"

אני לא תופסת שהמלחמה באוקראינה נמשכת כבר שנה. עד הרגע האחרון לא האמנתי שתפרוץ מלחמה, וכשהיא פרצה זה היה הלם. הצבא הרוסי הגיע לפאתי קייב דרך השכונה שבה גדלתי, ממש ראיתי את הטנקים נוסעים ברחובות ובנופי הילדות שלי. הרגשתי שהילדוּת שלי תחת מתקפה. הרגשתי שם, למרות שפיזית הייתי פה; בקושי יכולתי ללכת ברחוב. באתי לסטודיו, הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום. התחלתי לצייר תמונות מהמלחמה, כפרויקט תרפויטי. בהמשך הפעלנו מבצע חילוץ לאחותי, שעשתה עלייה עם שתי הבנות שלה ושתי נכדות. אבא שלי, שחי כאן, נפטר שבוע אחרי שהן הגיעו. אני גם מציירת ומוכרת כדי להעביר כסף לסיוע.

"אני מאוד גאה בפייט שהאוקראינים נותנים לרוסים. זה רגע מכונן לאומה האוקראינית, וסיפור גבורה שלא מהזמנים האלה. אגב, מעניין שהיום יש אחווה בין יהודים לאוקראינים, ושכרגע היהודים מוצאים את עצמם מזדהים עם האתוס האוקראיני, למרות העבר האנטישמי. הבחירה בנשיא זלנסקי היהודי היא תיקון מסוים לעבר הזה; זה דרמטי כמו לבחור נשיא ערבי בישראל.

"את הקשר שלי עם אוקראינה אני ממשיכה לתחזק מאז שעליתי. עד המלחמה גם הגעתי לשם פעם בשנה עם הבת שלי, ורה, כדי שתהיה מחוברת למקורות שלה. אני מנסה לשמור עליה מפני מראות הזוועה משם, שלא תיחשף לתמונות של ילדים קטועי גפיים. היא ממש שונאת את פוטין. יש לה בן דוד שעדיין חי בקייב, הם מדברים ומשחקים מרחוק, וכל המשחקים שלהם זה איך יהרגו את פוטין כשיתפסו אותו".

בן הזוג שלך, סאני, הגיע לישראל כמהגר עבודה מניגריה. אתם שומרים גם על המורשת הניגרית של ורה?

"כן, אנחנו נוסעים פעם בשנה לכפר של המשפחה של סאני. התרבות הכפרית שם מזכירה לי את הסיפורים של גוגול. במערב זה כבר לא קיים, אבל שם זה פורח. חתונות ולוויות נחגגות שם באותו אופן. יש אפילו קטע של 'בואו נלך ללוויה של מישהו שאנחנו בקושי מכירים, כי תהיה לוויה מעולה'. כל החגיגות הכפריות האלה, והמסורת העממית — איפה עוד יש אותן? באוקראינה זה עוד מוזכר בסיפורים ומנסים לשחזר את זה, אבל זה לא אותנטי כמו בניגריה".

בקרוב תעלי בניו יורק תערוכה שנוגעת, בין היתר, בשורשים של סאני.

"זו תערוכה שעוסקת באפריקאים בעולם פוסט־קולוניאליסטי, עם ציורים של מהגרים אפריקאים בכל מיני מקומות — בברית המועצות, בישראל, בבלגיה. בכל פעם שאני בחו"ל אני הולכת לשווקים אפריקאיים כדי להביא מוצרים שסאני אוהב, ואז אני עושה רישומים. יש לי גם סקיצות מאירועים של קהילות אפריקאיות שאליהם הגענו, ובהם ציירתי לעצמי כששעמם לי מפני שלא הבנתי את השפה.

"אבל הטריגר לתערוכה היה ציור של דוד של סבא שלי, הצייר אברהם צ'רקסקי, מ־1932. הוא צייר הגעה של 'מומחים זרים': רואים עובדים אפריקאים שחורים שהגיעו לברית המועצות ומתארחים אצל משפחה מקומית, וברקע יש מפעל. הציור הזה שייך למוזיאון הלאומי באוקראינה, וכשגיליתי שהוא מוצג בתערוכה בקייב נסעתי לשם במיוחד כדי לראות אותו".

ההגירה היא החוויה המעצבת שלך.

"כן, עליתי בגיל 14, בשנות התשעים, וזה היה זעזוע. בברית המועצות היה אז משבר כלכלי קשה. בקייב נפרדתי מחברים ליד חנות ירקות, שהבעלים שלה שם על הדוכן גזרים מפלסטיק, כדי שלא תיראה ריקה. הגענו לארץ, לאשדוד, והמפגש הראשון שלי עם ישראל היה המכולת השכונתית: ראיתי את המגוון של סוגי המסטיקים וחשבתי, 'וואו, איזה שפע'. אחרי שבועיים עברנו לתל אביב, כי התקבלתי לתלמה ילין, כך שההיכרות האמיתית שלי עם ישראל היתה רק אחרי שסיימתי את הלימודים. עד אז הייתי בטוחה ש־90% מעם ישראל מנוי למגזין האמנות 'סטודיו', בשבילי זה היה המיינסטרים".

חטפת לא מעט על הדרך שבה תיארת היבטים מסוימים של הישראליות. היו אפילו מי שהאשימו אותך בשנאת מזרחים.

"אני מציירת מפגש בין־תרבותי, קונפליקט, אז כל אחד רואה מה שכואב לו — גם המזרחים, גם יוצאי ברית המועצות. ברגע שנוגעים בנושאים כאלה ברור שיאשימו אותך בשנאה, אבל אין כאן עניין של שנאה: האמנות שלי סאטירית, היא מצליפה בחוליים של החברה. לכולם יש דעה, אני פשוט מציירת את דעתי".

זה הצליח באופן יוצא דופן. עבודות שלך נמכרות לאספנים בסכומים שמגיעים ל־70 אלף דולר, בזמן שרוב האמנים בישראל מתקשים להתפרנס.

"רכשתי דירה בישראל מאמנות. אני לא היחידה, אבל בין היחידים. אמנות היא מקצוע כמו כל מקצוע, והיא צריכה לפרנס. כשהתחלתי ללמוד אמנות, עוד בקייב, לא חשבתי שאני גוזרת על עצמי עוני. זה לא היה 'אני לא יודעת מה אעשה עם זה'. שם, אם אתה מסיים בית ספר לאמנות, יש לך מקצוע ביד. גם בארץ עבדתי במקצוע, כל הזמן: באיור, באיור דיגיטלי, באמנות שימושית. אהבתי לאייר, למרות שזה היה מסחרי. אבל עזבתי את זה ברגע שיכולתי".

מה הכיוון החדש שמעסיק אותך כרגע?

"העולם החרדי. אני אוהבת ללכת לבני ברק, למצוא אנשים מעניינים ולעשות סקיצות שלהם. אני אוהבת את השונות ואת הלוק: זה סגנון שלם ומוגדר שלעולם לא אהיה חלק ממנו, ודברים כאלה מושכים אותי. ישנו גם הפחד מכך שהעולם הזה יתחזק וישתלט".

בסוף 2021 היה לך עימות עם ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, שסירב להציג במוזיאון העירוני עבודות של דוד ריבּ, שבהן נראה חרדי מתפלל בכותל עם הכיתוב "ירושלים של חרא".

"היו המון דרכים לפתור את זה בלי סקנדל, למשל להציב שלט שמזהיר שיש פה עבודה שעלולה לפגוע ברגשות, או להציב אותה במקום בולט פחות. במקום זה ראש העירייה התנהג בצורה בריונית. זה עצבן אותי, אז הטרלתי אותו, והוא קרא לי 'שונאת ישראל'. למה, הוא אוהב את ישראל יותר ממני? אבל לאחרונה הוא יצא בסדר, כשהודיע שתלמידים או מורים שיפגינו נגד מה שקורה עכשיו לא ייפגעו".

איך את מרגישה מול ההפיכה המשטרית המתגבשת?

"זה יותר מללכת אחורה בזמן, זו הידרדרות, כי בעבר לא היה כאן דבר כזה. כאמנית התחלתי להבין את זה עוד לפני מה שקורה עכשיו, סביב אירועים של צנזורה באמנות, לפעמים צנזורה עצמית, מחשש לפגיעה ברגשות של דתיים או ימנים. זה קרה קודם, אבל עכשיו זה מתחזק. אולי בקרוב יעבירו חוק שלא ניתן להתנגד לזה".