לחיות כמו מצנתר
דיאנה בחור ניר
צילום: אוראל כהן
לחיות כמו מצנתר
//
דיאנה בחור ניר
//
צילום: אוראל כהן
"אם אתם רואים עגלה מלאה בסופר לבד - היא שלי. נטשתי אותה כי בשבץ יש אפס זמן"
הצצה לחיים המטורפים של מצנתרי המוח, חבורה מצומצמת של רופאי־על שוויתרו על החירות כדי להיות במרחק של שעה לכל היותר מהצלת חיים
מוסף כלכליסט | 10.03.22
"יש שבועות שגורמים לי להרגיש שאיבדתי שליטה על החיים שלי ואני הופכת לזומבי"
ד"ר טלי יונש, 54, גרושה + 4. מנהלת היחידה לנוירו־רדיולוגיה וצנתורי מוח באיכילוב
"פעם הזמינו אותי לעשות סטנד־אפ על מה שאני עושה. ואמרתי שם: אם אתם רואים בסופר עגלה מלאה בלי אף אחד לידה – היא שלי. פשוט נטשתי אותה. בשבץ יש אפס זמן. את מגיעה עם החול מהים.
"קשה נפשית להיות מצנתרת מוח. זה מוריד לי שנים מהחיים. בארבע השנים הראשונות ליחידה באיכילוב הייתי המצנתרת היחידה, ופשוט לא היו לי חיים. כי החריפות של המקרים שאני מטפלת בהם — הכל מתגמד לעומת חיי היומיום הבנאליים שלך. רק פעם אחת נאלצו להעביר חולה שבץ לשיבא כי הייתי עם הבת שלי באילת, וכולם זוכרים את הפעם הזאת".
איך נראית השגרה שלך?
"את תופסת אותי ביום שבו בעיקר בא לי לבכות. אני מרגישה שאיבדתי שליטה בחיים השבוע ואני הופכת לזומבי. זה התחיל בשני בלילה עם חולה שהיה צריך להוציא לו קריש דם באמצע הלילה. חזרתי הביתה לישון בארבע וחצי לפנות בוקר, ובשבע בבוקר כבר הוקפצתי שוב בבהילות לבית חולים, כי הגיע חולה עם מפרצת. בזמן שאני מטפלת בו, הגיע אדם ששכב בפנימית ועבר שבץ. ביום חמישי הגיעו שני חולים קשים מאוד עם דימום ממפרצת, וביום שישי בבוקר הייתי צריכה להיות באזכרה של חברה בצפון ואז במסיבת הפתעה בתל אביב, אבל הייתי חייבת להישאר בבית החולים כדי להמשיך לטפל בהם. ובכלל לא הייתי בכוננות באותו היום".
אז למה באת?
"כי אין ברירה. עד לפני שנתיים הייתי היחידה במחלקה. כיום יש לי שותף ששמו אודי שדה, והוא ממש על הכיפאק. אבל הפרוצדורה של סגירת מפרצת היא כל כך מורכבת, שלפעמים צריך שני מצנתרים על מטופל אחד. אז עשינו צנתור בשישי בבוקר, ובשלוש ורבע אחר הצהריים אמרתי לאודי שאני חייבת לרוץ, שאגיע לפחות למסיבת ההפתעה. רצתי החוצה, לקחתי מהר מונית והגעתי — כמו בסרטים — כשהכל נגמר. גוועתי ברעב ולא נשאר כבר פירור לאכול. ואז בשבת התקשרו אליי, שוב כשאני לא בכוננות, כי הגיעה חולה בת 92. והייתי כל כך מאושרת שתהיה לי שבת שקטה אחרי הצנתור המורכב, ומזה שהבן שלי היה צריך להגיע... ועכשיו יש לי כיווצים בכל הגוף, כי מחר יש אזכרה לחברה שלי ואני חרדה מהמחשבה שמשהו יקרה ושגם אליה לא אגיע".
למה יש כל כך מעט מצנתרים בישראל?
"כי למרות כל הסצנות שתיארתי, המחלות שאני מטפלת בהן הן יחסית נדירות. קרדיולוגים עושים 20 צנתורים ביום, משום שכל אדם שלישי עובר צנתור לב. אז אני יכולה להיות מוקפצת פעמיים באותו לילה, אבל גם יכולים להיות עכשיו ארבעה ימים בלי כלום. ובעיקר זה תחום שעוד מתפתח, ולא היה קיים ממש עד לא מזמן".
ההכשרה קשה?
"היא בעיקר נורא־נורא ארוכה. אני למדתי רפואה שבע שנים, התמחיתי עוד חמש שנים ברדיולוגיה, ואחר כך עשיתי עוד ארבע שנים התמחות בנוירו־רדיולוגיה וצנתורי מוח. אלה 15 שנה רק בשביל להיות בנקודת ההתחלה של המקצוע. ואת עיקר הפרנסה שלי אני בכלל עושה מביצוע בדיקות MRI. אבל אני לא יודעת אם בגלל זה אנשים לא הולכים להיות מצנתרי מוח".
היית משנה משהו אם היית יודעת מראש איך ייראו החיים שלך?
"בכנות, לא הייתי משנה כלום. כי האמת היא שאני גם מאוד מאושרת מזה. ב־30 השניות הראשונות אחרי שמקפיצים אותך, את קצת כועסת או מתוסכלת, אבל אחרי זה את מתמסרת. יש פה גם אגו, ואדרנלין שהוא מטורף. וכשזה הולך טוב אני בן אדם מאושר".
את יכולה להרשות לעצמך תחביבים?
"בהחלט. אני רצה המון, כולל מרתונים. עושה כושר והולכת עם הילדים להצגות, לקולנוע ולים. אבל במהלך השנים למדתי שיש דברים שלא כדאי שאעשה, למשל אני לא אתכנן משהו שאי־אפשר להתמודד עם הביטול שלו. כשאני הולכת לסרט, אני מבהירה למי שאיתי שיכול להיות שאני אצטרך לצאת באמצע ולהשאיר אותו לבד. זה מביך לפעמים שזה כל כך שולט בך, אבל את חייבת לקבל את זה, ולא להיתקע בתחושה שזה מכופף אותך".
"אני מקנא בכלב שלי שיכול לישון בשלווה. אני לא מרשה לעצמי לישון עמוק"
ד"ר גיא רפאלי בן 52 מכפר שמואל, נשוי + 4. מנהל יחידת צנתורי מוח בבילינסון
"מצנתרי מוח הם סיירת מטכ"ל של עולם הרפואה. זה מקצוע מחייב מאוד, שאין בו מקום לטעויות, והמאני־טיים הוא עכשיו, בייחוד כשמדובר בשבץ. אי־אפשר לטפל בחסימה במוח בעוד יום, כך שאתה חורץ את גורלו של אדם ברגע. אין זמן לנשום. ואם לא תסיים את הסאגה הזאת כמה שיותר מהר, האירוע יהפוך למגה־פיגוע.
"כל זה כופה עליך צורת חיים מאוד כאוטית. לפני כל דבר שאני עושה, אני צריך לחשוב פעמיים אם הוא יאפשר לי זמן תגובה ריאלי לעזוב הכל מיד ולהגיע לבית החולים. אז כשאני כונן, אני לא אלך לבריכה או לים, למשל. כי אם אני שוחה, מי יקרא לי? אני אתן את הטלפון שלי למציל?
"גם בלילה השינה שלי היא כל הזמן בסף יקיצה נמוך. רק כשאני לא בכוננות אני מרשה לעצמי לישון עמוק יותר. לא פעם אני לא ישן ליד אשתי כדי לא להעיר אותה. אם יש יותר מטלפון אחד בלילה, כל 20 דקות־חצי שעה, אני הולך לישון בסלון. יש לי כלב בוקסר שישן עם מבט כזה מזוגג, אני מסתכל עליו ומקנא בו לפעמים. הוא ישן שינה שלווה, מה רע לו? חיי כלב הם חלום".
אתה מקלל כשמודיעים לך שצריך לעזוב הכל וללכת?
"ברגע הראשון — בטח שמקללים. אני רוצה לראות מישהו קופץ מהמיטה ב־2 בלילה ישר לפענוח של תמונות מהדמיית CT, כשהוא בקושי ער ועוד לא לגמרי מבין מה רוצים ממנו מהצד השני של הקו. מעט אנשים יקבלו באהבה הרס של שינה רציפה. זה פוגע לך בבריאות. אתה אדם אחר למחרת. ויש גם הרבה אזעקות שווא, מה שמשאיר אותך תמיד דרוך. אני גם חולם על מקרים בלילה".
"ב־2008 הייתי צריך לנסוע לאירופה להתמחות בצנתורי מוח, כי התחום עוד לא היה קיים בכלל בארץ. השארתי את המשפחה לבד לשלוש שנים. הילד הקטן היה בן 3 ולא ידע מי אני בכלל. כשבגן חובה שאלו אותו למה רק אמא מגיעה לכל האירועים, הוא אמר: 'אין לי אבא, יש לי דוד שמגיע פעם בחודש ומביא לי פליימוביל'. אשתי לא סיפרה לי את זה אז, כי היא ידעה שזה ישבור אותי"
איך זה משפיע על חיי המשפחה שלך?
"זה פוגע קשות ביכולת של הילדים לבלות עם אבא. ואנחנו משלמים את המחיר הזה כל הזמן. רק לפני שבוע לקחתי את הילדים להופעה של שלישיית 'מה קשור' במודיעין, אחרי כמה שבועות שבהם הייתי כונן קבוע בימי שלישי. ואיך שהבאתי את הילדים שלי לקופות, הגיע טלפון בהול. מה חטאתי? אז שלחתי אותם פנימה, דהרתי לבית החולים, ואשתי הוקפצה להחזיר אותם הביתה בתום ההופעה. הבילוי המשפחתי נגדע לפני שהוא התחיל.
"לכן יש מעט מאוד נשים במקצוע, באופן יחסי. כי אם קוראים לך באמצע הלילה — מי יישאר עם הילדים? ואם הבעל גם רופא? איזה בייביסיטר תביאי באמצע הלילה? ובכלל, יש הרבה סטרס במקצוע שלנו, המון רגעי אימה כשהמקרים מסתבכים, ואתה מרגיש שאתה מאבד את השליטה בהם. מי רוצה לגדל את הילדים שלו בכזה סטרס?".
אז למה אתה בחרת במקצוע הזה?
"אני נוירולוג בהכשרה שלי, ושבץ מוחי הוא המחלה שהכי מדברת אליי מבחינת היכולת להציל חולים. אבל בהחלט יש לזה מחיר בחיי המשפחה. ב־2008 הייתי צריך לנסוע לאירופה להתמחות בתחום, כי הוא עוד לא היה קיים בכלל בארץ. השארתי את אשתי ושלושה ילדים קטנים לבד לשלוש שנים. הילד הקטן היה אז בן 3, ולא ידע מי אני בכלל. כשהיה בגן חובה שאלו אותו הילדים למה רק אמא מגיעה לכל האירועים, והוא אמר: 'אין לי אבא, יש לי דוד שמגיע פעם בחודש ומביא לי פליימוביל'. אשתי היתה מספיק חכמה כדי לא להגיד לי את זה אז, כי אני רגשן מטבעי, והיא ידעה שזה ישבור אותי. היא סיפרה לי את זה רק כשחזרתי לארץ".
למה יש כל כך מעט מצנתרי מוח?
"כי זה מקצוע שבו הלא־מתוכנן רב מהמתוכנן, ואתה אף פעם לא יודע לאיזו כוננות אתה נכנס. נוסף על כך, האופי של מצנתרי המוח הוא אגוצנטרי, אוהבים לעבוד סולו. אני לא יודע מאיפה זה מגיע. הרי לא חסרים מקרים של שבץ ומפרצות. בעיניי הערובה להצלחת המקצוע הזה בארץ היא דווקא שיהיו הרבה יותר מאיתנו".
"שנים לא הייתי בימי הולדת של בתי. חברים התרגלו לבוא אליי ולארח את עצמם בלעדיי"
ד"ר ענת חורב, בת 47 מעומר, נשואה + 2. מנהלת היחידה לשבץ ונוירולוגיה פולשנית בסורוקה
"צנתור מוח הוא מקצוע עם לחץ מאוד גבוה. את נדרשת להחלטות קריטיות, ודברים יכולים לקרות מאוד מהר אם את עושה איזו טעות. ואין מקצה תיקונים. לפעמים את נורא רוצה להציל מישהו, אבל הוא כבר הגיע במצב קשה מדי. וגם אם סגרת מפרצת שדיממה והכל נראה טוב בהדמיה – זה לא תמיד אומר שהבן אדם יחלים, ושלא הזקת לו.
"ולמרות זאת אסור שתהיה פאניקה בחדר. כי פאניקה מובילה לטעויות. יצא לי לראות הרבה חדרי צנתורים עם עצבנות וצעקות, ואמרתי 'אצלי זה לא יהיה ככה'. מה שחשוב בעבודה הזאת הוא להיות מדויקים ודרוכים, ואלה לא הכלים להשיג זאת. אז אצלי בחדר צנתורים לא עושים שום הילולה. מתנהלים מאוד שקט, מכינים כל תסריט מראש, והחדר מתוקתק".
כמה שנים את חיה בכוננות הקפצה תמידית?
"הקמתי את המרכז בסורוקה ב־2014, ומאז ועד לפני כשנה — הייתי המצנתרת היחידה בו. רק בשנה האחרונה הצטרף מישהו שעוזר, ועדיין אני אחראית לכל התחום ועושה את רוב הצנתורים. כך שכבר המון שנים אני בזמינות של 24/7. זה לא אידיאלי אבל זה גם מובן. בכל זאת זה מקצוע שדורש המון התמקצעות. ואיכשהו, עם כל המורכבות הזאת, אני מנסה למצוא איזון בין חיים נורמטיביים לטירוף שמתפרץ בלי שום תכנון. את מתחילה את היום ולא יודעת איך הוא יסתיים.
"במרוץ הלילה של באר שבע, למשל, נרשמנו כל המחלקה למקצה של חמישה ק"מ, ואיך שעברנו את קו הסיום קיבלנו טלפון עם הקפצה. אבל כל העיר היתה חסומה בגלל המרוץ, אני, האחות והטכנאי התורניים פשוט המשכנו לרוץ עוד קילומטר ישירות לבית החולים".
"אני ובעלי החלטנו לחגוג את יום הנישואים שלנו בסוף שבוע במלון בתל אביב. ב־1 בלילה קראו לי מסורוקה לצנתור. חישבתי לעצמי בראש שלהעביר את החולה לבית חולים אחר ייקח יותר זמן משאסע לבאר שבע בכבישים פנויים. אז זה מה שעשיתי בזמן שבעלי ישן בכיף. כשהוא קם בבוקר וראה אותי לידו, הוא אפילו לא ידע שצנתרתי"
את מצליחה לחיות חיים נורמליים?
"לא, אבל אני לא בהכרח חושבת שזה רע. סגנון החיים הזה לא מתאים לכל אחד, אבל מאוד התרגלתי אליו. זה יכול לתפוס אותך במספרה או אצל רופא שיניים עם דברים בפה, אבל אלה החיים. הבנות שלי התרגלו לשמוע 'אני קופצת לצנתר תחכו לי בבית קפה', אם הלכנו יחד לעשות קניות. או שאני משאירה אותן במשרד, מצנתרת ואוספת אותן. הן מאוד מבינות ולדעתי גאות במה שאני עושה. זה חלק ממי שהן".
ובכל זאת את וכל בני משפחתך נדרשתם ללא מעט ויתורים.
"נכון, וזה לא פשוט. לא הייתי כבר שלוש שנים ברציפות ביום הולדת של הבת הקטנה שלי. זה כבר נהיה בדיחה. לפעמים אני מזמינה חברים, ואיך שכולם מתיישבים, קוראים לי לצנתור. אז אני עוזבת לבית החולים, והחברים מארחים את עצמם בלעדיי אצלי בבית. זה קרה הרבה פעמים והם כבר מכירים את זה. אם הם יכולים, הם מחכים לי עד שאסיים, ואם לא — הם עוזרים לסדר והולכים.
"אני ובעלי החלטנו לחגוג את יום הנישואים שלנו בסוף שבוע במלון בתל אביב. ב־1 בלילה קראו לי. חישבתי לעצמי בראש שלהעביר את החולה לבית חולים אחר לטיפול ייקח יותר זמן משאסע לבאר שבע בכבישים פנויים. וכך עשיתי, בזמן שבעלי ישן בכיף. כשהוא קם בבוקר וראה אותי לידו, הוא אפילו לא ידע שצנתרתי".
התלבטת לפני שבחרת במקצוע שישבש את חייך הפרטיים ברמה כזאת?
"לא. הייתי מאוד סגורה על עצמי, כי התחום הזה מרתק אותי. בעלי תמך מהרגע הראשון, וההורים עזרו לנו תמיד לאורך כל הדרך. תמיד כשאני עומדת מול סטודנטיות צעירות, אני מנסה לחזק אותן ואומרת: 'יש לי בנות נורמליות, אני אוהבת את בעלי, הצלחתי לעשות את זה'. חבל להתבזבז במקצוע שהתפשרת עליו".
והיום את עדיין לא מתחרטת?
"בכלל לא. זה תחום לא פשוט, אבל הוא מרתק. אני מרגישה שיש משמעות לעבודה שלי. אני רואה באיזה מצב אנשים מגיעים לבית החולים, ובאיזה מצב הם יוצאים ממנו אחרי כמה ימים... זה אף פעם לא נמאס. לכן בכל פעם אני רוצה לתת את המקסימום".
למה למצנתרים אין יום ולילה?
15 אלף אירועי מוח בשנה על 14 מצנתרים
כשאת בוחרת במקצוע, את לא יודעת שזה יגזור עלייך חיים מוזרים", אומרת ד"ר טלי יונש, מנהלת היחידה לצנתורי מוח בבית החולים איכילוב. "אני רואה מתמחים שמסתכלים עליי בזווית העין וחושבים – 'איזו מטורפת. היא כבר היתה רדיולוגית, אז למה היא הלכה לצנתורים'. אבל אני לא הבנתי את זה עד שממש הייתי בתוך העסק".
שבץ מוחי הוא סיבת המוות השלישית בשכיחותה בישראל. לפי נתוני משרד הבריאות, כ־15 אלף ישראלים לוקים בו בכל שנה, כשמרבית האירועים נגרמים מחסימה של כלי דם. הטיפול היעיל ביותר בחסימה הוא צנתור מוח — הליך שבו מוחדר לגוף צנתר, שמגיע עד העורק החסום במוח, שולף את קריש הדם החוסם ומשחרר את זרימת הדם. חלון הזמנים כאן קריטי: אם הצנתור לא יבוצע בתוך שעות אחדות, החולה יכול לאבד יכולות בסיסיות כמו ראייה ודיבור, ואף למות.
אולם בישראל ישנם רק 14 רופאים שהתמחו בתחום, והם מבצעים בכל שנה יותר מ־750 צנתורי מוח. רק תשעה בתי חולים מבצעים את ההליך בארץ, ולכן רוב המצנתרים נמצאים בכוננות הקפצה 24/7. "זמן שווה מוח. זו הדרמה הגדולה במקצוע שלנו", מסבירה ד"ר יונש. "בעוד חולי לב אפשר לייצב בתרופות עד הניתוח, במוח הכל חייב לקרות מהר, אחרת איבדנו אותו. ככל שהזמן יחלוף עד הצנתור, האדם עלול לא לדבר יותר, לא לראות יותר וכך עד שלא יישאר ממנו כלום. ומכיוון שיש מרווח ביטחון נורא נמוך, החיים בכוננות הקפצה מאוד משתלטים עלייך. את חיה במתח תמידי"
"לא נדיר לשמוע מצנתר מוח שמספר שהוא לא חגג אף ליל סדר בבית, פשוט כי הם מעטים", מסביר פרופ' זאב רוטשטיין, לשעבר מנכ"ל שיבא והדסה. "זו קבוצה קטנטנה של רופאים שמקריבים את החיים שלהם לטובת המקצוע, מה שמראש מסנן סוג מסוים של אנשים לתחום, שדורש וירטואוזים עם אופי חריג".
זו הסיבה שיש כל כך מעט מצנתרי מוח?
"יש כמה סיבות לנדירות שלהם: ראשית, התחום צעיר יחסית, ובארץ מונהג רק קצת יותר מעשור. שנית, ההכשרה ארוכה ומצריכה גם התמחות בנוירוכירורגיה וגם התמחות ברדיולוגיה — שכל אחת מהן נמשכת כמה שנים. ושלישית, אין פרקטיקה פרטית שהופכת את העיסוק לרווחי כמו בתחומים מקבילים. כאן הטיפול בהול — כל תנועה לא זהירה תגרום לנזק ואין זמן להתעסקויות מיותרות. אי־אפשר לחכות למנתח פרטי כמו באירועי לב, שעליהם אפשר לדפוק קופה גדולה".
אז למה אין עוד מצנתרי מוח?
"הבעיה היא לא במחסור ביחידות צנתור, אלא בחוסר היעילות בהעברת חולים מבתי חולים קטנים ובינוניים למרכזי־העל שבהם יש מצנתר", מסביר פרופ' נתן בורשטיין, מנהל מערך המוח במרכז הרפואי שערי צדק ויו"ר החברה הישראלית לשבץ מוחי. "ולכן ועדה מיוחדת שמינה משרד הבריאות דנה כיום בהקמת חמ"ל ארצי שייעל את הנושא".
עד שזה יקרה המצנתרים בארץ חיים בדריכות מתמדת. "אלה חייבים להיות אנשים עם תשוקה לדבר, כי אתה חי אותו 24/7", אומר פרופ' בורשטיין. "יכולים להקפיץ אותך לא רק לשבץ, אלא גם למפרצת ולטיפולים אחרים, כך שאתה כל הזמן צריך להיות בקרבת בית החולים, וזה שוחק. זו כוננות מתמדת כמו של טייסי קרב. ה'סטרוק־קוד' מגיע בבום, ואז כל המערכת מוקפצת".
