ה

תחושה העיקרית העולה במי שצופה בעונה הרביעית של "אוזרק" (נטפליקס) היא מיאוס. אם בעונות הראשונות יכולנו להאמין שלמרטי בירד רואה החשבון לא היתה ברירה אלא להלבין כספים בשביל קרטל סמים כדי להציל את משפחתו, הרי שבשתי העונות האחרונות הוא הפך להיות משתף פעולה נלהב, שאף מסייע ברצח. מרטי לא לבד. וונדי אשתו מסכנת את המשפחה, רות השכנה החביבה הפכה לסוחרת סמים מתחרה, ואפילו ג'ונה הנער מצטרף למתחרים כי נמאס לו מהוריו. כל אחת מהדמויות מתגלה כאגוצנטרית, נקמנית ובלתי נסבלת בדרכה.

"אוזרק" היא לא הסדרה היחידה שאינה מספקת לצופים דמויות להזדהות עמן: כל גיבורי "יורשים" (HBO) אנוכיים, מפונקים, דורסניים ונטולי נקיפות מצפון; גיבורי "מיליארדים" (שואוטיים) צ'אק ובובי הם צמד נרקסיסטיים, חסרי מעצורים ובעיקר — מעצבנים; וגם "אופוריה" (HBO), שאמורה לעורר חמלה לנוער האבוד של ימינו, מכילה לא מעט דמויות בלתי נסבלות: מרו, הדמות הראשית שמכורה לסמים, שכבר לא מצליחה לעורר אפילו חמלה מרוב שהיא מעצבנת, ועד משולש האהבה בין מאדי, קאסי ונייט, שבהתקפי הקנאה והנקמה שלהם גורמים לנו לתעב את שלושתם. בשלב הזה אין מנוס מלהסיק שלא מדובר בבאג אלא בפיצ'ר — הוליווד לא שכחה איך לכתוב דמויות מעוררות אמפתיה, זה פשוט מה שהקהל דורש: דמויות מעוררות אנטגוניזם. תנו לנו לשנוא.

השינוי הזה לא קרה בבת אחת, אלא מסמן הקצנה של תהליך שהחל בתחילת המילניום, כשעלתה לאוויר "הסופרנוס". עד אליה, החלוקה בין גיבורים לנבלים היתה ברורה מאוד: הטובים היו השוטרים, והרעים היו הפושעים. אבל "הסופרנוס" הציגה לראשונה על המסך הקטן נבל, אפילו פסיכופת, שלמרות כל חטאיו עדיין עורר אמפתיה — טוני היה מעין גרסה מוקצנת של הגבר הטיפוסי שקורס נפשית תחת שלל המחויבויות של הקריירה, המשפחה וההגשמה העצמית של זמננו.

זה לא מקרי ש"הסופרנוס" עלתה לאוויר בשלהי כהונתו של ביל קלינטון כנשיא ארצות הברית. כמו סופרנו, גם קלינטון היה סימפטי, כריזמטי ומושחת מהיסוד. וקצת כמו ד"ר מלפי, שישבה מול טוני וניסתה לשכנע את עצמה שהאיש המקסים הזה הוא לא פסיכופת כפי שהמעשים שלו מראים, גם אמריקה ישבה מול "אני לא קיימתי יחסי מין עם האשה הזאת" של קלינטון ורצתה להאמין שהוא דובר אמת.

בעקבות "הסופרנוס" הגיעו סדרות כמו "הסמויה", "המגן" ו"דקסטר", שהציגו שלל פושעים, שאי אפשר שלא להתאהב בהם, לצד שוטרים מרובי פגמים מוסריים. אך למרות הפריחה של דמויות מושחתות, לצופה לא היה ספק היכן נתונה האמת המוסרית: וכך, החלק החשוב בעונת הסיום של "הסופרנוס" היה הסצנה שבה ד"ר מלפי מסלקת את טוני מהקליניקה כשהיא מבינה סוף סוף שלא משנה מה היא תעשה, טוני יישאר פגום מוסרית.

גם הישראלים הבינו את זה אז. כך למשל, אהוד אולמרט לא הצליח להחזיק בשלטון, כשהוגש נגדו כתב אישום בשוחד. היה אפשר לסבול ראש ממשלה שבוגד באשתו או נתפס בדבר שקר — אבל כתב שוחד בחשד לפלילים היה קו אדום ברור.

השינוי הטקטוני הבא קרה לקראת סוף העשור ההוא, בעלייתה לאוויר של "שובר שורות", ממשיכתה הרוחנית של "הסופרנוס". גם כאן במרכז הסדרה עומד אדם לא מוסרי שהצופים רוצים בהצלחתו. אלא שאם ב"הסופרנוס", הדואליות כלפי טוני היתה על השולחן מתחילתה, הרי שוולטר ווייט עובר טרנספורמציה במהלך הסדרה, ממורה לכימיה קשה יום, שנאלץ לייצר סמים כדי להציל את עצמו, לפושע אכזר. נדרשים לצופים לא מעט פרקים כדי להבין שהגיבור שעמו הזדהו הוא בעצם חלאה. ועד ההבנה הזאת הם נדרשו לתרץ את מעשיו שוב ושוב כדי ליישב את הסתירה הזאת. בכל זאת עד כה הורגלנו שמבהירים לנו מי טוב ומי רע.

אז למה בכל זאת הצופים אהבו את וולטר? הימים היו ימי המשבר הכלכלי הגדול, כשבועת ההלוואות של הבנקים התפוצצה ברעש גדול, וריסקה את חייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם. המערכת שהיתה אמורה לשרת את האזרח הקטן התגלתה כאויב הגדול שלו — חזירים בעלי כוח ותאבי בצע שחוברים יחדיו כדי להתחזק עוד יותר על גב ההמונים. בעידן שכזה כל אדם קטן שהצליח לדפוק את המערכת היה לגיבור מהולל. וכל פשע שהוא עושה נסלח לו, כי הוא מתגמד לעומת העוולות הגדולות־באמת של המערכת.

ההצלחה של "שובר שורות" סללה את הדרך לגל של סדרות עם גיבור ראשי רקוב מוסרית, שבכל זאת אמורים לאהוב, כמו "בוג'אק הורסמן", "האמריקאים" ו"סמוך על סול". את הצידוק לבחירה הזאת קיבלנו מדמויות המשנה — ג'סי ומייק ב"שובר שורות", דיאן וקרוליין ב"בוג'אק" — שהיו המראה ההפוכה לגיבור, המצפן המוסרי שמאותת לצופים שההבחנה בין טוב לרע לא נפגמה.

אבל מאז התקדמנו לעידן השליטים הלא־מתנצלים: מדונלד טראמפ, דרך רג'פ ארדואן, ולדימיר פוטין ובוריס ג'ונסון ועד בנימין נתניהו. דבר לא ערער את שלטונם — לא תמיכה בניאו־נאצים, לא מלחמות מיותרות ולא שלל כתבי אישום. זה עידן שבו הציבור בוחר את נציגיו בשלטון לא לפי אמות מידה מוסריות, אלא לפי הפוזיציה הפוליטית שלהם. ערכים כמו אמת, שקיפות ומוסר הפכו לא רלוונטיים כי כל אמצעי כשר למען המטרה — להחזיק בשלטון במקום היריבים.

סדרות כמו "אוזרק" ו"היורשים" הן שיקוף של רוח התקופה. הנבלים שבעבר היו סוחרי סמים, רוצחים ואנשי מאפיה הפכו לאנשי צווארון לבן — רואי חשבון, מנהלי קרנות גידור או סתם אילי הון. ללמדנו שהרקב המוסרי אינו פושה רק בשולי החברה או בפוליטיקה – הוא בכל מקום ונחגג בגאון, כמו במציאות. הרי כשהשופטת אתי כרייף מספרת בריאיון על החטאים שלה, היא הופכת לגיבורת תרבות. וכשכוכבים נערצים כמו אייל גולן או עומר אצילי נתפסים בניצול קטינות לכאורה — זו רק סיבה לצלוב את הפמיניסטיות, האשכנזים או אוהדי הפועל. גיבורי הטלוויזיה המפוקפקים רק מיישמים מה שכולם חושבים: לעזאזל המוסר, העיקר שהצד השני לא ינצח.