חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המחאה היא התירוץ התורן של נתניהו למלחמה /// גפני פוסל את סמוטריץ' במומו /// מצב החירום מאפשר למדינה לפגוע באזרחים בקלות /// תעשיית הסייבר חזקה יותר ממחדלי הממשלה
נתניהו
מחפש שעיר לעזאזל
ראש הממשלה בנימין נתניהו עורר השבוע גלי הדף לכל כיוון אפשרי, כשפלט שאיומי הסרבנות, שהושמעו במחאה נגד ההפיכה המשטרית שלו, עודדו כביכול את יחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה, לצאת למתקפה הרצחנית ב־7 באוקטובר. מהתפיסה הזו עולה השאלה העקרונית על גבולותיה של המחאה האזרחית. הניסיון של נתניהו שקוף: להטיל את האשמה על טייסים ולוחמים שכאילו אותתו לחמאס שזהו העיתוי לצאת לטבח. ומחזקים אותו האומרים שאסור בכלל לערב את הצבא בדיון פוליטי כזה או אחר.
אבל יש גם צד שני לסיפור הזה. כאן לא מדובר במחלוקת פוליטית. כשהממשלה מבקשת להפוך את משטר המדינה לדיקטטורה, מותר ללוחמים לסרב לשרת את המשטר הזה. זו אפילו חובתם. ואם ה"פגיעה" הזו נדמית כנשק האפקטיבי היחיד אל מול ההפיכה אז היא לגיטימית שבעתיים. ובכל מקרה — לא בגלל עצירת ההתנדבות הזו נכשל הצבא ב־7 באוקטובר. ואם העיתוי שבחר סינוואר קשור לקריעת החברה הישראלית - הרי שהאחריות לכך מוטלת על נתניהו, ועליו בלבד.
/// משה גורלי
הכספים הקואליציוניים
להסית כדי לא להסיט
יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני (יהדות התורה) האשים השבוע את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי מנע ממנו להעלות בוועדה העברות תקציביות בהיקף 1.35 מיליארד שקל, שנועדו לסייע להתמודדות של העורף עם המלחמה, בין היתר לטובת מינהלת תקומה ומענקים למפונים.
זמן קצר אחר כך גפני פרסם הכחשה, ומיד אחריו גם סמוטריץ' פרסם אחת כזו. לא היה ולא נברא, הם טענו, ולא הפריע להם שהדברים הוקלטו ונשלחו לעיתונאים שחור על גבי לבן בהודעה רשמית של דוברות הכנסת.
דווקא ההכחשות מחזקות עוד יותר את עוצמת הציניות שבה פועלים שני האנשים בעלי הכוח הרב ביותר בכלכלה הישראלית. על שר האוצר מופעל לחץ כבד לקצץ במיליארדי השקלים של הכספים הקואליציוניים. הוא עושה קולות של הסכמה אבל לא פועל כך, כי אינו רוצה לפגוע בכספים שהובטחו למפלגתו. לגפני מצדו נוח להאשים את סמוטריץ', אף שהוא עצמו נלחם להעביר כעת 300 מיליון שקל למורות החרדיות לפני שייסגר הברז.
שניהם מוכתמים באותה אשמה: חומדים לעצמם ולמחנה שלהם, ומסרבים לוותר על נתח מהעוגה שלהם למען הכלל. אם גפני וסמוטריץ' היו מוותרים על כל הכספים שהוקצו לטובת האינטרסים הסקטוריאליים הצרים שלהם, היה ניתן להפנות כ־9 מיליארד שקל לעורף ולמימון הלחימה וההצטיידות של הצבא. אבל למה שמישהו מהם יוותר, כשאפשר פשוט להסיט את האש למישהו אחר (ואז להכחיש)?
/// צבי זרחיה
צילום: עומר מסינגר
מאגרי המידע
פגיעה בחסות הלחימה
בשבוע האחרון קידמה ממשלת ישראל שלוש יוזמות חקיקה שמאיימות לפגוע בהגנת הפרטיות של אזרחי ישראל, כולן בחסות המלחמה והצרכים שנובעים ממנה: תזכיר חוק אחד יאפשר לראשונה להוציא מידע מהמאגר הביומטרי — בניגוד לאתוס שבבסיס הקמתו — לצורך זיהוי נעדרים; תזכיר חוק שני יתיר לצה"ל ולשב"כ גישה למחשבים ששולטים במצלמות נייחות כדי לשלוף ולמחוק מידע חזותי שעלול להוות סכנה ביטחונית; ותקנות שעת חירום מבקשות לתת למערך הסייבר סמכות לתת הוראות מחייבות לעסקים בסקטורים מסוימים במקרה של מתקפת סייבר, כדי למנוע פגיעה רחבה בעסקים אחרים שעושים שימוש בשירותיהם.
כל המטרות האלו טובות, ראויות וחשובות, ומצב החירום הלאומי אכן מחייב נקיטת צעדים שלא היו עולים על הדעת בשגרה. אך לשינויים שיאפשרו את המטרות הללו יהיו השלכות רבות־שנים על הפרטיות והמידע של אזרחי ישראל, והם נעשים בהליך מזורז, לעתים כמעט ללא כל דיון ציבורי, וללא יצירת מגנונים חזקים שיבטיחו שכשיחלוף מצב החירום יחלפו גם שינויים אלו — מפיקוח של בית המשפט על הגישה של צה"ל למצלמות ועד קביעת כללים ברורים לגבי האופן והזמן שבהם יישמר המידע שיועבר מהמאגר הביומטרי.
כמו חלוקת הנשק משולחת הרסן של איתמר בן גביר, גם במקרה של מאגרי המידע נראה שהממשלה פשוט מנצלת את מצב החירום כדי לקדם אג'נדות בעייתיות, שלא היו עוברות בשקט בימים של שגרה.
/// עומר כביר
פאלו אלטו
למרות, לא בגלל
במפגן עוצמה מרשים השלימה השבוע תעשיית הסייבר הישראלית שני אקזיטים (דיג וטאלון) בכמיליארד דולר, ובשניהם הרוכשת היתה פאלו אלטו, חברת הסייבר הגדולה בעולם, שהוקמה בידי ניר צוק. קל להתפתות ולחשוב שמדובר בעוד "מפגן תמיכה" ישראלי פטריוטי, אבל זה לא המצב. מי שמקבל את ההחלטות בעניין הרכישות הוא לא צוק הישראלי, אלא מנכ"ל פאלו אלטו ניקש ארורה, שאין כל קשר בינו ליהדות או ישראליות. רכישת דיג וטאלון היא אירוע עסקי לחלוטין, שמעיד אך ורק על איכות הסייבר הישראלי — עוד המחשה לכך שלממשלה הכושלת שלנו יש יותר מזל משכל, ובעיקר יש לה עם שממשיך לתפקד במשבר הקשה, ובכך רק מדגיש את חוסר התפקוד שלה.
האקזיטים של דיג וטאלון, שסוכמו עוד לפני המלחמה, אך לא בוטלו או עברו קיצוץ שווי עמוק בגללה, אף שזה היה יכול לקרות בקלות, הם אור קטן בחושך שנפל על ישראל בחודש האחרון, אבל הם גם מסוכנים. שרים מסוגו של בצלאל סמוטריץ', שנקלע למשרד האוצר, עוד עלולים להתבלבל ולחשוב שהעסקים כרגיל ואין סיבה לדאגה, כשברור שפאלו אלטו רוכשת את הסטארט־אפים למרות הממשלה ומחדליה, ובשל האמונה ברוח הישראלית ובכישוריה.
/// סופי שולמן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
להנהגה שלנו אין מושג על מה היא מדברת כשהיא מדברת על פצצת אטום
שר המורשת עמיחי אליהו החליט השבוע שיש מספיק מורשת בעם והתפנה להציע פתרון לכל צרותינו: הטלת פצצת אטום על עזה. ואכן, בתוך רגע, הרעיון המחריד והאווילי שלו פעל כפצצת אטום דיפלומטית ופגע קשות במעמדה של ישראל בעולם, שגם ככה אינו מזהיר. אבל אליהו בסך הכל שיחק את המשחק הישראלי הקלאסי ביחס לאטום — להכחיש את קיומו ובו־זמנית להשתמש בו כאיום. אם בעולם שגדל על המלחמה הקרה, האטום מסמן את קץ הקצים, הרי שבישראל האטום נתפס כתעודת ביטוח מפני שואה שנייה. ובגלל מדיניות העמימות, תמיד היה משהו ישראלי מאוד בדיבור עליו: החיוך סביב "מפעל הטקסטיל" בדימונה, התחושה שכולנו שותפים לאיזה סוד גלוי ושובבי. כאילו כולנו בפלמ"ח גונבים תרנגולת מהלול, ולא בונים את נשק יום הדין.
אבל מקבלי ההחלטות שלנו לא אמורים להתייחס בכזו קלות דעת להטלת פצצה בעוצמה בלתי נתפסת. מה הם חושבים לעצמם: שאטום הוא באמת משחק? התשובות שמספק אליהו בהחלט מבהירות שהוא לא מבין על מה הוא מדבר: גם אם לא מפתיע שימני משיחי יתעלם מההשלכות הרות הגורל של רצח עם, היה אפשר לצפות ממנו להבין לפחות שהטלת פצצת אטום על עזה תפגע גם בכל מי שגר במרחק עשרות קילומטרים ממנה — כלומר ברוב אזרחי ישראל. אבל אולי גם זה לא צריך להפתיע. הרי אם יש משהו שהחודש החולף הבהיר הוא שהממשלה שלנו טובה בעיקר בהרס. הנשורת הקטלנית היא תמיד באחריות של מישהו אחר.
