ב

יום ראשון בלילה יתקיים בהוליווד טקס האוסקר ה־95, ואם התחזיות המובילות יתגשמו, "הכל בכל מקום בבת אחת" יהפוך מסרט פולחן לזוכה אוסקר. אם זה אכן יקרה, הרי שמהפך של האקדמיה האמריקאית לקולנוע הושלם — מבומרית למילניאלית. כבר עידנים שבאים בטענות לאקדמיה, הגוף שבוחר את זוכי האוסקר, על מה שהיא: לבנה מדי, גברית מדי ומבוגרת מדי. אבל בשנים האחרונות היא החליטה להקשיב לביקורת ולשנות את פניה במהלך עצום ויזום, והשנה המהלך הזה מגיע לשיאו.

לפני עשר שנים מנתה האקדמיה 5,500 בעלי זכות הצבעה, וסקר של ה"לוס אנג'לס טיימס" העלה כי גילם החציוני היה 63, רק 14% מתוכם היו בני פחות מ־50, ורובם היו גברים לבנים. מחקר אחר מ־2016 מצא כי 93% מהבמאים שחתומים על 100 הסרטים הכי קופתיים באותה שנה היו גברים, ו־73% מהשחקנים היו לבנים. המחקר הזה פורסם לאחר שבטקס האוסקר של 2015 כל 20 המועמדים לקטגוריות המשחק היו לבנים, מה שהצית את מחאת OscarsSoWhite#.

כל זה גרם לנשיאת האקדמיה דאז, שריל בון אייזקס, אשה שחורה, ליזום מהלך לשנות את פניו של מצביע האוסקר הממוצע, ולגייס מצביעים מגוונים יותר מבחינה אתנית, מגדרית וגילית. כיום יש כבר כמעט 10,000 מצביעי האוסקר, מתוכם לא מעט מגיעים מתעשיות שנמצאות מחוץ לארצות הברית, כולל תאילנד, הפיליפינים ואפילו ישראל. כמות הגברים בקרב חברי האקדמיה ירדה ב־10% בשנים האלה.

ב־2013 רוב חברי האקדמיה היו גברים לבנים, שגילם החציוני היה 63. מאז האקדמיה הכפילה את מספר החברים שבה, התרחבה למדינות כמו תאילנד וישראל וצמצמה את שיעור הגברים ב־10%

הקמפיין להגברת הגיוון האתני הניב מאז זכיות לסרטים כמו "אור ירח" (2016) ו"פרזיטים" (2019, הזוכה הראשון שאינו דובר אנגלית) ולבמאים כמו אלפונסו קוארון, אלחנדרו גונסלס איניאריטו וקלואי ז'או.

נותרה רק חזית אחת שנדמה שלא עברה שינוי: הגיל. מצביעי האוסקר הם אנשים מבוגרים שבוחרים סרטים זקנים. לכאורה, זה אמור להיות הגיוני: האקדמיה, מעצם שמה, היא גוף שמקבל לשירותיו, על ידי הזמנה בלבד, את בכירי תעשיית הקולנוע. אלה שכבר זכו להצלחה, מעמד, מוניטין ופרסים (זוכי אוסקר מתקבלים אוטומטית). ולכן רק הגיוני שהאנשים האלה יהיו מבוגרים. ובכל זאת, האקדמיה רצתה להגביר את קולם של אלה שעובדים באופן פעיל בתעשייה, על חשבון הפנסיונרים, שהיו רוב מצביעי האוסקר עד לפני חמש שנים (אף שהפנסיונרים הם אלה שיש להם זמן לצפות במאות הסרטים המועמדים).

השמרנות של חברי האקדמיה מרימה ראש אחת לכמה שנים. לאחר שסרט משפיע כמו "האביר האפל" לא קיבל מועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר, האקדמיה החליטה להרחיב את כמות המועמדים מחמישה לעשרה, בתקווה שיהיה מקום גם ללהיט פופולרי על גיבורי־על. וכשסרטים עם אדג' אמנותי וחזון קולנועי לא שגרתי מובילים במרוץ, האוסקרים יעדיפו לבחור על פניהם את הסרטים הסטנדרטיים יותר. וכך, "הספר הירוק" הביס את "רומא" ב־2018, "נאום המלך" את "הרשת החברתית" ב־2010, ו"קודה" את "כוחו של הכלב" בשנה שעברה. סרטים קטנים, אנושיים וסנטימנטליים ובעיקר כאלה שלא מאתגרים יותר מדי את סבלנות הצופה, קלים לעיכול — תמיד יהיו הבחירה המועדפת על המצביעים.

במשך השנים עונת הפרסים הולכת ומתארכת בין השאר כדי ליצור אלטרנטיבות לאוסקרים. כך למשל, פרסי האינדיפנדנט ספיריט הוענקו לסרטים הקטנים, הזולים, החצופים והצעירים, ופרסי המבקרים, בעיקר אלה של ניו יורק ולוס אנג'לס, העדיפו את הסרטים שיש בהם משהו חדשני ומאתגר מבחינה קולנועית.

הזכייה הצפויה של "הכל בכל מקום" תהווה נקודת מפנה דורית באוסקרים. דמיינו יקום שבו "בוני וקלייד", "ספרות זולה" ו"שמש נצחית בראש צלול" זוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר ולא מסתפקים בפרסי ניחומים, המוענקים לצעירים האלה עם הרעיונות המשוגעים שלהם. מאז אפריל, אז יצא הסרט והפך לתופעה גלובלית שהכניסה יותר מ־100 מיליון דולר ולסרט שמעריציו רואים אותו שוב ושוב ושוב, טענו פרשני הוליווד שאין לו סיכוי לזכות באוסקר: למצביעים המבוגרים פשוט אין סבלנות אליו.

"הכל בכל מקום" הוא כל מה שהאוסקרים מעקמים את האף כלפיו: הוא עוסק במוליטיוורס, אותה מציאות אלטרנטיבית, רב־יקומית, שהפכה להיות אופנתית בסרטי הקומיקס של מארוול — וסרטי קומיקס לא זוכים באוסקרים; הוא מציג עשייה קולנועית זולה ומחוספסת במתכוון, מהסוג שמזכיר את הסרטים של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי מתחילת שנות האלפיים, וזוכה במשאלי מבקרים, אבל לא באוסקרים; הוא סרט עכשווי ואופנתי, שמקבל את השראתו מסרטי אמנויות לחימה אסייתיים. אבל אפילו ל"נמר, דרקון" זה לא עזר לזכות באוסקר; ובעיקר הוא תופעה תרבותית, קול של דור, שמשקף את חוויית החיים המבולבלת והמנוכרת של צופים צעירים. לכן, בטקס אוסקרים שגרתי קל היה לדמיין איך סרט כזה יזכה בפרסי ניחומים, כמו תסריט מקורי, אולי אפילו בימוי. אבל את פרס הסרט?

מבין המועמדים השנה קל הרבה יותר לצפות ש"הפייבלמנים" של ספילברג יזכה — סרט אוסקרים קלאסי, מלוטש, מיומן ואישי, שעוסק בקולנוע עצמו. או "במערב אין כל חדש", הפקת ענק מרהיבה (גרמנית אמנם) מהסוג שהיו עושים פעם, ולמעשה רימייק לסרט שכבר זכה באוסקר ב־1930.

"הכל בכל מקום בבת אחת" לא נכנס לאף רובריקה אוסקרית טיפוסית (למעט העובדה שהוא מצליח מסחרית. האקדמיה עדיין לא מוכנה לצ'פר סרטים יותר מדי נידחים). ולכן הוא עשוי להיות הסרט שיגדיר את השינוי שעבר על האקדמיה: מחבורה של בומרים פנסיונרים לגוף של המילניאלז, שמעדיפים את המגניב, החצוף והאופנתי, על פני השמרני, המיושב והעשוי היטב.