א

ת ההבדל בין ה"צפונים" ל"דרומים" במלון סינמה בתל אביב אפשר לזהות לפי התנהגות הילדים באזעקות. "אנחנו הגענו משדרות והילדים שלנו התרגלו, הם רצים לממ"ד ברוגע", אומר לי אדיב אריאל (33), שמתגורר במלון עם שני ילדיו הקטנים בני 4 ו־6. "בשדרות בכלל אין אזעקות, יש רק 'צבע אדום' ו־15 שניות להיכנס למיגונית. פה יש אזעקה עולה ויורדת ואז דקה וחצי להיכנס לממ"ד. הסברתי לילדים שבתל אביב לא צריך לרוץ, 'תזחלו לממ"ד כמו חילזון ונמדוד זמנים', אמרתי להם. והם ראו שגם בזחילה נשארה להם עוד דקה. אני כמובן לא באמת מבקש שיזחלו, רציתי רק שלא יהיו בלחץ, וזה ממש שחרר אותם. הילדים מקריית שמונה, לעומת זאת, הרבה יותר מבוהלים, וההורים עדיין מגוננים עליהם. באזעקות הם רצים בטירוף. אנשים משדרות נשארים במלון שבועיים ושלושה, לא זזים, כי דקה וחצי זה חלום".

באופן מאוד לא מתוכנן מלון הבוטיק המפונפן, שנבנה על חורבות קולנוע אסתר המיתולוגי, ממש מעל כיכר דיזנגוף בלב תל אביב, הפך למקום מפגש וחיים משותפים של פליטים ישראלים מהצפון ומהדרום. המראה לעתים מעט סוריאליסטי: בלובי, על רקע כרזות ישנות של סרטים שתלויות על הקירות ומצלמות קולנוע ענקיות שמשמשות תפאורה לאורחים, מתרוצצים עכשיו ילדים, רכובים על בימבות או משתתפים בשיעורי ציור ומלאכת יד מאולתרים עם צבעי פנדה ופלסטלינה, שאחר כך יהיה קשה מאוד להסיר מהשטיחים.

אין כאן מפונים מיישובי עוטף עזה ההרוסים והמוכים, שפונו כקהילות הומוגניות, ככל שהיה אפשר, למלונות בים המלח, באילת, במעלה החמישה ובשפיים. כאן, כמו גם במלון סנטר הסמוך ובעוד מלונות קטנים אחרים בתל אביב וברחבי הארץ, התרכזו המפונים משדרות, קריית שמונה ואשקלון. מיקרוקוסמוס של מפונים "רכים", שמתערבבים עם עובדים מקומיים בסביבה כל־תל־אביבית, שבימים כתיקונם מספקת שפע אטרקציות — אבל כעת על רצפת כיכר דיזנגוף עומד מיצב קורע לב של בובות דוב ענקיות, קשורות עיניים ומדממות, שעליהן צילומי הילדים שנחטפו לעזה.

קובי כהן, שמנהל את שני המלונות בכיכר השייכים לרשת אטלס, נדרש לפתח במהירות מיומנויות חדשות לגמרי. לצד הניהול השוטף הוא מדפיס דפי צביעה עבור הקליינטים הקטנים החדשים שלו ועסוק בקליטה ומיון של מתנדבים מכל הסוגים שמתדפקים על דלתו — ממכיני כריכים ומגישי אוכל, דרך תורמי צעצועים, שחלק מהם אינם שמישים ודורשים סינון, ועד ציירי קריקטורות של האורחים. מגיעות גם מורות מתנדבות שמציעות ללמד את הילדים במלון ובודקות אם קיימים תנאים פיזיים לשם כך. "אנשים באים לשיר להם, ליצנים זה נורא נחמד, אבל אגדו־דו נגמר. עכשיו הילדים צריכים שלא תלך להם לאיבוד עוד שנה, כי גם ככה הם ילדי קורונה", אומרת לי אחת מהן.

"אני מלון בוטיק, לא דיוויד אינטרקונטיננטל, מאיפה אארגן חללי לימוד ממוגנים?", אומר כהן. "גם אמנים שמגיעים, שיהיו בריאים, לפעמים צריכים לעשות שלוש שעות באלאנס לפני ההופעה. אמרתי לקרן (ממן, מנהלת האירועים ברשת שנולדה מחדש כמפיקת הופעות) — רק שלוש הופעות ביום. העיסוק הזה תופס לי את כל הזמן".

גילי ברק: "לא יצאתי מאשקלון בגלל הטילים, החלטתי להתפנות אחרי שמצאתי מספריים מתחת למזרן של הבת. שאלתי אותה בשביל מה המספריים, והיא ענתה: 'כדי שנוכל להגן על עצמנו בממ"ד'. לטילים אני רגילה, אבל עכשיו מדובר בכניסת מחבלים. גם פה לוקח זמן להוריד חרדה, אבל פה נושמים"

"זה היה גיהינום"

כשמגרדים קצת את המעטפת החיצונית, מתחילה לבצבץ הטראומה שמתחת להמולת ההופעות וההפעלות. ובשיחה נחשפים גם הפחדים. גילי ברק (45) מאשקלון, למשל, הגיעה עם בתה בת ה־8. "לא יצאתי מאשקלון בגלל הטילים", היא אומרת, "החלטתי לפנות את עצמי אחרי שמצאתי מספריים מתחת למזרן של הבת שלי. שאלתי אותה בשביל מה המספריים, והיא ענתה: 'כדי שנוכל להגן על עצמנו בממ"ד'. גם שני הבנים הגדולים שלי מגויסים, אז החלטתי שדי, אני חייבת קצת שפיות, ועברתי לפה".

פינית את עצמך?

"הגענו לפה כמה משפחות יחד כי בלתי אפשרי להיות שם, באשקלון. לאזעקות אנחנו רגילים, אפילו שהאינטנסיביות לגמרי אחרת. אבל עכשיו אנחנו מדברים על כניסת מחבלים. רק שלשום אמרו להסתגר בבתים ולסגור חלונות בגלל חשד לחדירה. הרגשתי שהפכנו להיות קו ראשון".

ואיך ההרגשה כאן, במלון בתל אביב?

"לוקח זמן להתאקלם ולהוריד חרדה. רק עכשיו התחלנו קצת להסתובב ולצאת. לבעלי יש עסק בדרום והוא ממשיך לעבוד, אבל גם הוא אומר שכשאנחנו פה ובטוחות הוא שקט יותר. פה נושמים".

יסמין שטרית (40) מתמרנת בין הצרכים של ארבעת ילדיה, בני 4–13, ומחייכת כשהיא מספרת לי שאין מה להשוות בין האזעקות כאן לריצה לממ"ד בשדרות, עיר מגוריה. "האזעקות פה לא מפחידות אותי, מ־2001 אני חיה איתן. בשדרות יש לנו 3–4 שניות לרוץ לממ"ד, ופה יש דקה וחצי, זה נצח". אבל אז היא מספרת על השבת השחורה בשדרות: "ראיתי מחבלים באינטרקום של הדירה", היא אומרת. "אני מכירה שניים מהנרצחים, את קובי פריינטה מקבוצת הריצה, שהיה חבר של בעלי, ואת מאיר אברג'ל, אחד השוטרים שנרצח והיה מכר של המשפחה. לא פחדתי בשדרות מכלום אף פעם, גם לא מהטילים, עד שמחבלים התחילו להסתובב פה, עד לרגע שחברה שלחה לי צילום של ג'יפ עם מחבלים מהבית שלה ואמרו לנו 'תיכנסו לממ"ד, כבו אורות, שבו בשקט'. ישבנו ככה כמה ימים בלי מזגן, בלי אור, שלא יידעו שיש מישהו בבית. זה היה גיהינום".

אצל גל אהרוני משדרות, אם לבן 5 ולבת שנתיים, התחושה דומה. היא כאן עם ילדיה, הוריה ודודתה. בעלה במילואים בצפון וזה רק מוסיף דאגה. "הייתי שבועיים וחצי באילת, ואז הגענו לפה", היא אומרת. "אנחנו זזים ממקום למקום עם המזוודה והשקיות".

ותחזרו לשדרות?

"כשחושבים לטווח הארוך, אני לא יודעת איך חוזרים לעיר הזאת. לא בגלל הטילים, בגלל החדירות. כשיצאנו מהעיר עוד היו חילופי ירי והורדתי לילדים את הראש. הבן שואל אותי היום 'אמא למה פחדת?', וזו שאלה שקשה לענות עליה. אני בעצמי עוד לא מעכלת את זה, אז איך אני אסביר לו? כל דבר מפחיד עכשיו. החדירה שהיתה היא לא דבר שנשכח. זה לא עוזב אותנו".

יהודה בן סימון: "אנחנו מחליפים חוויות עם אנשים משדרות. הלב בכאב גדול על הדרום. אני גדלתי בשנות השבעים בקריית שמונה עם קטיושות, עברנו חדירת מחבלים, וכשאני רואה אותם אני אומר 'אני קצת מקנא בכם, הילדים שלכם מקבלים טיפול פסיכולוגי, אצלנו כל המלחמה הקיומית עם הנפש שלנו היתה לבד'"

"כבוד הדדי, לא חיבור"

אולי במפתיע, המרחב התל־אביבי הבטוח יחסית, על שפע האפשרויות שהוא מציע, עדיין אינו חלק מההוויה. "אני שבוע פה והכל מעולה, אבל רוצה לחזור הביתה, לא אוהב את תל אביב", אומר אורן מויאל (39) מקריית שמונה.

למה?

"איך אפשר לחיות פה? בקריית שמונה יש שקט משמונה בערב, פה כל הזמן יש רעש של מכוניות, ואנשים כל היום יושבים בבתי קפה. הם לא עובדים? ממה הם מתפרנסים? הילדים אולי מרגישים בנופש, אבל עם כל הכבוד לאיך שמארחים אותנו, עם אמנים והופעות, אנחנו סוג של פליטים. אנחנו רוצים את השגרה שלנו, ואין לנו מושג כמה זמן נהיה פה".

מויאל מגדיר את עצמו "פנצ'ר מאכער של החקלאים" בצפון, שמתקן להם פנצ'רים בכלים שנתקעו בשדות. הוא לא מתרגש מהאזעקות יותר, "אני עולה לגג לראות את היירוטים. אחרי הכל, גדלתי בקריית שמונה בצל מלחמה. אבל היום שמעתי סבתא ששרה שיר ליום הולדת של הנכד שבשבי, וזה פירק אותי".

לעומתו אוקסנה מרטינוב (45), שהגיעה גם היא מקריית שמונה, מעידה על עצמה שהיא מאושרת כאן, ככל שאפשר בהתחשב בנסיבות. "נהדר פה, זה משהו", היא אומרת. "היה לי פחד גדול מאוד, כי יש לי שני ילדים בצבא, אחד בצפון ואחד בדרום. אני עובדת במפעל ייצור (לשעבר של טבע) בקריית שמונה והציעו למי שרוצה להמשיך לעבוד לגור בטבריה. אמרתי: 'סליחה, אני רוצה קצת שקט'. פה כמעט אין בומים. הארוחות הן קצת מינוס, כי יש ארוחות מסודרות רק בבוקר ובערב, ואילו בצהריים מחלקים לנו סנדביצ'ים. אבל לא נורא, אנחנו לא רעבים. כשיש שקט, צריך להגיד המון תודה על מה שיש".

יש מי שהגיעו בחמולות של כמה משפחות גרעיניות או קבוצות חברים, ויש מי שהגיעו כמשפחה קטנה או אפילו יחידים. בינתיים המפונים משני חלקי הארץ לא מתערבבים יותר מדי. יש הווי משותף, אבל הוא פחות אינטימי ויותר פונקציונלי. "אני חולק עם מישהי במטען של מברשת שיניים, ויש מישהי שאני חולק איתה קבוע מטען לשעון", אומר אריאל. "יצאנו מהר, ואחרי שבוע אתה מגלה ששכחת סכין גילוח, מסרק, משחת שיניים לילדים. גם אין לנו בגדים חמים, רק קצרים, אז אתה כל הזמן משלים".

אדיב אריאל, שדרות: "בשדרות יש 15 שניות להיכנס למיגונית, ובתל אביב יש דקה וחצי. אז הסברתי לילדים שכאן לא צריך לרוץ. אמרתי להם: 'תזחלו לממ"ד כמו חילזון ונמדוד זמנים', כי רציתי שלא יהיו בלחץ. הם ראו שגם בזחילה נשארה להם עוד דקה, וזה באמת שחרר אותם. לעומת זאת הילדים מקריית שמונה עדיין רצים בטירוף"

תושבים מהדרום ומהצפון מתערבבים?

"יש כבוד הדדי, אבל אין יותר מדי שיח או חיבור. השונות גדולה, זוגות עסוקים בילדים שלהם, אז הקשר הוא בעיקר 'שלום, שלום'. בסופו של דבר אלה אנשים שלא היתה היכרות ביניהם, שהם לא תמיד באותו גיל, ו'נתקעו' אחד עם השני. יש גם פערי תרבות בינינו, יש פה למשל קבוצה מאוד גדולה מקריית שמונה של אנשים ממש דתיים".

ייתכן שאפשר לזהות גם קנאה מסוימת בין המפונים. "אנחנו פוגשים במלון אנשים משדרות ומחליפים חוויות", אומר יהודה בן סימון, טכנאי חשמל ומיזוג מקריית שמונה. "הלב בכאב גדול על הדרום. אני גדלתי בשנות השבעים עם קטיושות, ב־1974 עברנו חדירת מחבלים, וכשאני רואה אותם אני אומר 'אני קצת מקנא בכם, הילדים שלכם מקבלים טיפול פסיכולוגי, אצלנו כל המלחמה הקיומית עם הנפש שלנו היתה לבד'. אבל מפונה זה מפונה, במסכנות אין יותר או פחות.

"יש לי בן בגולני בכיסופים ובן ביהודה ושומרון. מילואימניקים שקיבלו צו 8 וזה לא הולך להיגמר בשבועיים הקרובים. כשהבן שלי, ששירת באגוז, היה בצוק איתן, לקחו לו את הטלפון ושלושה ימים לא היה לנו איתו קשר. עד אז לא עישנתי, אבל אז, כבר בבוקר הראשון חיסלתי קופסה. גם היום אני לא מעשן, ואני מקווה שלא אחסל קופסת סיגריות כשייכנסו לרצועה".

"שינינו פאזה, נהיינו קלאב מד"

שני ק"מ צפונה, בנמל תל אביב, ממוקם מלון טל, הגדול שבמלונות רשת אטלס. כאן מרוכזים בעיקר מפונים משדרות למה שמוגדר "הפוגת רענון". מבט קצר בלובי מלמד על הרבה משפחות, שבהן רק האם נוכחת, ואילו האבות במילואים או שנשארו לעבוד בדרום. בצד אחד של הלובי יש הפעלה לילדים, ובצד השני שולחן עם עובדת סוציאלית ששלחה עיריית תל אביב ונציג תחום בריאות הנפש ממשרד הבריאות, ולמשך חצי יום גם נציג מביטוח לאומי.

ערן בר, המנהל, מסתגל לדנ"א החדש של המלון. מוזר לו שהלובי הפך לאתר בידור לילדים עם נוכחות מתמדת של חיילי פיקוד העורף: "חמישה חיילי פיקוד העורף נמצאים כאן במשך כל היום. האורחים ביקשו לראות אנשי צבא לידם בגלל המציאות הטראומתית שבאו ממנה", הוא אומר.

מה עוד השתנה במלון?

"חדרי סמינרים ואולמות לימי עיון הפכנו לחללי משחק לילדים עם משחקי קלפים, חמר, פלסטלינה וחרוזים, כדי שלא 'ישברו' את הלובי. הם פה בפנסיון מלא, בוקר, ערב וצהריים. אנחנו דואגים לפעילויות בידור, בעיקר עם אמנים שפשוט תורמים הופעה בהתנדבות כל ערב: הראל סקעת, דוד ד'אור, דיוויד ברוזה, דיקלה, ציפי שביט, מיקי קם". בכל כמה ימים מגיעה ללובי בעלת פודל ענקי גזעי, כדי שהילדים ילטפו אותו.

"על לוח המודעות תלו כמה מדיירי האזור פתקים עם הצעות לשירותי כביסה. "בשבוע שעבר", מספר בר, "הגיע מישהו, ביקש שאבוא איתו לאוטו ופתח בגאז' מלא חיתולים ומגבונים. אמר 'אנחנו זוג מרמת אביב, גיהצתי 1,500 שקל בסופר־פארם, קח טלפון שלי ומה שאתה צריך אני מביא לך".

ממלון בוטיק הפכתם ל"הכל כלול".

"שינינו פאזה לגמרי, הפכנו לקלאב מד וזה קצת בעוכרינו, כי במקום שאנשים ייצאו החוצה לשאוף אוויר, הם נמצאים אצלנו כל היום. הם אומרים 'יש פה הכל, למה לצאת?'. אני מודה שאני מאוד דואג לנכס. כשילדים התחילו למרוח פלסטלינה בכל מקום, העפתי את השטיחים של הלובי, והוצאתי גם פינות ישיבה יקרות שלא חשבתי שישרדו, אבל אני לא יכול לרוקן הכל ולתת להם לעמוד. השארתי ספות שאני יודע שיגמרו אותן, ואני עדיין מפחד על הקירות".

מה זה אומר מבחינה שירותית?

"כדי לעמוד בעלויות האירוח רמת השירות שלי יורדת קצת. זה אומר למשל שזבל מרוקנים פעם ביום, מצעים מחליפים פעם בשבוע במקום פעם ביומיים ומגבות רק פעם ביומיים־שלושה. בהתחלה היתה תרעומת, אבל אין ברירה. כינסנו ישיבה עם נציגי האורחים ואמרתי: 'הייתם מפונים, עכשיו אתם דיירים, לא אורחי מלון רגילים', והסכמנו על מסגרת של כללים. זו עסקה בתנאים מאוד מיוחדים, כי משלמים לנו בקושי 50% מהעלויות הרגילות. אבל קיבלנו צו 8 מהתאחדות בתי המלון, אז התייצבנו.

"ואתה רואה שגם לאורחים אכפת. חלק מהם ביקשו שאביא להם שואב אבק, אחרי הופעה יש כאן אורחות שתפסו מיוזמתן סמרטוט לנקות את הלובי, כי זה כמו הבית שלהן עכשיו. יש מי שרוצות להיכנס למטבח ולבשל ארוחות שישי. יש להן פה זמן פנוי, והן רוצות. אלה אנשים מדהימים עם לב זהב. אתמול משרד הביטחון הביא לילדים במתנה בימבות חדשות. אמרתי 'חבר'ה, אי אפשר לפתוח פה, תשמרו הביתה'. בהתחלה היו מי שכעסו, אבל הסברתי שאני לא יכול שילדים יתנגשו לי בקירות, אנחנו לא חצר של גן. בסוף הם זורמים ומבינים, זה לא מלון שעכשיו עושים בו חיים".

דני ליפמן: "ממלון של חדר וארוחת בוקר התאמנו את עצמנו לאירוח משפחות עם שלוש ארוחות. ובעיקר אנחנו נותנים שירותים שהם לא מלונאות פרופר. אנחנו צריכים הרבה יותר לחבק את האנשים, להתחשב בהם, לענות לצרכים הפסיכולוגיים שלהם, להתמודד עם פוסט־טראומתיים. אנחנו עובדים הרבה עם מתנדבים" שמבשלים, מנקים, מגישים ועוזרים במה שאפשר".

"ההחלטה של אקירוב מבישה"

דני ליפמן (71) החל את דרכו בענף התיירות במקרה לפני 47 שנה, כשהגיע לשמש פקיד קבלה לילי והתאהב בתחום האירוח. כיום הוא מנכ"ל רשת אטלס ושותף בבעלות. "שני הבנים שלי ממשיכי דרכי וכבר מנהלים את החברה בשוטף", הוא אומר. "בגילי התכוונתי לעשות fade out, אבל אז באה המלחמה.

"אני מוותיקי המקצוע, היו לי כל מיני סוגי משברים, האחרון היה בקורונה, ובעבר אירחנו מפונים במלחמת המפרץ. אחרי 47 שנה במקצוע חשבתי לתומי שראיתי הכל, אבל מתברר שכלום אני לא יודע. יצאנו עכשיו למסע ארוך ובלתי נודע. ניהול רב־זירתי, ואי אפשר לתכנן אפילו את מחר. חוסר ודאות נוראי, הכל מעכשיו לעכשיו.

"בשתיים בלילה של חמישי, למשל, הודיעו לנו שבבוקר קולטים 600 איש מקריית שמונה. התכוננו, והגיעו 40. בלגן. כשהתקשרנו לאנשים לברר למה לא הגיעו, חלק מהם אמרו שלא הודיעו להם, אחרים הסבירו שהם דתיים ולא ייסעו בשבת, חלק מהם בחרו בחלופה של לקבל כסף. קנינו ארוחות בקרוב ל־80 אלף שקל, והכל נזרק. וזו רק דוגמה.

"הקהל הרגיל שלנו הוא אנשי עסקים, תיירים, ישראלים שבאים להתפנק — שום דבר מזה לא קיים כיום. 95% מהאורחים שלנו הם מפונים והיתר צוותי עיתונות ודיפלומטים. זה שינוי דרמטי. לרוב אנחנו בכלל לא רואים את האורחים שלנו במלון, הם הולכים לים, לאירועי תרבות, לפגישות עסקיות. עכשיו כולם פה כל היום, הכי קרוב לממ"דים, לא נותנים לילדים לצאת מהמלון. רוב האורחים בסטרס נוראי כל הזמן.

"בקיצור, אנחנו במקצוע חדש. ממלון של חדר וארוחת בוקר התאמנו את עצמנו לאירוח משפחות עם שלוש ארוחות. בחלק גדול מהמלונות מבשלים רק ארוחות בוקר, אז אנחנו קונים ארוחות מוכנות מחברות קייטרינג. ובעיקר אנחנו נותנים שירותים שהם לא מלונאות פרופר. אנחנו צריכים הרבה יותר לחבק את האנשים, להתחשב בהם, לענות לצרכים הפסיכולוגיים שלהם, להתמודד עם פוסט־טראומתיים. אנחנו עובדים הרבה עם מתנדבים שמבשלים, מנקים, מגישים ועוזרים במה שאפשר".

הפעילות גירעונית?

"כן, אבל אם האלטרנטיבה היא מלונות סגורים, אז עדיף פתוחים עם מפונים. השאלה היא איך ניראה לאחר מכן מבחינת הבלאי של המלון. האורחים מתנהגים בסדר גמור, אבל כשמשפחה של ארבע נפשות מצטופפת בחדר של 18 מ"ר ולא יוצאת מהמלון כי זה הבית שלה עכשיו, אז הם אוכלים, שותים ומשחקים בחדר וזה חורבן לא קטן למלון. אנחנו מקווים שהמדינה תיתן את דעתה על זה כשהכל ייגמר, ותשתתף בתיקון הנזקים או במתן תמריצים. אבל כרגע אנחנו לא עושים את החשבונות האלה ומגויסים למשימה".

אתם צריכים להציב גבולות לאורחים?

"יש מעטים שעוד לא כל כך מבינים שהם לא באו לנופש. בעיקר תושבים מהצפון, שבניגוד לאלה מהדרום לא הגיעו עם טראומה. אז כשצריך להציב גבולות בצורה עדינה ונעימה — אנחנו עושים את זה. היתה למשל מישהי שהסבירה לנו שהיא בלוגרית ותמיד מקבלת סוויטה. יש כאלה שרוצים ג'קוזי, יש כאלה שלא מוכנים לחדר בלי מרפסת — אבל לנו אין מרפסת בכל חדר. זה כמובן מיעוט שלא מאפיין את הכלל, כי רוב האנשים מעריכים את מה שהם מקבלים".

מה אתה חושב על אלפרד אקירוב, שמסרב לארח במלונות שלו?

"אני מזדהה עם כל מה שכתוב בהודעת התאחדות המלונות — זו בושה גדולה שמלונאי מתחמק מהמשימה הלאומית לארח מפונים ופליטים שמחפשים בית להירגע בו. אני מקווה שהוא יחזור בו מהחלטתו המנוכרת והמרושעת. גם אני חושש מהשחתת המלונות, אז מה? בגלל זה אמנע מאנשים שבטראומה מקום בטוח ועוטף להיות בו?".

מאלפרד אקירוב נמסר בתגובה: ״בנסיבות המיוחדות שהביאו לעצירת תנועת התיירות, החליטה החברה על סגירת המלונות כפי שנעשה במשברים קודמים. תפעול המלונות שהינם עתירי כח אדם בלתי אפשרי בימים אלו. אלרוב תורמת מיליוני שקלים לשיכון משפחות שמפונות מאשקלון בתיאום עם ראש העיר תומר גלאם, לבתי החולים איכילוב ושיבא, לרכישת אמבולנס מיוחד בארצות הברית עבור הימ״מ ועוד. אין לנו שום צורך להיות חברים בהתאחדות בתי המלון, שאינה מביאה לנו שום תועלת. אלרוב תעביר סכום השווה ערך לדמי החבר להתאחדות - לטובת מטרות שייטיבו עם המפונים".

ערן בר, מנהל מלון טל: "אתה רואה שגם לאורחים אכפת. חלק ביקשו שאביא להם שואב אבק, אחרי הופעה אורחות תפסו סמרטוט לנקות את הלובי, כי זה כמו הבית שלהן עכשיו. חלק רוצות להיכנס למטבח ולבשל ארוחת שישי. אלה אנשים מדהימים עם לב זהב"