ה

ישראלים אוהבים לקרוא לעצמם "אומת הסטארט־אפ". זה משדר קידמה, תחכום, תעוזה, יצירתיות וחדשנות. אבל צפייה בפרקים הראשונים של "התרסקנו" ("WeCrashed"), סדרת הדרמה של אפל טי.וי על עלייתה ונפילתה של WeWork, מעוררת בצופה הישראלי אי־נחת רבה. אדם נוימן, בגילומו של ג'ראד לטו – שאי אפשר לטעות בישראליות שלו, כולל מבטא מוגזם להחריד ומגוון מילים בעברית שנזרקות לאוויר – לוחץ על משקיעים בכוח עד שהם נשברים, עושה טריקים זולים שנראים כאילו נלקחו מהתנהלות של מוכר בשוק ("אין בעיה, אני הולך למשקיעים האחרים שלי", הוא משקר לאחד המשקיעים שמתלבט) וקופץ בין רעיון לרעיון כי החזון היחיד שלו הוא להיות מיליארדר. כלומר בעיניים אמריקאיות הסטארט־אפיסט הישראלי מצטייר בעיקר כאגרסיבי, תחמן וקומבינטור.

כבר בפרק הראשון מובהר לנו שהרעיון של חללי עבודה משותפים אינו מקורי, ושהעיצוב המגניב שלהם — גורם המשיכה העיקרי ללקוחות — היה הברקה של השותף האמריקאי של נוימן. כלומר נוימן לא היה רעיונאי יוצא דופן או גאון יצירתי. כמו חייל משוחרר שטס לאמריקה למכור בעגלות בקניונים, כוחו הוא בהיותו המאכער הכי אגרסיבי. האיש שיודע למכור קרח לאסקימואים וסטארט־אפ לאמריקאים.

גם אחרי שהוא מצליח, מתגלה נוימן כמנהל ממש גרוע, שבנה תרבות עבודה רעילה ודרש מהעובדים נאמנות מוגזמת עם תמורה קטנה מאוד במשכורת והבטחה לרווח עתידי באופציות. ואפילו כשהוא מחזר אחרי מי שתהיה אשתו הוא עושה את זה באמצעות הטרדות בלתי פוסקות: הוא עוקב אחריה, מתחמק מלשלם על חלקו בדייט, ולבסוף – המהלך שקונה אותה – מאיים על המעסיק שלה.

עולם ההייטק מלא באנשי חזון גאונים, שהתגלו כמנהלים אכזריים ואנשים מחורבנים — מסטיב ג'ובס ועד ג'ף בזוס. אבל אדם נוימן של "התרסקנו" לא מהדהד אותם כלל, אלא מזכיר בעיקר את הישראלי הטלוויזיוני הכי מפורסם של השנה — "נוכל הטינדר" סיימון לבייב. זה שיקוף מבהיל של הישראליות. וכשמוסיפים לו את התפיסה העולמית הרווחת שלפיה ישראל משקרת לגבי מעלליה מול פלסטין, והרמות הגבה מול הזגזוג של נפתלי בנט ביחס לוולדימיר פוטין, מבינים כמה גדול הפער בין הדימוי העצמי שלנו לאיך שהעולם תופס אותנו: יותר "אומת החארטה" מ"אומת הסטארט־אפ".