אין על מי לכעוס. ובאופן מפתיע, זה מרגיע אותי. כל חיי אני מחפש אשמים, כי זה עושה לי טוב כנראה. כשאני נפגע, אני מחפש את האיש הרע או הטיפש או האדיש שאחראי לנזק. האיש שחובה להוכיח אותו, ועליו ניתן לשחרר את הזעם הקדוש ולהתנחם בתחושת הקורבנות התמימה והמיתממת. אבל הפעם האקט התרפויטי הזה מנוטרל. כי על מי נכעס? את מי נאשים? את ביבי? את טראמפ? את החרדים? את האלפיון? את האנטישמים? אין בזה טעם ואין בזה סיפוק כלשהו.

ולהפתעתי גיליתי שמה שממלא את החלל שהכעס השאיר, מוכר לי מאיפשהו ויוצר אצלי תחושה נעימה, ואפילו הייתי אומר מחזקת. זו לא בדיוק קבלה, זו גם לא בדיוק כניעה או פסיביות אל מול אסון מתקרב, אלא משהו חריף יותר, מתריס, מחוצף, כלפי אלוהים, או הגורל, שנובע דווקא מתוך חוסן ולא קורבנות. הומור של מפסידנים שכבר איבדו הכל, חוץ מאת הזכות לספר על עצמם סיפור מעניין, מרגש ומצחיק יותר מאלו בני המזל, הכסף והכוח, שניצחו.

טביה החולב! משם זה מוכר לי. זוהי מהות דמותו המתריסה של שלום עליכם. אבי תנועת ההשלמה. "אין עצה ואין תבונה כנגד סוס רע", הוא נוהג לומר. ואחרי שבתו שפרינצע מתאבדת, הוא מסיים את הפרק על אודותיה במילים: "כל זמן שהנשמה בקרבי, אז סע הלאה, טביה!".

אז אין את מי להאשים, ואין על מי לכעוס, ואני לא צודק יותר מאחרים, וכולנו יחד מתפללים לימים טובים יותר, ובינתיים אני לפחות מתענג על הגאונות של שלום עליכם וסוף סוף מבין למה הדמות של טביה החולב נהפכה לכל כך מנחמת ואהובה עבור דורות של יהודים אחוזי אימה. השלמה.

בתחילת הסגר הייתי מדוכאת, לא ידעתי איך אשרוד ימים מלאים בבית עם הילדים ובעיקר עם האיש שאני לא רוצה להיות איתו. ואז צץ אבא מהשכונה שכבר שנה מפלרטט איתי, והיה האיש הנכון בזמן הנכון. הוא היה בבידוד, אני הייתי בעיקר משועממת, והוא עזר לי להעביר שבוע בשיחות משמעותיות לתוך הלילה, שנהפכו לחילופי תמונות והתכתבויות לוהטות, בעוד אשתו בחדר לידו ובעלי בחדר לידי. הייתי מטומטמת. הוא דאג להחמיא לי בדיוק איפה שהייתי צריכה. הוא הבטיח דייט, אמר שיבשל לי, ואני בישלתי לעצמי סיפורים בראש. אבל אז הוא יצא מהבידוד ואני יצאתי לו מהראש. הוא הסביר לי שאני לא מוכנה לזה ולסיכונים הנלווים, שהוא לא רוצה לפגוע בי, ואני שכנעתי את עצמי שמי שמפחד להיפגע זה הוא. עכשיו אני מרגישה שלא איבדתי רק את הסיכוי איתו, אלא את ההבטחה לקשר אחר, את מה שאני מחפשת, את מה שחסר לי באיש שאיתי. מישהו שיבין אותי, ידבר איתי, יתמוך בי, יתעניין בי. כבר תקופה שאין לי את זה בבית. בכיתי על השכן, אבל בעיקר עליי. התקופה הזאת עימתה אותי עם העובדה שהדרך לשינוי אמיתי חייבת לעבור במדרגות הרבנות. עכשיו אני רק צריכה למצוא את האומץ להגיע לשם.‍

‍

בדיקת מי שפיר באיכילוב בעיצומם של ימי הקורונה. כולם במסכות וכפפות. אני צריכה למלא טופס ומבקשת מהמזכירה עט, והיא נועצת בי מבט מבוהל. וכאילו הכל מתנקז למבט הזה שלה, ולעט שלא הבאתי מהבית. יש לנו חופשה מוזמנת ליוני, ואת כל החודשים האחרונים, וסערות ההריון, צלחתי גם מתוך הציפייה לחופשה הזאת, שתככנתי לפרטי פרטים. ויש בת אדם טרייה שגדלה בבטן שלי, ואני עומדת להביא אותה לעולם חשדני, שנמנע ממגע, שבו בני אדם מתרחקים זה מזה. איזה מין עולם זה, בלי עתיד, בלי חופשה, בלי חלום, אני חושבת, וממתינה לתורי בבדיקה. על הספסל במרפאה אני קוראת באחת הרשתות החברתיות דיווח על מישהו שבא לאכול עם ההורים שלו ארוחת ערב, וללא ידיעתו הדביק אותם בקורונה; עכשיו שניהם מונשמים במצב קשה. ואז, בתווך הזה שבין האחריות להורים שלנו לאחריות לילדים שלנו, פתאום כבר לא קשה לי להפסיק עם התכנונים. כאילו בבת אחת נגמלתי מגוגל מפס, סטריט ויו, קיפ, מהרשימות, מהפנטזיות. הבנתי שהמעשה הכי אחראי שאני יכולה לעשות כאמא וכבת הוא להפסיק לתכנן את החופשה, ולשבת בבית. יש שחרור בהתמסרות לאי־ודאות, והראש לא מפסיק לנגן לי את המשפט ההוא של עדן בן זקן: אין פזמון, תרקדו.

‍

כמעט כל חיי אני גרה בתל אביב. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש מחנק מהרעש, מהצפיפות, מהקורקינטים שמאיימים לדרוס אותי על המדרכה. מאז שהחלו ימי הקורונה העיר שקטה. במקום פקקים וצפירות מכוניות אפשר לשמוע את ציוצי הציפורים, והאוויר נקי יותר. השקט הזה מרגיע אותי, אני נושמת עמוק יותר. אני מבינה עכשיו עד כמה העיר השוקקת הזאת כבר לא מתאימה לי. אחרי שהמשבר ייגמר אני רוצה לעבור לאזור כפרי.

כשהייתי מדמיין לעצמי את גיל 80 פלוס, כך זה נראה: להיות עם אשתי בבית, בלי ילדים, לקום באיזי, טקסים קטנים של בוקר, לשים מוזיקה, לשתות תה, ואחרי זה עוד תה, לפתוח את המחשב כדי לכתוב משהו, לחתוך פירות, לשבת במרפסת לאכול אותם, לכתוב עוד משהו קטן, לשתות קפה, לכתוב עוד משהו, לא לדעת אם מישהו יקרא את זה אי פעם ולא להיות לחוץ מזה, לעשות משהו מועיל בבית — למשל היום עושים כביסה, מסדרים את מדף המחזות, ממסגרים תמונה אחת — לראות סרט, ויופי, עבר עוד יום בכיף. אז עכשיו הבנתי שאני די מוכן לפנסיה: התאמנתי, תרגלתי, אני מוכן. אגב, אני די טוב בזה.

‍

המגפה תפסה אותי בצד השני של העולם. מקום אחר, טמפרטורה אחרת, אנשים אחרים וקצב אחר. בשנה וחצי האחרונות חייתי בארצות הברית. מחלון חדר השינה שלי נשקף נהר. זו היתה תקופה שלווה, של חשיבה, הרהור, התבוננות מהצד. הפסקה.

ואז, פתאום, מגיפה.

בבת אחת נשאבתי חזרה. התחלתי לעקוב אחרי כל וירולוג, אפידמיולוג ושלל לוגים אחרים. מעולם לא קראתי כל כך הרבה מאמרים על וירוסים והתפשטות אקספוננציאלית ועל מה שקרה ב־1918. וכל מה שהבנתי — צייצתי. עברתי לגור בטוויטר. ממאמר למאמר נשרו מעליי השלווה, ההרהור וההתבוננות מהצד. כאילו משהו רדום בתוכי פרץ החוצה וצעק: ילד, שים נעליים, חבוש קסדה, הגיע הזמן.

ב־13 השנים האחרונות אני עיתונאי כלכלי. אני כבר לא זוכר את עצמי מחוץ להגדרה הזאת. היו תקופות שבהן הרגשתי שליחות, שאני נותן ערך לאנשים, היו תקופות שבהן הרגשתי כבוי ומיותר. במקצוע הזה קל ללכת לאיבוד, להישחק, להתרגל, להשתכר מכוח ולהתרסק בייאוש. עברתי את כל אלה.

אבל בחודש האחרון הבעירה חזרה, והתעצמה. הווליום הפנימי שלי כל כך הוגבר, שהצורך לדווח, לבקר ולנתח לא דומה לזה שחוויתי בעבר.

אני לא עיתונאי של סכין בין השיניים, אני עיתונאי אקספלנטורי. אני אוהב להסביר דברים, לנתח את מה שהממשלה עושה, לשקף לציבור את קבלת ההחלטות, ולשקף למקבלי ההחלטות את הציבור, להביא את קולם של חסרי הקול. והתפקיד הזה כעת, של התקשורת כולה, הוא קריטי. אנחנו המקף בין הציבור למקבלי ההחלטות.

אחרי שנים שבהן הציבור עייף מהתקשורת, פתאום הוא חוזר אליה וזקוק לה יותר מאי פעם. היא מצילת חיים. וזה הזמן שלי להיות עיתונאי. כל מה שלמדתי בתחום עד כה, כל הקשרים, כל הכלים, כל הניסיון נועדו לרגע הזה. מעולם לא הרגשתי יותר נכון להיות בתוך העור של עצמי.

תמיד היה לי באג עם טכנולוגיה. הצלחתי לחיות איתו עד היום, כולל שני תארים במשפטים, אבל החשש תמיד היה שם — ראיתי כבל ונסתם לי הראש, התחילו לדבר איתי על אפליקציות והפסקתי להקשיב. עכשיו פתאום היתה לי מוטיבציה לפרוץ את המחסום הזה, להפסיק להיות טכנופובית. ראיתי מורים אחרים שהתחילו ללמד באמצעות זום, ורציתי לנסות גם, כדי לא להשבית לגמרי את פעילות הסטודיו שלי, בייחוד כעת, כשהריקוד הוא צורך של ממש. הקורונה חייבה אותי וגם את התלמידות שלי לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי להצליח לרקוד, ועכשיו אנחנו עושות דברים שלא העלינו על דעתנו שנצליח לעשות לבד. כלומר לא רק שאני התגברתי על המחסום, הצלחתי לעזור גם לתלמידות שלי להתגבר עליו — כולל תלמידה בת 78, שאפילו למדה לשלם בביט. כשהיא הצליחה הייתי גאה כמו אמא אווזה; התרחב לי הלב, גם משום שאני מכירה היטב את הקושי הזה בעצמי. אני יודעת כמה חשש ועצבנות כלים טכנולוגיים כאלה יוצרים, ועכשיו אני יודעת להתגבר עליהם ולעזור לאחרות להתגבר עליהם. זה לא פחות חשוב מללמד לרקוד.

‍

בשנים האחרונות מצאתי את עצמי עובדת לא פעם כמזכירה, מנהלת משרד, קופאית, כותבת תוכן, משווקת בדיגיטל או בייביסיטר. בתקופה האחרונה הריחוק מהכל גרם לי להבין שאני לא מסוגלת יותר לעבוד רק בשביל כסף ולעבוד תחת בוסים. זה אוכל לי את הנשמה. אני רוצה לעסוק רק בדברים שקשורים למוזיקה — ביצירה, הופעות, הפקה מוזיקלית ושיעורי כתיבה ופיתוח קול.

בדצמבר האחרון עברתי ניתוח ששינה את חיי, לפחות לתקופה. ההחלמה היתה מאתגרת, ובמשך כחודש וחצי לא יכולתי לצאת מהבית בגלל הכאב. השגרה שלי השתנתה בלי היכר ודרשה אין סוף התאמות: חברים שמוציאים את הכלבה לטיול, חוסר יכולת לעבוד, עתיד כלכלי לא ודאי. רק לאחר כמה חודשים, ובהדרגה, התחלתי לצאת החוצה, וחזרתי קצת לכתוב. ודווקא כשאני התחלתי לחזור לשגרה שלי, כל העולם נכנס לבידוד, ולמיתון. החוויה הפרטית שלי נהפכה למציאות של כולם. וכשכולם מתחרפנים בהדרגה מהשהייה בבית ומהכסף שאוזל, אני מבינה טוב יותר כמה קשה היתה תקופת ההחלמה שלי. ורק עכשיו אני מבינה שאם צלחתי אותה, אני אצלח גם את הימים האלה. שאני מסוגלת להתמודד עם אי־ודאות ומחנק. שאני יותר חזקה משחשבתי, ושאני אשרוד את זה.

‍

בערב שבו הודיעו שמותר להתאסף רק מאה אנשים כבר הייתי בדרך להבימה, להצגה האחרונה של "הרובוטית". במחיאות הכפיים היתה תחושה שזה רגע מיוחד, ושהכל עומד להשתנות. בעשרת הימים הראשונים הייתי בסוג של אופוריה, אחרי תקופה עמוסה ומתישה של המון הצגות והופעות.

כשכולם אמרו כמה הם מתגעגעים לקהל ולתיאטרון, אני אמרתי לעצמי שאני רוצה רגע לחשוב אם אני מתגעגעת, לחשוב מה אני אוהבת, אולי זו הזדמנות לעשות משהו אחר. אני שחקנית כבר 20 שנה, אולי אני על אוטומט? ואז קפצה לי מודעת פרסומת על שמאות מקרקעין, הודעה שאפשר לעשות השלמה מתואר ראשון, ויש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה. ניסיתי לדבר עם עצמי, לחשוב נקי איפה אני מול המקצוע שכל כך ברור לי.

אבל בשבוע שעבר צפינו במופע של סירק דה סוליי ביוטיוב, ונפל עליי גוש דמעות שהחזיר לי בבום חזק את כל האהבה והגעגועים שלי לדבר הזה. אומרים ששחקן צריך להיות בתוך הדבר עצמו בכל ערב, גם בהופעה ה־300 שלו עם אותה ההצגה. וגם אם שחקן יכול לזייף לפעמים, לוליין לא, כי החיים שלו תלויים בזה. פתאום כל החיבור בין שחקנים ללוליינים ולקהל הציף אותי.  נזכרתי באנשים שיוצאים ובאים לתיאטרון לשמוע ולראות סיפור. כל הדבר הזה ריגש אותי מאוד, והיה לי ברור שזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ומתפללת שיחזור. הגעגוע צף וגם האושר על כך שלא מצאתי את עצמי אומרת "אוקיי, שמאית מקרקעין".

לפני כמה חודשים התחלתי לקחת טסטוסטרון. כבר כמה שנים שאני עובר תהליך שינוי מגדרי, לאט ובהדרגה. שיניתי לבוש, הסתפרתי קצוץ, השטחתי חזה. התהליך הזה תמיד נעשה מול העולם: בכל פעם שיצאתי החוצה, יכולתי לבחון מחדש איך אני מתמקם בתוכו. רק כשמשהו צרם במיוחד או דווקא גרם לי לאופוריה — לקחתי צעד נוסף. ופתאום אין דיאלוג עם העולם. אין לי יכולת לאמוד כמה אני עובר כגבר במרחב הציבורי, כי אין יותר מרחב ציבורי. אין תגובות של קולגות, אין הורים בגן שתוהים אם אני אמא בוצ'ה או אח תיכוניסט. ועכשיו, על הורמונים, השרירים שלי מתעבים, הקול שלי נהיה נמוך יותר, שיער הגוף מתכהה. אפילו האופן שבו אני מחזיק את הגוף שלי משתנה — אני יושב אחרת, מדבר אחרת, מחבק אחרת את אשתי ובתי. נעים לי ככה. שקט לי בראש. אני פנוי לחוות את השינוי במקום לפחד ממנו. אני לא עסוק בשאלות כמו איך אני עובר, אם השפם שלי בולט, כמה חצ'קונים צמחו לי. בזכות הניתוק, אני מניע את התהליך הזה מתוכי. זה כמו ללמוד לרקוד: פתאום הגוף נפתח לאפשרויות חדשות של תנועה, של קיום, בלי עין חיצונית שדרכה אני שופט את עצמי. אז אני רוקד.