ה

דבר הבולט ביותר ב״באטמן״ החדש הוא האופל. הסרט מתנהל ומצולם בחושך כמעט גמור, שמאפיין גם את תכניו ואת מצב הרוח שבו היו שרויים יוצריו, כשצילמו אותו עם פרוץ מגפת הקורונה והמרוץ לנשיאות האמריקאית. במבט ראשון זה עשוי להפתיע, כשחושבים על "באטמן" של טים ברטון מ־1989 — שהיה קומיקסי ומלא הומור. אבל האמת היא שהאופל היה שם מההתחלה. פשוט ב־33 השנה שחלפו מאז, איש העטלף עבר שבעה גלגולים שונים ב־11 סרטים שבוימו בידי שישה במאים. ומגלגול לגלגול האופל הלך והשתלט ככל שהסחרור, הטירוף והכאוס הלכו והציפו את אמריקה.

התהליך הזה לא טריוויאלי. אולפני וורנר היו הראשונים שהימרו על עיבוד קומיקס לקולנוע עם "סופרמן" (1978), שהיה הפטריוט האולטימטיבי, לבוש בצבעי הדגל ונלחם למען "אמת, צדק והדרך האמריקאית". אבל כעשור לאחר מכן, כשאותו אולפן הזמין עיבוד ל"באטמן", אמריקה היתה שונה לגמרי — מתאוששת ממשבר כלכלי, שקועה עמוק במלחמה הקרה ומכונסת לתוך עצמה במשטר הרייגניסטי השמרני.

"באטמן" הראשון הושפע מהעולם המסויט של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה־20 — עולם מנוכר וממוכן, שבו ההומור, הצבעוניות ושמחת החיים הם מנת חלקם של חולי הנפש. הצלחתו האדירה של הסרט אפשרה לברטון לחזור כעבור שלוש שנים עם סרט המשך שהיה אפל ומדכא הרבה יותר, שבו הפסיכופתים מנהלים את העיר. אמריקה, שגדלה על "באטמן" אבהי, צבעוני, אופטימי ומשרה ביטחון בסדרת הטלוויזיה הילדותית משנות השישים, קיבלה ב"באטמן חוזר" גיבור־על עם אישיות מופרעת ומפוצלת לא פחות מזו של הנבלים שבהם הוא נלחם.

"באטמן חוזר" יצא ב־1992, אחרי 12 שנות שלטון רפובליקני, וסרטי התקופה — מ"הנוסע השמיני 3" עד "שליחות קטלנית 2" — ביטאו את הייאוש שבו שקעה הוליווד. היו אלה סרטים עגומים ונטולי הירואיות, שבהם הגיבורים מפסידים ומקריבים את עצמם. היוצרים והקהל חיבקו את הנראטיבים הפסימיים, במה שנראה כמו משאלה לימים טובים יותר. ועם "באטמן חוזר" התקבע הכלל — איש העטלף נוחת בקולנוע אחת לכמה שנים, ורק בעיתות מצוקה. ועם כל סרט חדש, גובר האופל.

המעבר לקדנציה האופטימית של ביל קלינטון בבית הלבן הונצחה בהוליווד עם סרטי פעולה קלאסיים שבהם ההבחנה בין טוב לרע ברורה, והסדר תמיד מושב על כנו בסוף. אולי זו הסיבה שכמעט לא נעשו אז סרטי גיבורי־על (למעט פארסות כמו "באטמן ורובין"). אלה חיכו לזמן שלהם, שהגיע עם קריסת מגדלי התאומים.

כריסטופר נולן הגה את טרילוגיית "באטמן"  (2005–2012) כשהריסות המגדלים היו בשלבי הפינוי האחרונים והפלישה האמריקאית לעירק יצאה לדרך. בהשראת שלטון ג'ורג' בוש הבן נולן יצר סרטים שעוסקים בטרור ובשקרים שהשלטון מספר כדי להילחם בו, כשהשלטון בעצמו מפעיל שיטות עבודה אפלות, שנויות במחלוקת ולא תמיד חוקיות. באטמן של נולן אמנם גובר על הנבלים שמולו, אבל לא מצליח למנוע את ההרס שהם זורעים, ולא מצליח למנוע את ההשחתה המוסרית של העולם ושלו עצמו.

ההצלחה העצומה של "האביר האפל" הפכה את הטון הקודר שלו לסטנדרט המוזהב של סרטי פעולה, עד כדי שאפילו מארוול המתחרה יישרה קו והביאה בעיקר עגמומיות לסרטי "הנוקמים". אבל בעוד שמארוול החליטה מתישהו לחתוך ימינה ולהציע גיבורי־על משעשעים ובהירים כמו "שומרי הגלקסיה" ו"ת'ור", אולפני וורנר נותרו נאמנים לחזון המאפיל — בסרטו של זאק סניידר "באטמן נגד סופרמן" (2016) באטמן נהיה אלים יותר מכל נבל ואפילו מביא למותו של סופרמן, גיבור העל היחיד שהיה יכול להציע לעולם תקווה.

2016 היתה שנת עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ, מי שעיצב את עצמו במראהו וגינוניו כנבל קומיקס, ולא כגיבור המושיע. ועם עלייתו הגיע מבול סרטי באטמן, שבמקום להגיע במרווחים של כמה שנים זה מזה כבעבר, כעת נוחתים כמעט אחד בשנה. וכך קיבלנו שני סרטי "ליגת הצדק" (בשלוש גרסאות); "ג'וקר" שבו סוכן הכאוס, האויב המושבע של באטמן, הוא הגיבור מעורר ההזדהות; ו"באטמן" שבו איש העטלף הוא דמות מסכנה ועלובה, רדופה, חלושה ופתטית, שמגיבה בהססנות וברפיון לגל הפשע ששוטף את גות'אם סיטי.

העניין עם חושך הוא שלבסוף העיניים מסתגלות אליו. ולכן רק בדיעבד, 30 שנה אחרי שיצא, "באטמן חוזר" לא נראה אפל, אלא קאמפי ומלא חיות. קצת כמו שרייגן נראה כמו דוד חביב בהשוואה לאימה המהלכת שהיא טראמפ. עד האופל הבא.