ביקורת בונה

//

כתבה ואיירה: מיטל שפירו

ביקורת בונה

כתבה ואיירה:
מיטל שפירו

אני שונאת את פסח.

ואני דווקא לא אדם

שנוטה לשנוא.

ובכל זאת, אין משהו בעולם הזה

שאני מתעבת כמו לחגוג את ליל הסדר. תמיד חיפשתי את ההזדמנות הראשונה להימלט מחג החירות. כשהייתי חיילת, התנדבתי פעמיים לסגור ליל סדר בבסיס. ארבעה ימים של צפייה ב"החמישייה הקאמרית" וזלילת עלי גפן שעשתה אשתו של סגן אלוף דרוזי, שהתנדב גם הוא לסגור את פסח — אבל מתוך קולגיאליות, לא כמוני, שפשוט לא מסוגלת לשבת עם המשפחה סביב השולחן.

הסיבה לשנאה התהומית הולכת כמה דורות אחורה לשטעטל באוקראינה. שם סבא־רבא שלי, בונה קמינים גברתן בגופיית סבא, שימש אביו בפועל של אבא שלי. הוא היה דתי מאוד, ואבא שלי, ילד בלונדיני עם עיניים כחולות, שיהדותו היתה סמויה, הלך בדרכו. גם כשהגיע לעיר הגדולה בעידן ובמדינה שבה הדת היתה אסורה ובתי כנסת וכנסיות שימשו מחסנים, המשיך במנהגו. אמי, שגדלה חילונית לחלוטין, לא הבינה למה הוא לא אוכל לחם שבוע בשנה. כשעלו לארץ לפני 30 שנה הרכישה הראשונה שביצע היתה כיפה. מבחינתו, הוא הגיע סוף כל סוף לארץ היהודים, איפה שיהיה שייך, אהוב ואיש לא יפריע לו לשמור על מנהגיו הדתיים.
אבא שלי הוא בן אדם אהוב ואוהב, שופע טוב לב, ואני יודעת בוודאות ש־90% מהאורחים בחתונה שלי יהיו אנשים שיבואו רק כדי לעשות לו כבוד ולתת לו בחזרה. אבל מה, כשזה נוגע לדת, שהיתה גם שימור זיכרון סבו, הוא מתנהג באופן אמוציונלי, שכילדה לא הבנתי. למה בבוקר, כשהוא מתפלל בממ"ד לכיוון המעילים שתלויים על הקיר, הוא לא אומר לי 'בוקר טוב' בחזרה? למה הזמין "קסוטו" מחוברת המבצעים שבאה עם פירוט חיובי האשראי, כשבפירוש ביקשתי "בריטניקה לנוער"? למה כשאחותי ואני עושות צחוקים סביב שולחן החג, הוא נעלב מיד, ובלי לומר למה, קם מהשולחן פגוע ולא חוזר? שאלתי אותו פעם בארסיות אם לדעתו פסח זה יום כיפור. הוא רק נופף בידו, בדרך היידישית, ופלט "אאה", כאומר: "ממילא לא תביני אותי".

שיקרתי לכולם כדי לחמוק משולחן החג. לא רציתי לשבת עם משפחתי, שקועה בתוך זכרונות העבר, ולא עם משפחות חבריי שהזמינו אותי באהבה. העדפתי לשבת לבדי בדירה, לאכול מרור וחרוסת ולחוש חירות ואשמה

ובאמת לא הבנתי. חשבתי — כדרכם של נערים חילונים שרואים את עצמם אנשים אדג'יים ומיוחדים שיודעים הכל — שמי שדתי מטומטם. שמי שמאמין באלוהים בור. שהדת היא אופיום להמונים. לא הייתי שונה מאותה חברה שממנה ברח. ישבתי לו בבית, נערה עבה עם שתי צמות, שנראית כמו חנה'לה מהשטעטל ומתנהגת כמו אחרון מבצעי הפוגרומים. חשבתי שזה או אני או השם.
פיתחתי תיעוב כל כך עמוק לסדר הפסח, שלקח ממני את אבא שלי, שגם כשכבר עזבתי את הבית ונעשיתי אדונית לגורלי, הייתי משקרת לכל הכיוונים כדי לא להיאלץ לשבת כלואה שעות על גבי שעות סביב שולחן החג. לא רציתי לשבת עם בני משפחתי בסדר דל משתתפים עצוב כמו תפוח האדמה האפרורי שעל צלחת הסדר, שבו כולם שקועים בזכרונות העבר כמו באמבטיה שלא החליפו לה את המים כבר שנים. וכמובן לא רציתי לשבת בסדרי הפסח הישראליים המפוארים ומרובי בני המשפחה של חבריי, שהזמינו והזמינו. במקום זה הייתי יושבת לבד עם עצמי בדירה וקוראת את ההגדה, אוכלת מרור וחרוסת, ומרגישה חירות ואשמה, הצמד היהודי הידוע.

איפשהו אבא שלי ויתר על לעשות סדר משפחתי. לא הצלחנו במשימה שלנו, לתת לו את הדבר שעליו חלם, את הסדר היהודי הטוב, שבו הכל נעשה כפי שצריך, שבו הכל קורה נכון. כאילו אם נפעל לפי הכללים, זיכרון סבו הטוב שגידל איתו יושלם בראשו, והוא יוכל להיות לרגע שוב עם סבא. סדר שהוא סיאנס. לא הצלחנו, אז הוא ויתר ובשנים האחרונות הוא ואמא שלי מתארחים בחג אצל קרובי משפחה.
אבל עכשיו זמן קורונה. אני מדמיינת את שניהם לבד, אבא ואמא, עושים סדר. חושבת על אחותי בבידוד בדירה עם שותפה. אני לא איתם, ומה אני אגיד... לא מרגישה חירות או אשמה. מרגישה מרור. הלב שלי נחצה כמו מצה. בפעם הראשונה בחיי אני רוצה להיות שם.

עכשיו בגלל פסח כל מיני אנשים ינסו לשכנע אתכם בטקסטים מרגשים שהקורונה היא בעצם חירות. היא החזירה בעליי חיים למקומות המחיה שלהם, זיהום כדור הארץ הופחת משמעותית, הריאה הירוקה מתפתחת ונושמת ופתאום כולם עוצרים לחשוב ולהעריך. אבל בחיאת, למי אכפת מכל הדברים האלו כשהקורונה עושה את המעשה האכזרי של לקרוע משפחות? אה, יא וירוס פרעה? מילא ביומיום, אבל בסדר פסח? למי אכפת מכדור הארץ וקשקושי המוח החצי אפויים האלו בחג שבו אנחנו צריכים לשבת זה מול זה ולהיות יחד. בחג שבו אם כולם מתכנסים לרגע, משהו שלם קורה. למי אכפת מכל זה כשאני לא יכולה להיות שם עם המשפחה שלי, ולשמח את אבא שלי?