ש

ירים תמיד היו הפסקול של חיינו בארץ הזאת, מהחלוצים והלאה. הם היו כוח מניע, והם היו דבק, והם היו אֵבֶל, וכל מלחמה הולידה את השירים שלה, וכל דור ודור צירף את שירי הזיכרון שלו. ובכל זאת, במלחמה הזאת קורה משהו ייחודי. עכשיו השירים לא מגיעים אחרי השבעה או השלושים או השנה, בטקסי זיכרון אישיים או לאומיים; הם נשמעים על הקבר. זמרים שרים בלוויות, זמרים שרים בשבעה כשהיושבים מצטרפים אליהם לשירה בציבור. אלה תופעות חדשות — שירה אינה מקובלת במנהגי האבלות היהודיים, ולא שגורה גם בטקסי קבורה ישראליים (לפחות בבתי קברות "רגילים", בקיבוצים זה אחרת). גם בכתבות המלחמה במהדורות החדשות בכל ערב משולבים כיום שירים, ובין הכתבות שירים מלווים תשדירים שונים (יכול להיות ש"פעם את לילה" של שי המבר, שמככב באחד מהם, ייהפך לאחד משירי המלחמה הזאת, ושהמבר היא הקול הצעיר ביותר שמצטרף לשרשרת הדורות של האבל).

הנוכחות הגוברת של השירים במלחמה הזאת ניכרת לא רק במרחב הציבורי והתקשורתי, אלא גם אצל כל אחד עם עצמו. בעוד לילה אחד שבו היה קשה מאוד להירדם, בדיוק ארבעה שבועות אחרי שנפלו השמים, זפזפתי בארבעת ערוצי הטלוויזיה היחידים שיש לי. ואז נעצרתי, הלומה. פספסתי את התחלת השיר אבל היה לי ברור שזה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי בחיים שלי. זו היתה גליה חי, מוקפת באנסמבל שנקרא העבריות, והן ביצעו את "עדיין כאן". במקור שרה אותו שושנה דמארי, לא מהזמרות הכי אהובות עליי, וגם השיר עצמו אף פעם לא התנחל לי בנשמה, אבל מאותו לילה אני שומעת אותו בלופים, ולפעמים בדמעות. אני יכולה לתת לזה כל מיני הסברים: קודם כל, אי אפשר לדעת היום מאיפה יבואו דמעות. הן באות כשהן באות. שנית, זה באמת שיר יפה מאוד, והיופי שלו מזדהר בביצוע הזה. "ידענו סער ומבול וחילופי עונות, ואת אהבתה של הנאווה שבבנות, החליל צלול והד מסלע עוד עונה 'אמן', ושירנו הישן שוב מתנגן. אתה איתי הלילה כמו לפני שנים, כשלמה רועה בשושנים. ושנינו יחד צוחקים לזמן, עדיין כאן, עדיין כאן" — אהוד מנור כתב את זה, עם אותה מתת אל שהיתה לו, ובועז שרעבי הלחין נהדר. גם העיבוד מופלא, וגליה חי, מתברר, יכולה לקרוע את הלב. זה שיר אהבה, אבל היא מגישה אותו בלי שמחה מתפרצת ובלי הפאתוס שבמקור. הקול שלה בוטח אבל גם שבור, רך ובשל, יש בו איזה משא חיים, עם השריטות שנאספו בדרך.

אבל יש כאן עוד משהו, שהוא מעבר לשיר הזה. נדמה שמאז 7 באוקטובר לכל אחד יש איזשהו שיר כזה, שנהיה הערוץ שמחיה את נפשו מהשיתוק ומנקז לתוכו כאבים שאין להם קול ומילים ולחן. ואולי לא רק שיר אחד. כמעט כל שיר עברי, גם אלה ששמענו כבר אלף פעם, נטען כעת במשמעויות נוספות, כואבות. כבר בימים הראשונים, עוד לפני שהגיע ל"ארץ נהדרת" ולקמפיין להחזרת החטופים, "אנחנו לא צריכים" של שלמה ארצי נהפך משיר יום זיכרון ישן לפסקול הפצוע של ההווה. "את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין הוא כבר לא עוד קלאסיקה עם הקשר של מלחמת העולם השנייה וישראל של אחרי מלחמת יום כיפור אלא תהייה נואשת, אם באמת עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד בדרכים שסמרו מאימה ומדם. וכן הלאה, עוד ועוד. ואלה לא חייבים להיות בהכרח שירים שקשורים למלחמות ואבל, או שורות שמדברות בעד עצמן. ב־9 באוקטובר, כשלראשונה הצלחתי לכבות את שידורי החדשות בטלוויזיה והדלקתי רדיו, השמיעו שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואז בא הבכי דווקא בשורה "ובלילה תתכסו כי תהיה צינה" (מתוך "ימי בנימינה", שוב אהוד מנור, שוב חוה אלברשטיין). גם לזה יש לי הסברים, אבל הם מיותרים. בכי כאמור הוא כמו מים, הוא ימצא סדק לנבוע ממנו גם כשנדמה שהבוקר הצלחנו להיות סלע. אז גם "עדיין כאן" לא נשמע יותר כשיר שנכתב על דמארי ובן זוגה, הוא מספר פתאום סיפור אחר, מעבד בנו רגשות אחרים.

השירים האלה הם ההמנונים האמיתיים שלנו, וסמלים משמעותיים יותר מהדגל או המדים. בלי הפומפוזיות של "התקווה בת שנות אלפיים", פשוט הסתפקות בלהצליח להגיד "עדיין כאן, עדיין כאן"

והשירים ממלאים עכשיו לא רק תפקיד אישי או רגשי, אלא גם חברתי ולאומי. אחרי שהשנה החולפת פירקה את החברה הישראלית לרסיסים, זה אולי הדבר המשותף האחרון שעדיין נותר לנו, לצד אהבת הארץ הזאת: אהבת השירים שלה. ספק אם יש מקבילה במדינה אחרת בעולם לנוכחות של שירים פופולריים, כאלה מהרדיו, בטקסי האבל האישיים והלאומיים, אבל כאלה אנחנו. נשמת אפה של החברה הישראלית היא שירים עבריים. יותר מהדת והתפילות, יותר מטקסטים מכוננים כאלה או אחרים. אנחנו כולנו מולחמים לא רק לארץ הזאת, אלא גם לשפה הזאת, ולניגונים שלה, שכל השנים לקחו וערבבו השפעות מכל מקום, כי גם כאלה אנחנו. אנחנו לא רוצים נציגי ממשלה בלוויית, אנחנו רוצים את שלמה ארצי. ואנחנו חברה לגמרי לא נורמלית, שבה אחד מגיבורי הרוק המקומיים עומד מול חיילים שתכף ייכנסו לעזה ואולי לא יחזרו ושר איתם פרק תהלים (כן, גם מברי סחרוף ב"שיר למעלות" בכיתי. לא רק אני).

האמנים האלה הם המנהיגים הרוחניים שלנו כבר הרבה מאוד זמן, והשירים האלה הם ההמנונים האמיתיים שלנו, סמלים משמעותיים יותר מהדגל, או המדים. אנחנו פונים אליהם, כיחידים וכקולקטיב, כדי לפרוק את כאבנו האישי והמשותף, אנחנו פונים אליהם כדי להתנחם, אנחנו פונים אליהם כדי לא להרגיש לבד, כדי להיות חלק מרקמה אנושית אחת חיה. והם אכן הרבה יותר אנושיים, הרבה יותר מחוברים לרגש ולכל אדם ממילים גדולות או סיסמאות או תשדירים או הצהרות וידיאו של פוליטיקאים. הם מה שזורם לנו בדם. בלי דרמות. בלי יומרות. לא הפומפוזיות של "התקווה בת שנות אלפיים". פשוט הסתפקות בלהצליח להגיד "עדיין כאן, עדיין כאן".