ב

בוקרו של 11 בספטמבר 2001 היה ר' (54), יועץ אסטרטגי, בקומה 90 במגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי. למרות מיקומו הסמוך לקומות שלתוכן התרסקה טיסה 11 של יונייטד איירליינס, היה לו מזל. הוא ירד בגרם המדרגות היחיד בבניין שעמד על תילו, כשהוא סוחב על גבו ניצול נוסף, והצליח להיחלץ. אבל רק פיזית. כי נפשית ר' לא היה מסוגל להשתחרר מהחוויה — ובמשך שנים הוא עוד סבל מסיוטים ופלאשבקים. וגרוע מכך, הוא פיתח אדישות לסביבתו, ולא היה מסוגל לחוש אמפתיה או אהבה. הוא תיאר זאת כצמר גפן שחצץ בינו לבין העולם, וחרץ בקיעים בחיי היומיום שלו בכלל ובחיי הנישואים שלו בפרט.

למרות הסבל העמוק והממושך שממנו סבל, ר' לא פנה לקבל טיפול נפשי. רק שנתיים אחרי הטראומה, בעקבות שאלון סטנדרטי בנושא בריאות הנפש שמילא בזמן שהמתין לתור לרופא, הוא זומן למרכז בריאות הנפש לנפגעי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר בבית החולים מאונט סיני. שם, במהלך טיפול פסיכולוגי ממושך, ר' נזכר במשהו שהדחיק — בזמן שהתקרב לגרם המדרגות, הוא ראה דמות בוערת שהלכה לעברו וזעקה לעזרה. אבל הוא מיהר להיחלץ והמשיך בדרכו. הזיכרון הזה שינה את אופן הטיפול בו והתמקד באשמה ששיתקה את חייו, ועזר לו להשתחרר ממנה.

המרכז הייחודי של מאונט סיני הוקם חודשים אחדים לאחר המתקפה וטיפל מאז ב־125 אלף איש. המייסד שלו הוא ד"ר קרייג כץ, מומחה לפסיכיאטריה של אסונות, שגם ניהל את המרכז עד 2009, וכיום, בין שלל עיסוקיו, משמש סגן יו"ר הוועדה למוכנות לחירום של איגוד הרפואה הניו יורקי. וכמי שיש לו 25 שנות ניסיון בטיפול בניצולי אסונות כבדים, יש לו כמה עצות ותובנות בעלות ערך לקברניטי מערכת הבריאות הישראלית, וגם לשורדי מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה ב־7 באוקטובר. התובנה הראשונה שבהן היא שיש לנקוט רפואה יוזמת, לא מגיבה, ובראייה לטווח ארוך.

"בשנים הראשונות לפעילותו של המרכז, רובם המוחלט של המטופלים הגיעו אלינו לאחר שמילאו שאלון סקר באחת המרפאות הייעודיות האחרות לנפגעי 11 בספטמבר במאונט סיני", אומר כץ ל"מוסף כלכליסט". "זה גם מה שאתם צריכים לעשות עכשיו בישראל, בכל מקומות המפגש האפשריים — בבתי החולים, בתי הספר, בתי הכנסת, במקומות עבודה גדולים וכמובן בצה"ל. זה הזמן לערוך את כל השאלונים. זה קל מאוד, ואפשר להיעזר לצורך כך בסטודנטים ומתנדבים, לא חייבים בהכרח אנשי מקצוע לשם כך. המטרה היא לאסוף כמה שיותר נתונים, שעל פיהם יהיה אפשר לתכנן תוכניות לאוכלוסיות בסיכון גבוה, כמו חיילים מהחזית או ניצולי הטבח. הדבר הזה יימשך זמן רב, וזה הזמן לעשות את זה".

כיצד בדיוק מערך בריאות הנפש הישראלי הקורס אמור לעבור ממגיב־בקושי בעיתות שגרה ליוזם, ועוד בחירום? זה מוביל אותנו לעצה השנייה של כץ: תתאפסו על עצמכם, ומהר. "לישראל יש עושר של ספרות מחקר מצוינת על התמודדות עם טראומה, למשל זו של אריה שלו (פרופ' לפסיכיאטריה באוניברסיטת ניו יורק, ולשעבר מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם, ר"ד), שכולנו למדנו ממנה. תמיד חשבתי שיש לכם כל התשובות בתחום, והיה נראה הגיוני שאנחנו נלמד מכם", הוא אומר. "אמנם המחקרים שלו לא עוסקים בבניית מערכות בריאות נפש או בתכלול אירועים כאלה, אבל לנוכח הספרות הזו, שזוכה להכרה בינלאומית, חשבתי שתהיה לכם מערכת בריאות נפש איתנה שמיומנת בהתמודדות עם טראומה. אבל נראה שזה לא המצב, וזה פשוט בלתי נתפס בעיניי".

ישראל באמת שרויה בטראומה, אבל לא פחות מכך יש לה הנהגה גרועה.

"בהתחשב בבעיות הקיימות בישראל ובתגובת הממשלה הבעייתית עד כה, אני אכן חושש שהמצב רק יהיה גרוע יותר. כרגע נראה כי החברה האזרחית שלכם נמצאת בשלב ירח הדבש ההרואי שלה, שבו כולם מתגייסים לעזור, להתנדב ולתרום היכן שהממשלה הכזיבה. ככל שהשלב הזה יתארך, כך יהיה יותר טוב, אבל לרוב, זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן, ואי אפשר לבנות על התנדבות. אנשים נשחקים ובסופו של דבר הציניות משתלטת על הממשלה וההנהגה.

"אומנם אני לא פוליטיקאי, רק פסיכיאטר, אבל אני כן יודע לומר שככל שתהיה תחושה של התחלה חדשה בממשלה מוקדם יותר, כך ייטב לעם. כי כשהאדרנלין יירד קצת, מישהו יצטרך לקחת את כל היוזמות האלה ולהמשיך אותן, אחרת הדה־מורליזציה, שכרגע מתאזנת עם ההתגייסות של החברה האזרחית, בוא תבוא".

כמה פסיכיאטרים אנחנו צריכים כדי לספק מענה הולם לכל הנפגעים?

"זו שאלה מסובכת. אנחנו הערכנו בזמנו ש־25% מכוחות ההצלה באסון התאומים יזדקקו לטיפול נפשי בהתבסס על ספרות המחקר, ובמשך זמן רב זה היה די מדויק. כיום המספר הזה ירד ל־17%. אומנם המספר הזה תקף לאוכלוסייה עם חשיפה גבוהה, שעבדה בגראונד זירו, בהשוואה לניו־יורקי שחי ועבד באפר ווסט סייד. אבל, כדי להיות בטוחים, מאחר שאני חוזה שיהיו קורבנות נוספים בישראל, בואי נאמר ש־20% מהאוכלוסייה בישראל, כלומר כ־1.87 מיליון איש, עשויים להיות במצוקה נפשית שקשורה למלחמה. מספר המטפלים שייגזר מזה תלוי בכמה זמן מקצים לכל מטופל, כמה פעמים צריך לפגוש כל מטופל וכו'.

"זה מאוד מורכב. אבל מן הסתם המשמעות היא שנדרשים הרבה מאוד אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. ולכן צריך קודם כל לתעדף את המשאבים לאוכלוסיות בסיכון הגבוה ביותר — שורדים מהיישובים שנפגעו, כוחות ההצלה שהגיעו לעוטף ראשונים וכוחות צה"ל".

לא בטוח שיש מספיק כוח אדם לזה בישראל.

"זה אולי נשמע פנטסטי, אבל אנחנו נשמח לעזור מרחוק, ואני ובת זוגי (ד"ר לינדה צ'וקרוברטי, ראשת ועדת האסונות והטראומה באקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריית ילדים) אישית מוכנים גם להגיע ולסייע. הדקאן שלנו שוחח עם ראש המחלקה לשעבר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והיה להם רעיון לחבר בין אנשי הצוות שלכם לצוות שלנו כדי לתת להם קצת תמיכה מורלית וטכנית, ולחלוק מהחוויות שלנו מ־9/11. זה חשוב, זה יכול לחזק אותם מאוד, ואני חושב שאפשר לעשות את זה די בקלות".

בהינתן שהתגובה הממשלתית תמשיך כך, ונפגעי הטראומה לא יקבלו טיפול הולם, מה יקרה להם?

"התגובות המאובחנות השכיחות ביותר לאחר אסונות הן הפרעת דחק פוסט־טראומטית, דיכאון קליני והתמכרות לאלכוהול. כל אלו יסבו מחירים כבדים לחיי המשפחה, לכלכלה ואפילו למרקם החברתי.

"וזה מביא אותי לתובנה נוספת שעלתה בעבודה שלנו — חשוב לתכנן לטווח הרחוק. כשכתבתי את הבקשה הראשונה למענק עבור התוכנית, לא ציפיתי בשום אופן שהיא תמשיך לפעול 22 שנה לאחר מכן. חשבתי ששנה תספיק, שנקים אנשים על הרגליים וזהו. ובאופן חד־משמעי אני יכול להגיד היום ששנה בשום אופן לא תספיק לכם. אתם יוצאים למסע ארוך".

"הציבור זקוק למנהיג שיודע לתקשר ולשדר שהמצב בשליטה"

מה יכולים לעשות מי שאירועי השבועות האחרונים הותירו בהם טראומה, ועדיין אינם מקבלים טיפול? כץ מדגיש את התועלת הרבה במתן עזרה ראשונה פסיכולוגית. "המונח הזה מתייחס לשימוש בגוף באופן די בסיסי: לאכול, לישון, לעשות כושר", הוא מסביר. "זה נשמע מטופש, אבל זה עוזר להוריד את הרמות הלא בריאות של האדרנלין. אני יודע שזה קשה על רקע האזעקות, אבל הרעיון הוא לשמור על הדופק נמוך ככל האפשר (הכוונה היא להנמכת דופק שעלה בגלל מצוקת נפשית, בשונה מדופק שעולה בפעילות גופנית, ר"ד). אפשר לעשות יוגה או מדיטציה כדי להוריד את מצב העוררות. כל אלה יכולים לתרום להפחתת האינטנסיביות של הזיכרונות, והאופן שבו הם פועמים בכם לאורך זמן. רצוי גם להיות בחברת אנשים אחרים".

מה עוד?

"דת ורוחניות. זה הזמן להתחבר לאיזה סוג של רוחניות שמתאים לכם, כי היא חסד מציל במצבים כאלה. זה לא זמן מדהים לגלות מאפס את האמונה, אבל אם יש בכם רוחניות, זה זמן טוב לטפח אותה".

השורדים מהעוטף מתאכסנים כרגע במלונות מרוחקים יחד עם שורדים נוספים. זה דבר שעוזר למצבם, או עלול להרע אותו?

"יש חשיבות מכרעת לכך שהם יחד כעת. אחרי הוריקן קתרינה רבים נעקרו מבתיהם, ומחקרים גילו שאלה מהם שנשארו קרוב ליתר חברי הקהילה שלהם נטו פחות לדיכאון. אז זה לא משנה איפה הם נמצאים, העיקר שיישארו יחד. זה ביג דיל".

להערכתך, כמה זמן יידרש לאנשים הללו כדי להשתקם?

"יכולות לקחת כמה שנים כדי להתגבר על אירוע גדול כזה, אבל יש הרבה פקטורים שמשפיעים על כך. חלק מזה קשור לעוצמת הפגיעה, או מה שאנחנו מכנים 'החשיפה', כמה אנשים האדם איבד, והרבה מזה קשור למי האדם הזה היה לפני כן — אילו מערכות תמיכה יש לו? אילו אמצעים עמדו לרשותו (לפי מחקר שפורסם ב־JAMA ב־2019, אנשים עם הכנסה שנתית של פחות מ־25 אלף דולר נטו יותר לסבול מדיכאון והפרעת דחק פוסט־טראומטית בעקבות אסון, ר"ד)? האם היו לו בעיות נפשיות לפני כן? תמיד מפתיע אותי מחדש שעד היום יש מטופלים חדשים שנכנסים לתוכנית בעקבות בעיות נפשיות שקשורות ל־9/11. אלה כמובן לא בעיות שהתעוררו רק עכשיו, אבל לפעמים לוקח לאנשים זמן לפנות לעזרה".

ואיך משקמים חברה שספגה טראומה קולקטיבית?

"יש לזה כמה רבדים. הרובד הראשון הוא חיבור בין אנשים. מחקרים על מצבים נפשיים שנגרמו מסכסוך אזרחי מראים שיש כוח בהפגשה של אנשים מהצדדים המנוגדים — של פוליטיקה או של כל דבר אחר — כשמושיבים אותם לדבר, גורמים להם להרגיש פחות מבודדים. אבל אני מניח שזה מסובך מאוד במזרח התיכון, אפילו אם רק בתוך ישראל או רק בתוך עזה.

"הרובד השני הוא בניית חוסן. דקאן בית הספר לרפואה איקאן בבית החולים הר סיני, ד"ר דניס צ'ארני, חקר ובודד עשרה פקטורים של חוסן שניתן לטפח, ובהם תמיכה חברתית, טיפוח עצמי פיזי, רוחניות, שמירה על גישה חיובית (אופטימיות), ואימוץ מודלים חזקים לחיקוי. והרובד השלישי הוא הנהגה — הימצאותם של אנשים בעלי שיעור קומה בעמדות הנהגה, שגורמים לציבור להרגיש שהם שולטים במצב, ועוזרים לו להרגיש מיודע ובטוח. זה כמובן גולש לפוליטיקה, אבל זה חלק גדול מזה — מנהיג שיודע לתקשר יכול לעזור מאוד במצבים כאלה".

"נדרשו למדינה עשר שנים עד שנכנסה לתמונה"

כץ (54) גדל בניו יורק, שבה הוא חי גם כיום עם בת זוגו ושני ילדיהם. הוא מגדיר עצמו יהודי מאמין. "אני יהודי רפורמי. מבקר בבית כנסת פעם־פעמיים בשבוע, ומשמש סגן נשיא בית הכנסת שלי. ביקרתי בישראל לראשונה בחיי בדצמבר, והיא חשובה לי".

יש לו תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד ותואר דוקטור ברפואה ופסיכיאטריה מאוניברסיטאות הרווארד וקולומביה. את הקריירה שלו החל כרופא במחלקה הפסיכיאטרית במאונט סיני, וכשהיה בן 31, שבוע בלבד לפני שהמטוסים התנגשו במגדלי התאומים, הוא מונה למנהל חדר המיון הפסיכיאטרי שם.

כשד"ר אננד פנדיה, קולגה של כץ, התקשר אליו לספר לו על מה שקרה, הוא היה בעיצומו של סבב בין המטופלים. אבל הוא לא התקשר אליו רק כדי לשתף אותו בחדשות — שלוש שנים קודם, בעקבות התרסקות מטוס אחרת, השניים מצאו את עצמם, כמעט במקרה, מייסדים יחד את עמותת Disaster Psychiatry Outreach, שהגישה עזרה ראשונה נפשית יזומה לנפגעי אסונות.

"ב־5 בספטמבר 1998 טיסה מספר 111 של סוויס אייר התרסקה באוקיינוס האטלנטי, כשעה לאחר שהמריאה מנמל התעופה JFK בניו יורק", הוא מספר. "אני וחבריי היינו אז מתמחים, וכשראש העירייה דאז רודי ג'וליאני קרא לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש לגשת לשדה ולעזור למשפחות ההרוגים (215 נוסעים ועוד 14 אנשי צוות), התייצבנו. זו היתה טיסה בינלאומית, אז הגיעו לשם משפחות מכל רחבי העולם, עם חלק מהן גם נסענו לנובה סקוטיה, שהמטוס התרסק כחמישה קילומטרים מחופיה.

"אחרי האירוע הראשוני ישבנו במסעדה וקלטנו שלא היה לנו מושג מה אנחנו עושים, לא הרגשנו שיש לנו כלים לטפל באנשים שחוו טראומה טרייה, והבנו גם שאנחנו לא יודעים תחת מי עבדנו: הצלב האדום האמריקאי? משרד הבריאות הניו־יורקי? את יודעת, באמריקה אנחנו תמיד מודאגים משאלות של חבות — מי יחפה עלינו במקרה של רשלנות, אז זה עניין משמעותי".

"נוסף על כך, הבנו שיש אתגר מיוחד בתחום הפסיכיאטריה, כי לפסיכיאטרים שעובדים עם הצלב האדום, למשל, אסור לרשום תרופות", הוא ממשיך. "ואומנם אין כמעט מחקר על אם כדאי או צריך לרשום תרופות למישהו שחווה הרגע טראומה, אבל זה בהחלט כלי שחשוב שיעמוד לרשותנו במקרה הצורך. אז החלטנו להקים מעין ארגון משלים לצלב האדום, שיוכל לעזור למשרד הבריאות הניו־יורקי בעתיד, וגייסנו עורכי דין שעבדו איתנו פרו־בונו".

העמותה הקטנטנה הזו, שפעלה בשנותיה הראשונות מסלון דירתו של כץ, הפכה בן לילה לארגון שהוביל את הטיפול הפסיכיאטרי בנפגעי 9/11 מטעם עיריית ניו יורק. "כבר למחרת האסון התמקמנו במרכזי סיוע שהעירייה הקימה כ'וואן סטופ שופ' לשורדים ולמשפחות הקורבנות, והפעלנו בהם תחנות פסיכיאטריות", הוא נזכר. "הצוות שלנו מנה בזמנו כ־300 פסיכיאטרים והמוני מתנדבים, ובמשך כמה חודשים הצענו תמיכה ראשונית בסיסית במרכזי הסיוע וגם בגראונד זירו, עד שהמרכזים נסגרו וגראונד זירו הפך לא בטיחותי".

ואז הקמתם את המרכז הנוכחי.

"כן. חבריי בבית החולים, שהקימו מרפאה תעסוקתית לבעיות הפיזיות שמהן סבלו אנשי כוחות החילוץ, התקשרו למחלקה לפסיכיאטריה ואמרו: 'אנחנו יושבים עם החבר'ה האלה כדי לדבר על הריאות שלהם, והם לא מפסיקים לבכות, אנחנו לא יודעים מה לעשות איתם'. אז גייסנו מימון וייסדנו את תוכנית בריאות הנפש לנפגעי ה־9/11, שפועלת עד עצם היום הזה. בהתחלה הסתמכנו רק על מימון פרטי, בעיקר מקרן הפילנתרופיה הניו־יורקית רובין הוד, ובסופו של דבר, עשור לאחר מכן, המדינה הפנימה שהיא צריכה לשלם גם על זה, ולא רק על הטיפולים הפיזיים".

מה כללה פעילות המרכז בשנתו הראשונה?

"המימון הראשוני שקיבלנו היה לשאלוני סקר והערכה ולא לטיפולים, והאתגר שלנו היה לזהות את הצרכים ולמצוא דרך לעקוף את המגבלה הזו. בשלב מסוים קיבלנו מענקים מקרנות ממשלתיות עבור סשנים טיפוליים, ואחר כך גם קרן רובין הוד החלה לתקצב טיפולים, אבל עד אז היינו צריכים להבין כיצד לטפל באנשים האלה, ולבסוף התגברנו על המכשול הזה".

איך עבדו שאלוני הסקר?

"סימנו אותם במדבקות ירוקות, צהובות או אדומות: ירוק אם הנבדקים נראו בסדר, צהוב אם נראה שמשהו לא בסדר איתם, ואדום אם הם ביטאו אובדנות. תהליך ההערכה הזה התברר כיעיל למדי, וככה בעצם הרוב המכריע של המטופלים שלנו הגיעו אלינו בשנים הראשונות, כ־40–50 איש ביום. חלק מהם אולי היו פונים עצמאית בהמשך, אבל לפחות בחודשים הראשונים כל המטופלים שלנו הגיעו אלינו לאחר שמילאו את הסקרים האלה במרפאות הפיזיות. היינו צריכים 'להתגנב' ולמשוך אותם אלינו, לנרמל עבורם את תחום בריאות הנפש, כי אלה היו אנשי מעמד הפועלים, לא המטופלים הטיפוסיים שהיו מגיעים למרפאות בריאות הנפש. אפילו לא הגדרנו את עצמנו בפניהם כמטפלי בריאות נפש, אלא כיועצים, כדי להבטיח שהם יגיעו אלינו".

מה עוד עשיתם?

"עזרנו גם למטופלים שלא יכלו לעבוד מסיבות נפשיות לקבל פיצויים, ובסופו של דבר, כשנפתחה קרן הפיצויים לנפגעי ונפגעות האסון, עזרנו להם להגיש בקשה גם אליה. אבל לא היו לנו עוד פעילויות, כי העומס היה עצום, ומיקדנו את המאמצים שלנו בלא לתת לאף מטופל אדום ליפול בין הכיסאות".

ואחרי השנה הראשונה, מה עשיתם?

"בשלב מסוים, אחרי שקיבלנו מימון לטיפול, חילקנו לשניים את הצוות שלנו, שהורכב מפסיכיאטרים ועובדים סוציאליים: מטפלים וסוקרים. בהמשך הקמנו קבוצות תמיכה לאוכלוסיות ספציפיות, כמו שוטרים, כבאים וכו', וקבוצות פסיכו־חינוכיות שמטרתן היתה לעודד את המטופלים שלנו להיפתח לרעיון של טיפול נפשי, כדי שיידעו למה לצפות. ואז המצב פחות או יותר התייצב — המטופלים שהשתפרו עזבו, מה שהוריד קצת מהעומס, ונשארנו עם אלה שהיו להם מצבים כרוניים. לרוב אלה אנשים שהיו להם בעיות נפשיות עוד לפני כן, והאסון החמיר אותן".

"רוב המטופלים הגיעו אלינו בעקבות סקרים שמילאו במרפאות הרגילות. היינו צריכים לנרמל עבורם את תחום בריאות הנפש, כי אלה אנשי מעמד הפועלים, לא המטופלים הטיפוסיים שמגיעים למרפאות הנפש"

"יותר דומה ליפן אחרי הצונאמי, רעידת האדמה והאסון הגרעיני"

הרבה ישראלים אומרים ש־7 באוקטובר הוא ה־9/11 שלנו.

"יש קווי דמיון, אבל גם הבדלים מאוד גדולים. 9/11 היה יום של טראומה לאומית, שקדמה לו תקופה טובה יותר בניו יורק ובארצות הברית, ומה שהגיע אחריו היה מלחמה בארץ רחוקה, בעוד של־7 באוקטובר קדמו אי־שקט אזרחי ופוליטי, ומה שהגיע אחריו הוא מלחמה בישראל ובגבולותיה. 9/11 גם קרה במקומות מאוד ספציפיים, בעוד אצלכם זה קורה בכל פינה של ישראל. אצלכם יש גם קהילות שלמות שנעקרו — דבר שאנחנו אישית לא כל כך התמודדנו איתו אז.

"צריך גם לזכור שאמריקה מוקפת ברובה באוקיינוסים שמגינים עליה מפני אויביה. ישראל לעומת זאת מוקפת אויבים שרוצים לזרוק אותה לים. יש גם הבדלים גדולים בזמן ובמקום — אירוע נקודתי לעומת ציר זמן של לחימה ואלימות, ושום תחושה של ביטחון פיזי. כל זה מכין את הקרקע לתגובות בעייתיות לטראומה ולאבל בהיקף גדול בהרבה משהיו ב־9/11.

"ממה שאני מבין, וממה שאת מספרת, האירוע בישראל מזכיר דווקא את האסון המשולש ביפן ב־2011 — רעידת אדמה, צונאמי ותאונה גרעינית. עבדנו שם עם חלק מהקהילות שנעקרו כדי להחזיר אנשים לחיים נורמליים מהר ככל האפשר. היפנים לא יכלו לחזור לבתים שלהם בגלל הקרינה, אבל אנשים מעוטף עזה יוכלו בסופו של דבר לחזור לבתים שלהם, ועד אז, צריך לוודא שהם בשגרה כזו או אחרת".

מה הכי נחקק בך מהשיחות עם שורדי 9/11?

"מעל הכל — ההפתעה, חוסר האמון שדבר כזה באמת קרה. אנשים הרגישו שאיבדו את הזהות הקודמת שלהם. אלה אנשים פיזיים, שעובדים עם הגוף, ונזרקו לתוך סיטואציה זרה, שהם לא היו מוכנים לה. המשפט 'מה אני הולך לעשות עכשיו?' היה שכיח מאוד, וזו היתה בעיה אמיתית, כי רבים מהמטופלים האלה פיתחו בעיות נשימה, וזה פגע בכושר העבודה שלהם.

"היה לי מטופל שבמשך שבועות על גבי שבועות המשיך לקוות שקרוב המשפחה שלו שרד במתקפה, גם בשלב שבו כבר היה ברור לגמרי שהוא לא. אנשים פשוט לא הצליחו להאמין שהדבר הזה קרה. וגם אני לא. האסון הזה הפך את עולמם של רבים בשניות. אישית ומקצועית לא הייתי רוצה לחזור לשם בחיים. אני פסיכיאטר, והרגשתי ממש חסר אונים, כי כל נוגדי הדיכאון וכל הפסיכותרפיה שבעולם לא ילחימו מחדש את העולם הזה".