חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"חיפה היא אוונגרד. תל אביב? קודם שתהיה בה תחב"צ ראויה"

עינת קליש רותם בועטת גם כשהיא טובעת, ומנהלת את חיפה כמו בדיקור סיני

עינת קליש רותם,
בת 52, ראשת עיריית חיפה

מוסף כלכליסט | 06.10.22

"

אני מכורה לקראטה. הגעתי לזה דרך הבנים שלי. לקטן היו הפרעות קשב, והגננת הפנתה אותי למאמן ספציפי. הקטן התחיל, הגדול הצטרף, ואז אמרתי: רגע, למה אני לא? אחר כך גם בעלי הגיע. הבנים כבר בני 25 ו־21, הקטן עדיין עם חגורה חומה ושלושתנו כבר עם שחורה".

מה כל כך ממכר בקראטה?

"אמנות לחימה זה תפיסת עולם, ואפשר ללמוד דרכה מי את — מה היכולות שלך, החולשות, החוזקות. כשיצאתי לחמישה ימי אימונים היה אימון קרב במים מול מישהו שהוא דאן 6 — אני היום דאן 1. הוא הרג אותי, הטביע אותי שלוש פעמים. תוך כדי טביעה — אירוע מהיר, עצבני, בולעים מים — בעטתי בו, והוא אמר לי: 'מה את בועטת בי כשאת כבר מתה?'. כלומר מה הטעם, אבל הוא הבין: 'זאת האישיות שלך, את לא מוותרת'. וזה נכון. ותמיד יש שאלה כמה רגש מעורב. כשחטפת אגרוף לפרצוף, השאלה היא כמה הרגש מניע אותך לתגובה אימפולסיבית, כי אם האגו מגיב — הפסדת באותו רגע. ברגעים כאלה אני מאוד קרת רוח. כך שמכל אימון אני יוצאת עם המון תובנות, על מה שקרה לי השבוע, על החלטות שלי, על תגובות שלי. ואני יוצאת עם סימנים כחולים, אז אני שמה יותר צמידים".

כך את גם בפוליטיקה, לא מוותרת אבל מנסה לא להגיב מהרגש?

"זה דרייב לנצח. אף פעם לא חיפשתי לריב, אבל כשפוגעים בילדים שלי, בעיר שלי — פחות כשפוגעים בי — זה מוציא ממני משהו שביומיום אין לי אותו. אני כן אדם של לוותר, למצוא פתרונות, אבל כשמשהו חדר למרחב הלא נכון, כשמשהו פוגעני בעיניי — האינסטינקט להילחם יוצא".

ולאן הוא לוקח אותך?

"לתחושתי אני משנה סדרי עולם. בעבר ההשקעה היתה באזורים ובאוכלוסיות מסוימות בלבד, ואני מחזירה את מרכז הכובד למטה, אל השכונות שקרובות לים — כדי לחזק את החיבור לים ולבסס עיר ריביירה, והאזורים האלה, שמתחברים לים, הם גם השכונות המוחלשות".

יש לזה מחיר.

"לא באתי לפה בשביל להיות חברה של אף אחד. כל ראשי העירייה בעבר היו חברים של..., מקורבים למסדרונות השלטון, ואז כשהשלטון המרכזי רצה להוביל תהליכים בחיפה אתה לא מפעיל התנגדות כי אתה לא רוצה לריב. אני לא בעד הפוליטיקה של לזרום, להעלים עין. בשנים הראשונות חשבתי שאני הולכת להקיא מכמות המתנות שמגיעות לעירייה. קיבלתי למשל בקבוקים מהודרים עם משקאות יוקרתיים מיזם נדל"ן והתחלתי להשתולל, אמרתי לכולם: 'תאספו את הכל ותחזירו'. היזם שנתן את המתנה נעלב, אבל בשנה־שנתיים האחרונות כבר אין מתנות. גם כשאני במסעדה אני לא מסכימה שייתנו לי שום דבר על חשבון הבית. אבל כל זה בקטנה. אני חושבת לטווח ארוך. יש למשל תוכניות ארוכות טווח לחיבור של שכונות כלואות. או בפינוי בז"ן — חברה אמרה לי: 'את לא הזזת למישהו את הגבינה, זה לסגור את המפעל'. אני יודעת שאם לא אסגור את 'בית החרושת של הגבינות' לא אצליח להוביל תהליכים ארוכים. את הרעל הזה צריך להוציא מהעיר, אחרת שום דבר לא יקרה".

בעבר השווית את חיפה לאשה מוכה.

"היא עיר פגועה במזיד. בתי הזיקוק הם סמל, אבל זה לא רק הם, צריך להסתכל על התמונה הגדולה של כל המפרץ — נמל דלקים, אחסון של חומרים מסוכנים, הניוד שלהם. דבר לא יעזור אם זה יישאר בלב המטרופולין. כמו בקראטה, כל עוד יהיה לי המנדט — אמשיך לבעוט בעניין הזה. חיפה יכולה להיות עיר נפלאה, נהדרת, הרפרנס שלי הוא אירופה וערים עם תחבורה ציבורית טובה. אם אין כזאת, זה לא עיר אלא פסיאודו־עיר".

תל אביב היא פסיאודו־עיר?

"קודם שתהיה בה תחבורה ציבורית ראויה. חיפה הרבה יותר אוונגרדית. היא לא מתאמצת, חופשייה, קוסמופוליטית במנטליות שלה, עיר של חיים משותפים אמיתיים, עם פתיחות חברתית שלא תמצאי במקום אחר. עיר יפהפייה מבחינת טבע, ארכיטקטורה, הצבעים שלה, כחול וירוק".

הצעירים שמגיעים לחיפה באים בגלל כל זה, או פשוט כי יקר להם במרכז?

"לצעירים במרכז כבד כלכלית, הם נחנקו, אבל בחיפה גם קורים דברים יפים שגורמים להם לגלות אותה. היא העיר הבאה. התל־אביבים הרי יכלו להגיע לכל מקום, אז למה דווקא לפה? לא רק בגלל המחירים, אלא גם בגלל ההתעוררות. והיא קורית לא בתוכניות גדולות, זה באקופונקטורה, הרבה נגיעות קטנות, נקודתיות, שגורמות לדם לזרום מחדש בלא מעט מקומות, ומעוררות אותם לחיים. למשל נתנו לאמנים מבנים נטושים, ואז נפתח בית קפה ואנשים באים לחפש את הסצנה הזאת. היו לי תוכניות ליותר מזה, אבל במערכת הפוליטית עובדים לפעמים עם ידיים קשורות".

באת מהאקדמיה וממשרד אדריכלים פרטי, ובפוליטיקה את לא רק עם ידיים קשורות, את כל הזמן חוטפת ביקורת, מכל הכיוונים.

"זה קורה לכל מי שנכנס לפוליטיקה, אבל הייתי חייבת לעשות את המעבר, והוא נעשה באופן מודע מאוד. האקדמיה היא מרחב רציונלי הרבה יותר מהפוליטיקה, שהיא רגשית ויצרית. אנשים מחפשים מנהיגים, לפעמים גם כדי לשנוא את המנהיג. זה ממש צורך. אבל הבנתי שלא אצליח להוביל תהליכים גדולים אם לא אעבור לעולם הפוליטי".

גידלת עור של פיל?

"אין לי עור של פיל, אבל יש לי עמוד שדרה מברזל. אני יודעת לנפות התלהמות מביקורת אמיתית ולהבין מה צריך לקחת מזה כדי לשנות ולתקן. מפריע לי שיש הרבה שוביניזם, וגרועות במיוחד הן השוביניסטיות, נשים סביבי שמשתמשות בעניין המגדרי באופן מקטין ומזלזל. לפעמים הן יותר בוטות מגברים, אלה עוד מנסים להיזהר. מצד אחר, אני נתקלת בגברים שבאים לעזור לי להציל את עצמי מעצמי, או שטוענים שלא יכול להיות שקיבלתי החלטה מסוימת בעצמי, בטוח יש גבר מאחוריי שקיבל אותה. אבל אני מבינה שלפעמים זה גם סוג של משחק. להיפגע ממש אני יכולה רק מאנשים קרובים אליי שאני מחשיבה את דעתם".

זה ההסבר למיעוט הנשים בראשות עיריות?

"זה מרחב אלים מאוד, בריוני, כלומר הוא קשה גם ללא ההיבט המגדרי, אבל הוא גם שוביניסטי מאוד. אני יכולה רק להיות נאמנה לעצמי, ולעשות את מה שאני מאמינה בו. אנשים שכל כך פוחדים ממה שיגידו עליהם, פוחדים שיכעסו עליהם עד שהם לא זזים בכלל — הם בעיניי אנטי־מנהיגים. יש משפט שאומר: 'מי שרוצה שיאהבו אותו, שילך למכור גלידה'".

ומה חסר לך בהתמודדות הזאת?

"יותר הומור. יש דברים שלרגע נראים כמו אסון, כותרות קשות, מהלכים פוליטיים, ואני לומדת להסתכל על הדברים עם יותר הומור, אבל לא יזיק לי לשפר את זה. פעם הייתי מתרגזת לשעות, היום בתוך דקות אני כבר צוחקת, והייתי רוצה שזה יקרה בתוך שניות".