"

יום לפני השבת השחורה הבת והבן שלי התארחו אצלי ונשארו לישון, אז ב־7 באוקטובר הייתי עם אשתי, הבת, הבן והנכד בן התשעה חודשים בממ"ד. הנכד בכה וצחק, וניסינו להשתיק אותו כדי לא לעשות רעש כשאנחנו שעות בלי מים ומזגן. וקרה לי שם משהו שלא קרה לי בחיים — שמעתי בראש את הצעקות של החברים שלי מקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ. כשהייתי בממ"ד קראתי מה קרה לכל אחד, סיפרו על יריות, עשן שנכנס מתחת לדלת, הכל היה בכתב, אבל בראש שמעתי צעקות. המשפחה שלי יצאה בזול. רק ניפצו את המכוניות של המשפחה, לא הספיקו לפרוץ אלינו. כשיצאנו משם מה שהטריף את אשתי היה השאלה איך היינו ממשיכים לחיות עם עצמנו אם היה קורה משהו לנכד שלנו".

היית ברפת כשההתקפה החלה.

"כן, בבוקר יצאתי לרפת והתחילו פצמ"רים. ראיתי שהם פגעו בצינורות המים של הרפת, שפרות נפגעות. בינתיים חבר כתב לי: 'איפה אתה? מחבלים עוברים מבית לבית ויורים', עניתי לו: 'מה פתאום מחבלים? לא יכול להיות, אני פה ואין כלום'. הוא כתב לי: 'אתה לא נורמלי, פספסת אותם בדקה, רוץ לממ"ד'. חשבתי שהחבר הזה ירד מהפסים, רק כשהגעתי הביתה הבנתי שהקיבוץ מפוצץ בעשרות מחבלים. הרגו פה חמישה בני אדם, חלק מהם אורחים, וחטפו ארבעה".

כמה זמן אתה מנהל את הרפת בקיבוץ?

"כמעט 28 שנה, עם הפסקה אחת לנסיעה לחו"ל. הייתי בכל סבבי הלחימה שאפשר לחשוב עליהם. ב'צוק איתן' הייתי בקיבוץ 50 יום כדי לטפל ברפת עם כל הפצמ"רים שנפלו פה. ניצלתי בנס ומתו לי שמונה פרות. בשבת השחורה מתו לי 11 פרות. מאז אותה שבת אני עושה תורנות שבוע־שבוע עם בחור שעובד איתי כדי לשמור על תפקוד הרפת. בשבוע שהוא תורן אני נמצא אצל הילדים שלי במרכז. אני לא יודע אם הסכמתי למתכונת של שבוע־שבוע כי הזדקנתי, כי אני רוצה להמשיך לחיות או בגלל הלחץ של המשפחה.

"אני מנסה לתמרן ולהמשיך איכשהו לתפעל את הרפת עם מתנדבים. מהאנשים הקבועים שעבדו ברפת לא נשאר אף אחד, הם לא מוכנים להיות פה ואני לא שופט אותם. אחד מהם נפצע באיזשהו סבב, הוא ממשיך לעבוד, אבל כשהוא מריח לחימה — הוא שם את הילדים באוטו וטס לבאר שבע. עכשיו מחבלים נכנסו לו לבית וניסו לפרוץ לממ"ד, אז אפילו אין לו לאן לחזור. זה הרבה יותר מ'לא יכול לעמוד במצב'. אז אני מטפל ברפת בתורנות, עם פחד".

איך הגעת לקיבוץ נירים?

"עליתי לארץ מבואנוס איירס בגיל 18, וביקשנו להגיע לקיבוץ ליד הגבול שאין בו עולים חדשים כדי להיות ישראלים. הקיבוץ הארצי אמר שיש קיבוץ בגבול כמו שביקשנו. כשהכל היה מוכן אמרו 'אבל יש שם גם עולים מאורוגוואי ומוונצואלה'. בסוף חיינו פה יחד טוב מאוד. יש בדיחה שמספרים בקיבוץ על למה יוצאי דרום אמריקה אומרים שבישראל יותר טוב: 'שם הייתי יהודי חרא, פה אני ארגנטינאי. זה שדרוג'".

היו לך חרטות על הבחירה בנירים?

"בטח שהיו לי. עזבתי לתקופה כשהרגשתי שהוא כבר לא הקיבוץ של פעם ובסוף חזרתי. היום אנחנו מאוד מתלבטים מה לעשות וזה לא קרה לי. נכון שיש פצמ"רים, אבל לחשוב שאוטוטו ייצא לי איזה מחבל מאיזה חדר? התחושה היא שהפריפריה לא קיימת. אני לא מאשים את הצבא כמו את המדינה. אם בשש וחצי בבוקר התחילו לירות, בשבע ומשהו נכנסו מחבלים, והצבא הגיע לפה רק קרוב לארבע אחר הצהריים, זה אומר שאנחנו כאן כמו ברווזים במטווח. שלא לדבר על בארי, כפר עזה וניר עוז. לחשוב שרק לפני שנתיים עוד דובר על זה שכיתות כוננות לא צריכות להיות במשק".

מה אתה אוהב בענף הרפתנות?

"זה ענף מקסים והגעתי אליו כי הקיבוץ היה שיתופי. ב־1982 ריכזתי השקיה במטע אבוקדו, ביקשו שאעבוד שנה ברפת ולא רציתי. אני גם רגיש לריחות. בשלב מסוים אמרתי שאם אספת הקיבוץ תחליט שאני צריך ללכת, אלך. אחרי שנתיים וחצי הפכתי מנהל הרפת ונשארתי כי אהבתי את העבודה. זה עיסוק שצריך להיות מאוד מקצועי כדי לעבוד בו, הוא מחבר גנטיקה, וטרינריה ועסקים. עם הריח למדתי להסתדר, ובתקופה שבה הייתי בחו"ל אפילו התגעגעתי. אם לא הייתי בקיבוץ, הייתי נהיה רופא. עזבתי לימודי רפואה בארגנטינה אחרי שנתיים כדי לחיות בישראל בקיבוץ. רציתי סוציאליזם, אידאולוגיה. אני מניח שהיום אני נחשב אחד מהאנרכיסטים".

יכאב לך לעזוב?

"החיים יותר חשובים. אני אומר למתנדבים ברפת רק דבר אחד. אם תיגרם לכם שריטה כתוצאה מזה שאתם פה, אני לא אוכל לישון בלילות. תתרמו כמה שאתם יכולים, אבל חשוב לי שתצאו מפה בלי שריטה. שימו שכפ"צים, שימו קסדות, ואין לנו מספיק כאלה. כבר ב'צוק איתן' אמרתי שאין לנו מספיק מיגון, צריך לעשות קבינה ממוגנת לנהג שמחלק אוכל לפרות כדי שלא ייפגע. יש גם חלק של הרפת שחשוף לעזה, חייבים לעשות משהו עם בטון. אני כבר עשור אומר את זה".

החלום לגור בקיבוץ התנפץ?

"לא יודע אם הוא התנפץ, אבל אם פעם חשבנו שהפריפריה לא חשובה, עכשיו אנחנו בטוחים. שר האוצר  בצלאל סמוטריץ' האריך את האישור לייבא חלב לארץ, ואנחנו טוענים שיש מספיק חלב. זה הגיוני לעשות את זה? אם אנחנו לא חשובים, מה אני עושה פה? להגן על משהו שהמדינה מהתחלה החליטה שהיא לא רוצה? זה קשה. גם בגלל ההחלטה הזו של סמוטריץ' וגם בגלל מה שקרה באותה שבת. אם היו רמזים שמשהו יכול לקרות, למה לא עשו כלום?".

הרפת תשרוד עד סוף הלחימה?

"בלי המתנדבים שבאים לעזור לנו לא היינו יכולים לעשות כלום. בנירים, יום אחרי השבת השחורה ב־11:00 בבוקר כבר היינו בחליבה. ואנחנו הרפת היחידה באזור. פועלים תאילנדים שהסכימו להגיע החזיקו מעמד ארבעה ימים וחזרו לתאילנד. הבעיה היא שלא נוכל לתפקד עד סוף הלחימה עם מתנדבים. גם אני לא עשוי מברזל, אני גם מפחד והולך עם שכפ"ץ. אני שואל את עצמי איך נצליח להגיע ככה לסוף המלחמה. אולי נצטרך למכור או להעביר את הפרות למקום אחר? ואולי להתחיל הכל מחדש?"

יש לך גם משהו אופטימי לומר?

"כן. הישראלים מדהימים, תורמים, מנסים לעזור. ואין פה שום הבדלי צבע, עדות, ימין ושמאל, דתיים וחילונים. מתנדבים שבאים לפה לשבוע יכולים להיפצע או למות, אבל הם באים לעזור כי הם יודעים שאנחנו לבד. אלה אנשים מדהימים שאין לי מילים להודות להם. היתה פה מתנדבת בת 19 שאמרה לי 'כל כך נהניתי, כל יום למדתי משהו'. אמרתי לה שאני שמח שלא קרה לה שום דבר. ואחרי זה שואלים אותי אם יש עוד שבוע שאפשר לעזור בו".