למרות הריחוק, אין רגעים קשים?

"זה קורה בשיחות עם המשפחות. היו מקרים שבכיתי, כשראיתי מישהו שחרב עליו עולמו מתפרק. אתה עד לאובדן, לשבר הגדול שהוא חווה. יש אנשים ששואלים: 'לאן אני אלך עכשיו?'. ומה אתה יכול לעשות? יש מתים מתחום העבריינות, שהקרובים שלהם ידעו שחייהם בסכנה. היה אח של מישהו שהתאבד ואמר: 'הוא נראה הכי שלו שראיתי אותו בשנים האחרונות, ממש אדם שנגאל מייסוריו'. אבל יש משפחות שהחיים שלהן התנפצו. היה אבא אחד שבנו התאבד, ואת הגופה מצאו רק אחרי הרבה זמן, במצב נורא. המלצנו לו לשקול אם הוא רוצה לראות אותו, והוא התעקש והלך לנשק אותו. זה היה קשה".

גם עכשיו זה גורם לך לדמוע.

"ראית על האב את האהבה, המסירות ואת הרצון להביע את האובדן שלו. אפילו שאיבד צלם אנוש — הוא עדיין הבן שלו".

מה היה הרגע הכי קשה?

"הפיגוע בדולפינריום היה אחד האירועים הקשים, כי המשפחות היו קטנות כל כך. למשל אם יחידנית, שהיתה רופאה ועלתה לארץ רק עם הבת שלה, כדי לתת לה עתיד, ועבדה כאן בניקיון. והבת נרצחה. זו משפחה שנמחקה".

כלומר הקושי בעבודה הוא לא בניתוח המתים.

"אני לא רואה בעצמי רופא של מתים, אלא של המשפחה. המת הוא הדרך שבה אני יכול להגיד להם משהו".

אין לך סיוטים בלילה?

"לא. ואם יש לי, זה מאנשים חיים. בכל מקרה אני ישן ממש מעט".

איפה הסיפוק בעבודה?

"כשמגיעים לפתרון של תעלומה. מעבר לזה, זאת לא עבודה מתגמלת. הרבה מהעיסוק שלנו הוא מושא למחלוקת. כשאתה הולך לבית משפט תמיד יהיה מישהו שלא מרוצה ממה שאתה אומר, חוות הדעת מטילה את האשם על מישהו. לפעמים המערכת בטוחה שמישהו עשה משהו ואתה לא נותן לזה תימוכין. כל החלטה היא נקיטת פוזיציה. אני מקפיד שהעובדים פה לא ינסו לשרת תזה כלשהי".

לא תמיד התעלומות נפתרות. במקרה של רצח תאיר ראדה, למשל, לא בטוח שהראיות הפורנזיות יספקו תשובה.

"איפשהו בעולם מסתתרת ראיית הזהב. לא תמיד אפשר למצוא אותה, אבל היא שם איפשהו".

בגלגול הקודם של המכון, בהנהלת פרופ' יהודה היס, היית חושף השחיתויות, וחזרת למוסד הזה כמנהל.

"חשפתי את הסיפורים על היס, וברגע שפתחתי את הפה התחילו לחפש אותי — חרמות, בודקים לך מיילים ועוד. בסוף עזבתי. אני חושב שאני המקרה היחיד בהיסטוריה של מי שעזב עבודה בנסיבות כאלה וחזר כמנהל".

מאיפה האומץ?

"לא אומץ, תמימות. בקורס קצינים אמרו לי שאם אתה רואה משהו לא בסדר – תרים אצבע ותגיד. ואז אתה אומר ופתאום מכניסים לך, ובלי שאתה מבין מה קורה אתה בסוג של מלחמה. אם הייתי במודעות לכל הסיטואציה שתתפתח הייתי עושה את זה יותר בחוכמה".

רצית להחליף את היס?

"רק אחרי שעזבתי. הדבר הכי טוב שקרה לי בקריירה זה שהוציאו אותי. כשהייתי במכון מעולם לא דחו חוות דעת שלי. כשיצאתי עשיתי חוות דעת עבור הסנגוריה הציבורית, שהיו הרבה יותר טובות ועמוקות, וברוב המקרים זרקו אותי מכל המדרגות. כשחזרתי למכון שוב קיבלו את כל חוות הדעת שלי. אז הבנתי שלא משנה מה אני כותב, אלא מאיפה אני בא. זה לימד אותי שמערכת שהיא מונופול יכולה להידרדר למקומות לא טובים".

איך בכלל הגעת לתחום הזה?

"הייתי פסנתרן ג'אז והופעתי, גם כשהייתי עתודאי וכשפיקדתי על קורס קציני רפואה. כל הרופאים התלוננו איך אין להם זמן לתחביבים ולמשפחה, אז הבנתי שאני צריך משהו אחר, שישאיר לי זמן לנגן. כשבמכון חיפשו רופאים הלכתי לשם, הייתי המתמחה הישראלי הראשון. ההתמחות באמת היתה נוחה, אבל כשהתקדמתי נהיה לי פחות זמן, ועכשיו אני בקושי חי. אבל אני עדיין מנגן".

מה מייצר את העומס?

"אנשים חושבים שעיקר העבודה היא בחדר הניתוח, אבל היא בכלל בלעבור על המסמכים אחרי הנתיחה, להבין מה היה, לחבר את הפאזל ולכתוב חוות דעת. הניתוח הוא חלק טכני של איסוף מידע, אחר כך צריך לחשוב מה קרה פה".

כמנהל אתה עדיין מנתח?

"פחות מהרופאים האחרים, פעם בשבוע בערך. אני אוהב את העניין, המחשבה של מה קרה ומה ההשלכות לגבי הקורבן, לגבי החשודים. אם לא אמשיך לנתח לא יהיה לי 'סיי' מול הרופאים, אף שחלק מהם מנתחים טוב ממני. אני מנסה להיות יותר התיאורטיקן של העניין. ובמקרים רגישים, אישיות מפורסמת שמתה בנסיבות לא טבעיות למשל, אני אנתח בגלל האוטוריטה".

זה מקצוע שמזמין אנשים עם שריטה?

"כל אחד במכון שונה מאוד מהאחרים, אי אפשר לאפיין אותם. האווירה חברית, בלי דיסטנס ותחרות. על עצמי אני יכול להעיד שהייתי ילד מתבודד. אמא שלי רצתה שאשחק עם ילדים, אבל הייתי בא הביתה, זורק את התיק והולך לנגן ולקרוא ספרים. לא רציתי שיתקרבו אליי, אולי גם בגלל הזהות המינית שלי, אף שרק בגיל 19 הבנתי שאני הומו".

רצית פעם ילדים משלך?

"לא, אף פעם".

כי אתה רואה יותר מדי מהכיעור שבחיים?

"לא, כי טוב לי כמו שאני. אני לא אוהב לעשות דברים בלתי הפיכים. לגדל ילד הרבה יותר קשה מלעשות את מה שאני עושה. המחויבות כל כך גדולה, וכשאתה טועה אתה לא יודע איך אתה שורט את הילדים שלך".

העיסוק שלך במוות נתן לך ערך מוסף בשאלה איך לחיות?

"אני יותר מודע לסופיות שלנו, והבנתי שצריך ליהנות. אני רואה את התכלות הגוף, ויודע כמה מחלות הזיקנה קשות. זה גורם לך לרצות להספיק יותר, ולחשוב איך תחיה בגיל הפרישה. כל האנשים שאוכלים בריא וכל היום עושים כושר בסוף ישכבו בבית חולים וימותו מכלום. אני עושה ספורט רק כדי להיראות יותר טוב. אני לא אוהב את זה, זה עול, זה משעמם, אני הולך לחדר כושר וכל הדרך שואל למה זה מגיע לי. אבל כל מה שאני באמת רוצה לעשות זה או לא חוקי, או לא מוסרי או משמין".

איך אתה רוצה למות?

"מעדיף מזיקנה, אבל לא כל כך אכפת לי. העיקר שיהיה פתאומי ומהיר. מצדי שאלך ברחוב וייפול עליי פסנתר".