חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
// בנק ישראל נדרש להפגין את מידת הרחמים /// קרדיט סוויס חוטף /// תחבורה ציבורית בשבת היא רק חלק קטן מהסיפור /// "אווטאר" חוזר, מוצדק מאי פעם
העלאת הריבית
הדילמה התנ"כית
ביום הכיפורים קראו בבתי הכנסת את ספר יונה, על הנביא שניסה ככל יכולתו לחמוק מהשליחות שהטיל עליו אלוהים, לבשר לתושבי נינווה שאם לא ישנו את דרכיהם, "נינווה נהפכת". מעבר לכך שיונה לא רוצה להיות המבשר, הוא גם סבור שלא צריך לאפשר תיקון, שעל טעויות צריך לשלם.
יום לפני יום הכיפורים, גם הנגיד פרופ' אמיר ירון וחברי הוועדה המוניטרית של בנק ישראל מצאו את עצמם בשער עם הבשורה על העלאה דרמטית נוספת בריבית (0.75%). ולא מופרך להניח שגם הם ניסו לברוח ממנה. לא רק בגלל הצורך לבשר, אלא גם בגלל השאלה הגדולה על אפשרות התיקון מול חובת התשלום. מבחינות רבות, לבנק עדיף להימנע ככל האפשר מאינפלציה גואה, ולשם כך להעלות ריבית בחדות — בלי להתחשב יותר מדי בנוטלי המשכנתאות וההלוואות. אם האזרחים לקחו סיכונים מיותרים, הם צריכים לשאת בנטל. על טעויות משלמים. בייחוד כשבניגוד לנינווה, אין חשש שהמערכת הכלכלית תתהפך.
אבל כפי שהסביר אלוהים ליונה — מן הראוי לחוס על אוכלוסייה גדולה ובה אנשים ש"לא ידעו בין ימינם לשמאלם", ואולי פשוט לקחו את המשכנתא שהיועץ המליץ עליה. שאלת החסד הזאת, אם להטיל על הציבור את האחריות להחלטות הכלכליות שקיבל כדי להגן על המערכת או להגן על הציבור גם במחיר של טלטלה במערכת, היא הדילמה המוסרית הגדולה של מקבלי ההחלטות הכלכליות. בתקופה האחרונה, ובעתיד הקרוב, היא אכן תגיע לממדים כמעט תנ"כיים — וגם בבנק ישראל צריכים לזכור את מידת הרחמים.
/// שלמה טייטלבאום
קרדיט סוויס
השוק כבר לא סולח
חרושת שמועות על יציבותו של קרדיט סוויס, הבנק השני בגודלו בשוויץ ומהגדולים באירופה, הובילה את המנכ"ל אולריך קרנר לומר לעובדים את האמת: המוסד הפיננסי נמצא ב"רגע קריטי". המזכר נשלח ביום שישי שעבר, נחשף בראשון, והוביל מיד להתרסקות המניה, שמתחילת השנה עד אמצע השבוע איבדה כבר כ־59%. קרנר יצא להרגיע את המשקיעים, ניסה לספק נתונים מרגיעים: נכון לסוף הרבעון השני יש לבנק 238 מיליארד דולר בנכסים נזילים איכותיים ועוד כרית ביטחון של 100 מיליארד דולר. זה באמת מכניס את ההפסד השנתי הצפוי, של 2 מיליארד דולר, לפרופורציות.
אבל הבעיה היא האמינות, הנכס הכי גדול של בנקים שוויצריים והנכס הכי נדרש לבנקים באופן כללי. וזו של קרדיט סוויס בשחיקה מתמדת, אחרי שאירח את כספם של שלל שליטים מושחתים (מפרדיננד ואימלדה מרכוס מהפיליפינים עד סאני אבאצ'ה מניגריה), סייע לאלפי אנשים (לפחות) להעלים מסים ונקט צעדי מעקב אחרי מנהלים בכירים. בחודשים האחרונים הצטרפו לכל אלה הפסדים מצטברים, עזיבה של בכירים ודיבורים בלתי פוסקים על צעדי ארגון מחדש. עד היום קרדיט סוויס שילם על הפשלות שלו בעיקר בנזיפות מהרגולטורים ובקנסות כבדים. כעת נראה שאצל המשקיעים נגמר לו הקרדיט והם מאמינים בצורך בעונש כבד יותר.
/// תמר טוניק
תחב"צ בשבת
בשורה, אבל לא המשיח
תחבורה ציבורית היא שירות הכרחי במדינה מתוקנת, ובלעדיה, בלי אפשרויות ניידות נוחות לכלל התושבים, נפגעת זכות אנושית בסיסית — חופש התנועה. כדי להבטיח את הזכות הזאת, תחבורה ציבורית צריכה לפעול בכל ימות השבוע, כולל שבתות וחגים. זה לא פינוק פריבילגי: חופש התנועה מאפשר לאנשים להגיע לעבודה (כן, אנשים עובדים בשבת), לקבל טיפול רפואי, לבקר קרובים וחברים, ואפילו, מי ישמע, לבלות ביום החופש שלהם.
כך שהמאבק על תחבורה ציבורית בשבת ראוי מאין כמוהו. אבל זה לא מה ש"יוציא את מדינת ישראל מהפקק", כמו שקבעה השבוע שרת התחבורה מרב מיכאלי. תחבורה ציבורית בשבת לא תוביל אנשים שנוסעים לעבודה במכונית פרטית בימי חול למכור את האוטו, ולא תשפר את השירות בימי חול — היא לא תגרום לכך שהאוטובוסים לא יאחרו, יהיו צפופים להחריד או ידלגו על תחנות. להפך, היא עלולה לפגוע בשירות הקיים; כבר היום חסרים בישראל כ־6,000 נהגי אוטובוס, וכשהם יידרשו לעבוד גם בשבת המחסור בימי החול יהיה יותר גדול.
אז כן, צריך לקדם את התחבורה הציבורית בשבת, אבל לא צריך להפוך אותה למשיח, ולא צריך שהמאבק הזה יבוא על חשבון המאבק לשיפור התחבורה הציבורית שכבר קיימת. לפני אוטובוס בשבת, תנו אוטובוס שיגיע בזמן ביום חול, או שבכלל יגיע.
/// יובל שדה
"אווטאר"
ה־woke הגדול מכולם
13 שנה אחרי שהיה לסרט הקופתי בכל הזמנים, "אווטאר" של ג'יימס קמרון חזר לבתי הקולנוע. גם כדי לחמם את הקהל לקראת סרט ההמשך שיגיע בדצמבר, וגם כדי לאפשר לצופים לראות אותו כראוי לו, על מסך גדול ובתלת־ממד. בישראל זה רלבנטי במיוחד: ב־2009 לא היה איימקס בישראל והקרנות דיגיטליות היו נדירות, כך שהצפייה בו כעת מאפשרת לגלות אותו מחדש, וזה קולנוע מרהיב, ענק, בומבסטי, שכולו חזון של איש אחד. "אווטאר" — שעלילתו מושפעת מ"לורנס איש ערב" ו"רוקד עם זאבים", על חייל שעורק לצדם של הילידים באזור שהוא היה מכובשיו — תמיד היה סרט פוליטי: הוא יצא כשחיילי ארצות הברית עדיין שלטו בעיראק ואפגניסטן, מוחה נגד הכיבוש האמריקאי במדינות רחוקות ונגד השליטה במקומיים ומבקר את היציאה למלחמה מתוך בצע כסף תאגידי. אבל צפייה עכשווית חושפת שהסרט עוסק בעוד כמה נושאים שנהפכו לבוערים מאז: הרס כדור הארץ (הכוחות מגיעים לכוכב הזר כי בכדור הארץ כבר אי אפשר לחיות); ההתעקשות לא להקשיב לאנשי המדע (יש שם דיאלוגים שנשמעים כאילו הם נכתבו בימי הקורונה); ויש אפילו סבטקסט טרנסי (הגיבור יכול לא רק להזדהות עם בני מין אחר, אלא ממש להפוך לאחד כזה). מתברר שהסרט הכי קופתי של 2009 הוא גם הסרט הכי woke של 2022.
/// יאיר רוה
צילום: Twentieth Century Fox Film
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כשהימים מתנגשים זה בזה, תשרי הוא משל על הזמן ועל בני אדם
תשרי הוא חודש סמטוכה. מלא חגים ומועדים, כשבאיזשהו שלב רוב הציבור כבר לא יודע מה משמעותו של כל יום מיוחד, ולמה צריך גם שמחת תורה וגם שמיני עצרת וגם אסרו חג. בין לבין צצים עוד כמה ימי חול, או חול המועד, ולא ברור מתי עובדים ומתי לומדים ומה עושים עם הילדים, ולא בכדי השאלה המרכזית כעת היא לא איך להפוך את השנה הנוכחית לטובה יותר, אלא איזה יום היום. האוריינטציה בזמן משתבשת לחלוטין, וזה מחמיר בגלל הדואליות המובנית שברעיון של "יום" מלכתחילה.
כי יום הוא מצד אחד הדבר הכי שגרתי שיש. השמש זורחת, השמש שוקעת ובאמצע — יום. משחר העולם זה ככה. עוד יום ועוד יום, ויש סדר יום שמגדיר את השגרה, והיומיומי הוא הכי סתמי. יום הוא הקבוע, המסודר, המחזורי. ומצד אחר, יום זה גם הכי מיוחד, יש יום הולדת ויום טוב ויום חג ובסוף, אחרי כל הימים, באחרית הימים הרגיליים והקצת חגיגיים יגיע היום המיוחד מכולם, שכבר לא יהיה מה שאנחנו מכירים, "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". לכן תשרי הוא חודש הימים האולטימטיבי, זה שיש בו גם היומיומי הסתמי וגם את המיוחד ואפילו את יום הדין, צילו של היום שהוא לא יום ולא לילה. הוא המיקרוקוסמוס של כל הימים שבעולם כולם, ולא פלא שהוא מבלבל. המיוחד והרגיל מתנגשים, הסדרים משתבשים, ואנחנו מקבלים תזכורת הכי יומיומית למורכבות הגדולה שמאפיינת את החיים, ואותנו. תשרי הוא משל גדול על זמן ועל בני אדם, וכל שנותר לנו לעשות בו זה להיאחז, כמו שכתבה רחל שפירא, בציפייה לטוב, עוד יום, עוד יום.
