אתה רואה את התמונות של הפליטים משם, ומה זה עושה לך?

"התמונות של פליטים בורחים, עם ילדים, בלי יעד, עושות משהו לכל יהודי. כשרואים אנשים מתחננים לעלות לרכבות זה מעורר אסוציאציות היסטוריות, עם כל ההבדלים מיהודים שנזרקו אל הרכבות ונטבחו. המצב הנוכחי רחוק מהשואה, ועדיין — אנשים מתים, ואנחנו צריכים לעזור. גם הילדים שלי מבינים את זה. אני לא רוצה שהם יגדלו בבועה, עם תחושה שהכל סבבה, יש פקקים, עסקים ובתי קפה מלאים באנשים שיושבים בשמש. החיים כאן צריכים להימשך כרגיל, אבל חשוב שאנשים יעזרו — יתנדבו להעביר פליטים בגבול, יתרמו בגדים, ישלחו תרומות. כל אחד יכול לתרום משהו, כסף, ידע או זמן".

ילדים הם נושא רגיש במיוחד אצלך. אתם בעצמכם משפחת אומנה. ועכשיו אתה רואה את תמונות הילדים הפליטים, את בתי היתומים שמפונים מאוקראינה.

"קשה לראות את זה, זה איום ונורא. זו תזכורת לכך שיש חלקים בעולם שהם לא נורמליים, שיש זילות של חיי אדם בכל הגילים. לראות ילדים מיטלטלים מבתי יתומים למחנות בגבולות, בלי אבא ואמא, זה ממש גורם לי לרצות לקחת את כולם. זו השעה שבה ישראל צריכה לפעול להעלות את הילדים, גם אלה שאין להם ניירת מסודרת שמעידה על יהדותם. אי אפשר עכשיו לעמוד מנגד, אלה ילדים שלא אשמים וצריכים הגנה ועזרה באופן מיידי".

למה הפכתם למשפחת אומנה?

"לי ולאשתי מיכל יש שתי בנות ביולוגיות, ויכולנו לעשות עוד ילדים, אבל הרגשתי שזה לא הגיוני לעשות את זה כשבכל רגע נתון יש עשרות ילדים שמחכים למשפחה. ראיתי את הילדים האלה. אני מאוד אוהב תינוקות, אוהב לטפל בהם, ולפני כמה שנים התנדבתי בעמותת אור שלום שמספקת קלט חירום לתינוקות, בעיקר כאלה שנאלצים לעבור גמילה. הקלט הוא כמו חדר מיון, המקום שאליו מגיעים תינוקות ב־2 בלילה כשאבא רצח את אמא והתאבד או אחרי שננטשו בבית החולים, תינוקות מרקע של זנות וסמים, שנקלטים באומנת חירום. במשך כמה שנים האכלתי אותם, חיתלתי, לקחת לגני שעשועים. וכל השנים האלה אתה מטפל בתינוקות, נקשר אליהם ואז נפרד מהם. כך שהיה לי ברור שאני רוצה לעשות את זה באופן יותר רציני, וכשהבנות שלנו היו בנות 13 ו־9 התחלנו בתהליך של משפחת אומנה".

לא היו חששות? חלק מילדי האומנה באים מרקעים מורכבים, כולל כאלה שמשפיעים על התפתחותם, עוד מההיריון.

"מי אמר שהגנטיקה שלי טובה יותר? וממילא המון ממה שמשפיע על הילד זה סביבתי, נרכש ולא מולד. האם לילד שאביו ישב בכלא, למשל, ושלא פגש אותו מעולם, תהיה נטייה להיות עבריין? השפעת הסביבה הרבה יותר דרמטית בעיניי".

על איזה צורך זה ענה אצלך?

"באתי משפע, הייתי בר־מזל, ואני מרגיש מחויב לחלוק את זה. תמיד הייתי מעורב בפעילויות של המגזר השלישי, אבל לא רציתי רק לעסוק בדברים מגובה של 30 אלף רגל, כתורם או חבר ועד מנהל של עמותה; היה לי חסר לגעת במי שבאמת צריכים את העזרה".

ובמבחן המציאות, לא קל להפוך למשפחת אומנה.

"כיוון שהתנדבתי בעמותה ידעתי למה לצפות, אבל לשאר המשפחה זה היה יותר מורכב. הקושי העיקרי בתחום, וזה היה הקושי העיקרי מבחינתי, הוא האפשרות שבכל רגע ידפקו לך בדלת ויגידו 'תודה על השירות שעשית, הילד חוזר להורים הביולוגיים". זה קורה במספר קטן של מקרים, אבל זה קורה. ועם החשש הזה מתמודדים באמצעות הדחקה. אתה אומר לעצמך: 'הילד הזה שלי, נקודה סוף'. מעבר לזה ישנם קשיים יומיומיים, כמו בטיפול בכל ילד, ואצל ילד אומנה אולי קצת יותר, כי יש קשיים רגשיים, כי לפעמים צריך טיפולים, כי לעתים אלה ילדים גדולים שננטשו בגלל מוגבלות פיזית או קושי נפשי שיש להם. אבל הוא נהפך לילד שלי בתוך חלקיק שנייה. זה היה כמו לאסוף אותו מבית יולדות".

ואחר כך?

"אחר כך בא סיפור אדיר. חופשת לידה, טיילתי איתו בשדות, כשהוא עליי במנשא, בוקר ולילה, עד היום בכל שבת אנחנו מטיילים. הבנות שלי רואות בו אח לכל דבר, ומתנהגות כמו אחיות גדולות. וזאת דוגמה מעולה עבורן, ואני מקווה שגם הן, בבגרותן, ישמשו משפחת אומנה או יאמצו. זה שהן נולדו לבית מבוסס לא פוטר אותן מלדאוג לחלשים בחברה".

ואיך הילד?

"ילדי אומנה מחזירים אהבה בעוצמות גבוהות. הוא כבר בגיל הגן, ילד מנומס, תמיד אומר תודה, ובאופן כללי נותן תמיד תחושה שהוא אסיר תודה. הוא יודע שאנחנו לא ההורים הביולוגיים שלו, אנחנו מטפטפים לו את הסיפור הזה בסיוע אנשי מקצוע, ואנחנו מסבירים לו שבחרנו בו מכל הילדים בעולם. בניגוד לילד ביולוגי, פה את בוחרת".

בחירה באומנה היא לא שגרתית, ומצטרפת לבחירות לא שגרתיות אחרות שלך, למשל החיבה לאופנה והעובדה שאתה מחליק על הקרח.

"אני לא יודע איך יצאתי סטרייט (צוחק). אני בסדר עם זה שאני עוף שונה בנוף. את ההחלקה על הקרח גיליתי בסאמר סקול בגיל 13. הכרתי שם נערה בריטית, ואחרי שעה מצאתי את עצמי מתנשק איתה על הטריבונה בהיכל הקרח. זה נתן לי מוטיבציה... גם את אשתי הכרתי על הטריבונה כשהופעתי כמחליק, והיא באה לראות את אחיה שהחליק גם הוא. אני עדיין מחליק, פעמיים בשבוע, זה הכיף שלי.

"לתחום האופנה נמשכתי בגיל צעיר, בשלב מסוים גם למדתי קורסים בניהול בתחום האופנה, וגם השקעתי בסטארט־אפים בתחום. אני כותב על הענף, אני עוקב אחרי טרנדים, אני חי אותו ברמה יומיומית, ויש לי פריטים משוגעים בארון, למשל מעיל של איסי מיאקי, צבעוני, פסיכדלי".

לא רק אופנה והחלקה, גם עם שוק ההון גדלת מגיל צעיר, לאבא שעסק בתחום.

"התחלתי להשקיע כבר בגיל 12. אבא לא דחף אותי לשם, פשוט אהבתי את זה. לא היתה לנו מעולם שיחה של 'בני, יום אחד כל זה יהיה שלך', ולי עצמי אין אספירציה כזאת עם הילדים שלי. אני אפילו מעדיף שיהיו למשל עובדים סוציאליים, בטח כשיש להם גב כלכלי (וכמובן עדיף היה שעובדים סוציאליים ירוויחו שכר נורמלי ולא יצטרכו להיות ילדי עשירים). אני רוצה שהילדים שלי יהיו טובים במקצוע שיבחרו, בין שיהיו עובדים סוציאליים, אדריכלים, אמנים או אחים בבית חולים — שיעשו טוב לחברה, זה הדבר היחידי שחשוב לי".