה יותר מקופצים בתחושה ניטרלית, ופיצ'ר בבייסבול זורק חזק יותר כשהוא עצבני. מחקר שנערך באוניברסיטת וירג'יניה ב־2016 הראה ששחקני NBA שספגו פאול שעצר ריצה ללא הפרעה לסל (Clear Path Foul) — העבירה המעצבנת ביותר עבור כדורסלן — קלעו באחוזים גבוהים יותר את זריקות העונשין שלהם; ומחקר של אוניברסיטת מונטנה מ־1978 שבחן 8,467 חבטות לשער במשחקי הוקי מצא ששחקנים שכעסו על החלטת שופט היו מדויקים יותר מול השער.

כעס יכול להיות תחושה ממקדת ומרכזת גם מחוץ למגרש הספורט. במחקר משותף לאוניברסיטת טקסס ולאוניברסיטת קליפורניה נתנו לנחקרים פאזלים ומשחקי מילים, שנועדו להכשיל אותם. למשתתפים נאמר שתוצאותיהם ישותפו עם משתתפים אחרים. כשהם טעו, הבוחנים אמרו להם מיד שהם טועים, מה שעורר בנבדקים חשש מהשפלה או כעס על התרגיל. החוקרים גילו שהנבדקים שהתחושה שהובילה אותם היתה כעס, ולא פחד מכישלון או חרדה מהכישלון, היו הפותרים הטובים ביותר של הפאזלים. החוקרים הסיקו כי "כעס מנוהל" יכול להפעיל יצירתיות, וכי אנשים כעוסים הממוקדים בבעיה יכולים להגיע לפתרונות מגוונים יותר מאלה שאליהם מגיעים מי שמרגישים עצבות או פחד.

לפי מחקר של אוניברסיטת קרנגי מלון, כעס שנתפס כמוצדק "בריא יותר מבחינה ביולוגית" מאשר פחד: החוקרים בדקו את התגובות של אנשים לאירועים, והראו שכעס יוצר שחרור מתון יותר של הורמוני סטרס (בעיקר קורטיזול) וכך מעיד על תגובה בריאה יותר מאשר זו של מי שמגיבים לאותו אירוע בפחד. לפי מחקרים מהולנד, פחד יוצר שיתוק של המערכות, אפילו כשמדובר בפחד מתופעה חברתית ולא מאירוע "מאיים באמת". ומחקר של אוניברסיטת באפלו מ־2019 הראה שגם בהיבט הפוליטי פחד מוביל לשיתוק, קיפאון ושנאה כלפי הגורם המפחיד, בעוד כעס מוביל לפעולה ואקטיביות.

עימות ברור בין פחד לכעס אפשר לראות בימים אלו באוקראינה. לפני המלחמה וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, טען שהרוסים לא יתקפו, אפילו בשעה שהמודיעין שלו ושל ארצות הברית העריך שהתקיפה ממשמשת ובאה. אחר כך, זלנסקי הודה שפשוט לא רצה לעורר פחד בעם האוקראיני. מרגע התקיפה הוא גם מעודד רגשות של כעס מוצדק על הפלישה. הכעס הזה עובד לטובת הלוחמים האוקראינים בהתמודדות עם החיילים הרוסים, שהגורם העיקרי שמניע אותם הוא הפחד משרשרת הפיקוד של ולדימיר פוטין.

אולי המלחמה הזאת תבהיר לדמוקרטיות — ובעצם לכל מי שעיניו בראשו — שמנהיג "מפחיד" הוא מנהיג משתק, שמייצר נתינים מפוחדים ופסיביים, בעוד מנהיג "מכעיס" מייצר אזרחים פעילים וממוקדים. את הכעס הזה צריך לגייס עתה כל מי ששלום אוקראינה, אירופה או העולם יקר ללבו.