הגישה הזו אינה מקרית, אלא מכוונת. "פסיכולוגיית ספורט אינה 'פסיכולוגיה של דיבורים', אלא פסיכולוגיה שנועדה לשפר ביצועים", הסביר לי פעם ד"ר בוריס בלומנשטיין, מנהל המעבדה לפסיכולוגיה של הספורט במכון וינגייט ומי שאימן שיאני עולם, זוכי מדליות זהב וספורטאים בכירים כמו אריק זאבי ואלכס אברבוך. "פסיכולוג ספורט צריך לתת לספורטאי את הכלים שאיתם הוא יכול ליצור בעצמו את המנטליות האידיאלית בשבילו".

וזה בדיוק תפקידה של פסיכולוגיית הספורט: להסיט או לטשטש בעיות עמוקות מתחום "פסיכולוגיית הדיבורים", שקשורות לדברים עמוקים יותר מאחוזים גרועים מקו העונשין, ולספק לספורטאי פתרון נקודתי לטווח קצר. ובאמת, רוב המטא־אנליזות שבדקו את ההתערבויות המקובלות בפסיכולוגיית ספורט הראו שיש להן יעילות גבוהה בפתרון של בעיות מיידיות. כלים כמו דמיון מודרך, הצבת מטרות, תרפיה קוגניטיבית־התנהגותית (CBT), או טכניקות לוויסות של עוררות פסיכו־פיזיולוגית, מאפשרים לספורטאי להניח למצוקות שלו ולהתמקד במשימה.

יש לזה מחיר, כמובן. טאטוא של בעיות עמוקות לא מעלים אותן. ספורטאים רבים, כמו כולנו, חווים בעיות נפשיות — חלק מהן לא קלות, מחרדה משתקת ועד דיכאונות. בשנים האחרונות ארגוני ספורט מתקדמים הבינו זאת, ומספקים לספורטאים שלהם טיפולים נפשיים עצמאיים, מעבר לטיפול השוטף במנטליות הביצועיסטית שלהם. את אלמנט המיידיות בפסיכולוגיית הספורט מסכם פסיכולוג הספורט המפורסם גראהם בצ'ארט: "אנחנו לא מצילים אתלטים בני 25. אנחנו מאמנים אותם".

ההבנה של יתרונותיה וחסרונותיה של פסיכולוגיית הספורט הופכת בימים אלה לרלבנטית יותר מתמיד, כשצוותים רפואיים ברחבי העולם מתמודדים עם עומס חסר תקדים. מגפת הקורונה מביאה את מערכות הבריאות במקומות רבים לסף קריסה, ואנשי צוות רפואי מרגישים שהם נושאים על כתפיהם את לחץ המערכת, האומה, העולם.

עוד לפני ההתמודדות עם הקורונה, רופאים היו בקבוצות סיכון לבעיות נפשיות. מחקר שפורסם ב־2018 מצא שמדי יום מתאבדים רופא או רופאה בארצות הברית, וששיעור ההתאבדויות בקרב רופאים הוא 12.3 מכל 100 אלף — היחס הגבוה ביותר מקרב כל המקצועות, ולפחות כפליים מכל מקצוע אחר. הסיבות לכך, כפי שעולה משורת מחקרים, הן עומס עבודה גבוה, מחסור בשעות שינה, ובעיקר המחיר הנפשי שגובות החלטות רפואיות, שכל אחת מהן עלולה להשפיע באופן דרמטי על חיי אדם. "רופאים חשופים להרבה מאוד טראומה והרבה מאוד לחץ", הסבירה ל"וושינגטון פוסט" ד"ר פמלה וויבל, רופאת משפחה מאורגון שהקימה קו לתמיכה נפשית ברופאים וסטודנטים לרפואה.

ובזמן מגפה עולמית, הכל מוכפל עשרות אלפי מונים. מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת הרפואי האינטרנטי JAMA בחן 1,257 אנשי צוות רפואי בעיר הסינית ווהאן, מוקד ההתפרצות: 50% מהם הפגינו סימפטומים של דיכאון, 45% חוו חרדה כמעט משתקת, 34% סבלו מאינסומניה ו־72% ענו לכל ההגדרות של תשישות מנטלית. הם דיווחו על אובדן שליטה עצמית, דאגה לבריאותם, דאגה לבריאות משפחותיהם ולחץ שדומה לזה שמרגישים חיילים בשדה הקרב.

וזה מובן באופן קורע לב: כשאנשי ונשות צוותים רפואיים נדרשים להחלטה למי ממטופליהם לספק טיפול במכונת הנשמה ולמי לא, או כשהם נאלצים לראות קשישים גוססים בלי שיוכלו להיתמך על ידי בני משפחותיהם, ובלי שיוכלו להיפרד מהם — אלו דברים שיכולים לרסק מנטלית כל אדם.

אחרי שכל זה ייגמר, יושקעו מאות מיליארדי דולרים במערכות הבריאות ובצוותים הרפואיים. חלק חשוב מהכסף הזה חייב להיות מושקע בבריאותם הנפשית של חברי הצוותים הרפואיים, ב"פסיכולוגיה של דיבורים". אבל כרגע, כשהמגפה העולמית אפילו לא הגיעה לשיאה, אנחנו זקוקים לכמה פסיכולוגים של ספורט בחדרי מיון. הרופאים הם עכשיו "ספורטאים" שמתחרים נגד יריב שאינו נח לרגע. הם צריכים את כל הכלים שיעזרו להם לנצח בתחרות הזו. אין לנו זמן לפסיכולוגיה של דיבורים.