אירועי 7 באוקטובר חשפו את אוזלת היד של כוחות הביטחון. הגיוני שהציבור ירצה להתחמש, לא?

"כולנו התעוררנו לתוך סיוט שהגשים את הפחדים הכי קמאיים שלנו ולערעור מוחלט של תחושת הביטחון. אבל מדיניות אחראית צריכה למתן את התחושות האלה ולהחזיר את הביטחון בצבא ובמשטרה, כדי לייצר כאן חברה נורמלית. מה שקורה כרגע זה שבן גביר וחלק גדול מחברי הממשלה רק מטפחים את הפחדים האלה ויוצרים יותר מוטיבציה לאנשים להתחמש.

"אף אחד לא עוצר לרגע ואומר שמדובר בחברה טראומטית, ששבויה כרגע בחרדה, דיכאון, תחושת איום קיומי, חוסר ביטחון וחשדנות — ויכול להיות שזה לא כזה רעיון טוב לחמש את האוכלוסייה במצב הזה באופן כל כך חסר אחריות. המסר שמועבר הוא שכל אזרח צריך לדאוג לעצמו, וברובד הסמוי — מי שלא דואג לעצמו, שלא יתלונן אחר כך".

זו בעצם הפרטה של ביטחון הפנים?

"בהחלט. ומחיר ההפרטה הזו הוא שאותו ציבור שרץ לקבל עכשיו נשק עלול להיות האיום הבא עלינו כחברה. עכשיו אנחנו מחזיקים נשק כי אנו חוששים מהאויב מבחוץ, אבל בעוד שנה־שנתיים נצטרך להחזיק נשק כי לשכן שלנו יהיה נשק, ופחד אלוהים אם יהיה סכסוך שכנים והוא יבוא אלינו עם נשק ולנו לא יהיה. זה סוג של סחרור שאנו נכנסים אליו כרגע על בסיס טראומה נוראית.

"כשמרימים לרגע את הראש מהחרדה של השבועות האלה ומסתכלים לאן מדינת ישראל הולכת בביטחון הפנים שלה — אנו הולכים בשביל שהרבה מחקרים מלמדים שהוא מוביל לאסון: עלייה בעבריינות, בתאונות נשק, בזליגת נשק לארגוני פשיעה ובאירועי הרצח וההתאבדויות.

"ככל שהחברה האזרחית מוצפת ביותר נשק -  מקרי המוות משימוש בו עולה. כך למשל, במחקר שנערך ב־106 מדינות נמצא שבארצות הברית, שבה יש שיעור גבוה של נשק בידיים פרטיות, יש 10.6 מיתות מירי על כל 100 אלף תושבים, לעומת 2.7 בצרפת, 2.1 בקנדה, 0.9 בגרמניה ו־0.6 בספרד.

"ובעיקר בולמוס חלוקת הנשק מגביר את החשש לחיי נשים בתוך המשפחה. מחקר רחב היקף העלה שהסיכוי למות מירי מוכפל עבור מי שחי בבית שיש בו נשק. אך זה אפילו לא צריך להגיע לרצח — בבתים עם נשק נשים חוות יותר אלימות וחיות יותר בפחד".

מה מראים נתוני הרציחות בישראל?

"ב־20 השנה האחרונות היתה ירידה במקרי הרצח בישראל, אבל מ־2016 לערך המגמה הזו השתנתה בחברה הערבית, בעיקר בגלל נשקים לא חוקיים. ולכן החשש מאוד גדול, כי יש הרבה מאוד מה לקלקל. צריך לקחת בחשבון גם שבכל העולם היתה עלייה במספר מקרי הרצח על רקע משבר הקורונה, ובישראל היתה עלייה של עשרות אחוזים ברציחות בחברה היהודית מתחילת השנה, עוד לפני בולמוס הנשק של החודש האחרון, ואף אחד לא עצר לרגע כדי להסתכל ולנתח את שינוי המגמה הזה. האם זה קשור למשל לעלייה במספר כלי הנשק הפרטיים שנרשמה מאז מבצע שומר חומות במאי 2021?"

בן גביר טוען שצריך לחלק נשק כדי להיערך ל"תרחיש שומר חומות 2", כלומר להפרות סדר של ערביי ישראל.

"אין כל אינדיקציה מודיעינית לאירוע כזה ומפכ"ל המשטרה עצמו אמר בדיון בכנסת ש'התנהגות ערביי ישראל מתחילת המלחמה מופתית למעט אירועים נקודתיים שמטופלים'.

"בן גביר ממש רוקד על חבית חומר נפץ. התפיסה שלו היא שהחברה הערבית בארץ היא אויב ומה שצריך לעשות הוא רק לפקח ולשלוט עליה באמצעים שונים. אתה מסתכל על הטוויטר והפייסבוק שלו ואין שום אזכור לאינספור היוזמות למיתון ולסולידריות בקרב הציבור הערבי, כפי שהמפכ"ל ציין בכנסת. מה שהוא כן עושה זה להפיץ מידע על מעצרים של ערבים ישראלים בחשד להסתה ועידוד טרור כדי ללבות את היצרים ולהצטלם מחלק נשק - ליהודים כמובן.

"כולנו מסתכלים בחרדה על מה שקורה בעזה ובצפון, ויש איומים אסטרטגיים רחבים, אבל לנוכח המהלכים שמוביל בן גביר בתוך מדינת ישראל, אנחנו צריכים להיות חרדים למציאות החברתית שנתעורר אליה. ההבניה של המציאות על ידו — שאנו מחזיקים נשק נגד האויב שהוא ערביי ישראל — תביא גם להתפרצויות אלימות בהקשרים האלה ולעלייה במקרים של ירי בשוגג, שיכולים להצית כאן מבנים חברתיים".

מה אפשר לעשות כדי לפחות לרכך את פוטנציאל הנזק של מרוץ ההתחמשות?

"לאסוף נתונים על ההשפעה של הרחבת כלי הנשק במרחב הציבורי על מקרי רצח, התאבדויות, פגיעה בנשים במרחב הביתי, גניבות נשק, זליגה שלו לארגוני פשיעה. אמרתי ליו"ר הוועדה ח"כ צביקה פוגל: אתם משנים את המציאות החברתית במדינת ישראל, אז לפחות תורו על איסוף מסודר של נתונים ומחקר שילווה את התהליך.

"גם אם חושבים שבמציאות הביטחונית כיום צריך יותר נשק בידי הציבור, עדיין אפשר לעשות זאת באופן הרבה יותר זהיר ואחראי, ולא להיענות לבולמוס החרדה של הציבור. חרדה אינה סיבה לקבל נשק — אלא דווקא להפך.

"ממשלה אחראית היתה חייבת ליצור מדיניות שתיתן נשק בידיים אחראיות של מי שראוי להחזיק בו, ולייצר מנגנוני פיקוח שימדדו ויבדקו את הדברים, בטח כאשר כל האינדיקציות מראות על הסכנה. לצערי, הדברים נעשו במהירות ובחוסר אחריות, ואפילו המינימום הזה לא נעשה.

גם ההכשרה של 4.5 שעות, שניתנת כתנאי לקבלת רישיון, אינה מספקת. צריך לבחון את הרחבת שעות ההכשרה כשנותנים נשק לאוכלוסייה כל כך לא מיומנת, ולהגביל את מספר הפעמים שניתן להיכשל במבדק".

מה עוד אפשר לעשות כדי למזער את הסיכון?

"להגביר פיקוח. צריך להחזיר את חובת הריאיון האישי הפיזי, שוועדת רונן קבעה ב־2019 כי הוא שלב חשוב לסינון טוב. חסרות גם הנחיות ברורות לרופאי משפחה, שהם היום הגורם היחיד שמסתכל על מגיש הבקשה בעיניים. צריך לדרוש נתונים על מבקשי הרישיונות גם מקופות החולים, הצבא וממשרד הרווחה כדי לקבל עוד אינדיקציות לכשירות שלהם לשאת נשק. יש רצף של קשיים נפשיים שאנשים מתמודדים איתם בלי להגיע לאשפוז פסיכיאטרי, שהמידע עליו מגיע ממשרד הבריאות - והמידע הזה הולך לאיבוד. אלה רק רעיונות ראשוניים. מה שהיה צריך להיות הוא בעיקר צוות חשיבה שיבחן את הדברים, אבל אין כזה".

בן גביר אינו לבד בממשלה.

"נכון, האחריות לא מוטלת רק עליו. הוא גם מעולם לא הסתיר מי הוא, כך שזה לא מפתיע. האחריות מוטלת כמובן גם על בנימין נתניהו — שנתן לו את התפקיד ונותן לו את כל הכוח להביא את האידאולוגיה שלו, ולהשתמש בנקודת המשבר הכל כך עמוקה הזאת להאיץ תהליכים שמשנים דינמיקות חברתיות. והאחריות היא גם של בני גנץ, שנכנס לממשלה ללא תנאי, ומאפשר למציאות הזו להתקיים".

בשבוע שעבר שלחת מכתב לשרים מהמחנה הממלכתי, שבו ביקשת שיפעלו נגד כוונת בן גביר להעלות בממשלה את השינוי בהוראות הפתיחה באש של המשטרה, כך שיהיה אפשר לירות במפגינים שחוסמים גישה לשיירות של צה"ל.

"כן. אומנם השינוי הזה היה אמור להיות עם המון חסמים והגבלות, כך שלכאורה איך אפשר להתנגד לו, אבל חייבים לראות את התמונה הגדולה. בפרספקטיבה הזו אני רואה גם את כל נושא שינוי תקנות הירי, הקמת כיתות הכוננות וחימושן ואת הדיון בכנסת ב'תרחיש שומר חומות 2' שמכניס עוד פחד ולחץ. השרים שנכנסו לממשלה במלחמה אחראים לא רק לדאוג לביטחון הגבולות שלנו אלא גם למתן את המעשים של המשרד לביטחון לאומי. בזמן שכל תשומת הלב מופנית החוצה, בן גביר משנה את המרקם החברתי במדינת ישראל — וזה דבר שחייבים לעצור".