ד

"ר אריאל הלפרין, מייסד קרן ההשקעות טנא, סימן ביולי האחרון "וי" גדול ברשימת הישגיה של הקרן, שאותה הקים ב־2004: חברת גדות שבשליטת קרן טנא יחד עם חברת התשתיות ההודית הענקית אדאני הוכרזו הזוכות במכרז לרכישת נמל חיפה. הסכום שהסכימו לשלם, 4.1 מיליארד שקל (3.9 מיליארד שקל לאחר "הנחה" של המדינה), הכה בתדהמה גם את המתחרים במכרז וגם את פקידי האוצר, שלא חלמו לגרוף קופה כה שמנה על הנמל.

רק כדי לסבר את האוזן, ההערכות הגבוהות באוצר דיברו על מחיר של 3 מיליארד שקל בהפרטת נמל חיפה, ובפועל ההצעה השנייה בגובהה במכרז היתה 2.65 מיליארד שקל בלבד. אבל מבחינת הלפרין, הזכייה במכרז היוקרתי הניבה גם הכרה בעוצמה של הקרן שהוא מנהל, וגם קשרים יקרים מפז עם קבוצת תשתיות בינלאומית עצומה בגודלה, שמוחזקת על ידי גאוטם אדאני, אחד האנשים העשירים בתבל.

הצעתם על נמל חיפה סכום שהיה גבוה במיליארד וחצי שקל מההצעה של המתחרים. אני מניח שבדיעבד הבנתם שקפצתם מהר מדי וגבוה מדי.

"המצב היה כזה שלא היה אפשר לדעת מה כל קבוצה תציע, ואנחנו אכן הצענו הרבה יותר מהמתחרים. אבל אני אפשט לך את התהליך שקרה כאן: בוא נגיד שאתה מוכן להגיע בהצעה שלך למספר 10, ולכן אתה מתחיל בלהציע 8. אם המתחרה שלך נותן הצעה של 12 אתה מיד זז הצדה, כי זה מעבר ליכולת שלך. כך אנחנו. אם היינו מציעים 9, הם היו מתחרים איתנו. אבל אחרי ההצעה שלנו הם זזו הצדה".

אז סילקתם את המתחרים, אבל מבחינה עסקית הסכום הגבוה אינו הימור נועז מדי על הנמל?

"המחיר שהצענו ראוי, הגיוני ומאוד כלכלי".

באוצר לא חלמו עליו. תסביר לי את ההיגיון.

"זה לא סוד שאנחנו מקבלים את הנמל עם 2.3 מיליארד שקל בקופה — מיליארד שקל שאנחנו מזרימים ו־1.3 מיליארד שהמדינה מזרימה. לכן צריך לבחון את המחיר שאנחנו משלמים, 3.9 מיליארד שקל, גם דרך הפריזמה הזו. מעבר לכך הנמל כבר רווחי היום, ויש בו נדל"ן בהיקפים גדולים".

אז הנדל"ן בחיפה משך אתכם?

"למרכיב הנדל"ני יש חלק גדול מאוד בעסקה והוא אחד הגורמים שאפשרו לנו להציע את ההצעה הגבוהה. התכנון הוא שחלק גדול מהנמל יהפוך לאזור של משרדים ומסחר, כל השטח שצמוד לשדרות בן גוריון בעיר. קיימת תוכנית מתאר ונעשה הכל כדי לפתח את המקום ולאפשר גישה מהעיר לים".

"במכרז על נמל חיפה המצב היה כזה שלא יכולנו לדעת מה כל קבוצה תציע, ואכן הצענו הרבה יותר מהמתחרים. עשינו את זה כדי לגרום להם לזוז הצדה, כדי שלא ינסו להתחרות בהצעה שלנו. אבל המחיר הגיוני גם כי אנחנו מקבלים את הנמל עם 2.3 מיליארד שקל בקופה"

אלא שעל חגיגות הזכייה העיבו בשבועות האחרונים ידיעות על קשיים לכאורה של אדאני, שמחזיקה ב־70% בקבוצה הזוכה, לממן את העסקה. תחילה חברת דירוג האשראי פיץ' הזהירה מפני מינוף יתר של אדאני (בהמשך סייגה מעט את הדברים), ואז הגיעה הבקשה של גדות־אדאני לקבל ארכה כדי להשיג את סכום הכסף, שהיה אמור להיות משולם ב־14 באוקטובר – מה שהעלה אצל גורמים בענף השערות שייתכן שהקבוצה שוקלת לסגת מהעסקה. הלפרין ממהר להפיג את החששות ומכריז: "אתה בוודאי מודע גם לפרסומים על רמת עושרו של אדאני, הוא נחשב השני או השלישי בין עשירי העולם".

גם מיליארדרים לא אוהבים לגלות ששילמו ביוקר.

"אין בעיה עם קבוצת אדאני, היא קבוצה חזקה ויש לה נכסים רבים. גם לנו אין כל בעיה להביא את סכום הכסף".

אז למה ביקשתם ארכה?

"כי חודשיים כדי לסגור עסקה בהיקף כזה עם מימון בנקאי הם זמן קצר מדי ולא סביר. לכן קיבלנו הארכת זמן, שתסתיים ב־27 בנובמבר".

והשגתם את המימון הנדרש?

"בוא נגיד שאנחנו נערכים להשיג את המימון בזמן".

"השינוי בקיבוצים היה לטובה"

אני פוגש את הלפרין (65) במשרדים המפוארים של טנא, הממוקמים במגדל המוזיאון ברחוב ברקוביץ בלב תל אביב. אנחנו יושבים בשעת ערב מאוחרת בחדרו, המשקיף אל הכרך של מרכז תל אביב. הוא היחיד שעדיין נשאר לעבוד במשרד. "אני עובד גם בשעות מאוחרות, עד עכשיו ניהלתי פגישות", הוא אומר. זהו הריאיון המקיף הראשון של הלפרין מאז הקמת הקרן לפני 17 שנה.

הוא נולד בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, סמוך למגדל העמק, ושירת כקצין בחיל המודיעין. בגיל 25 החל ללמוד מתמטיקה וכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים והשלים דוקטורט. את הפוסט־דוקטורט עשה ב־MIT, כשהוא מתמחה בארגון תעסוקתי ובניהול שווקים. "לא חשבתי ללמוד כלכלה", אומר הלפרין. "הסיבה שהלכתי לאוניברסיטה היתה מתמטיקה. אבל היה צריך ללמוד עוד משהו ואמרו שזה יחסית קל, אז בחרתי בכלכלה, והתאהבתי".

כשחזר לארץ התמנה ליד ימינו של עמנואל שרון, מבכירי הכלכלנים בארץ, שהיה קודם לכן מנכ"ל האוצר ומי שריכז את תוכנית הייצוב הכלכלית של ישראל מוכת האינפלציה ב־1985. התוכנית הזו, תחת שר האוצר יצחק מודעי וראש הממשלה שמעון פרס, היתה נקודת המפנה החשובה ביותר בכלכלה הישראלית, שנטשה לאחריה את הכלכלה הסוציאליסטית והחלה לנוע לכיוון ליברליזם קפיטליסטי.

כאשר הלפרין חבר אליו, שרון שימש האחראי להסדר הקיבוצים, שנקלעו בסוף שנות השמונים למשבר כלכלי עצום שאיים להפיל אותם — ולגרור איתם לתהום גם את הבנקים שהלוו להם מיליארדי שקלים. שרון ביקש לשחזר עם הקיבוצים את תוכנית הייצוב הכלכלי, ולאפשר להם לשרוד ולצאת לדרך חדשה. אלא שבתום כשנתיים בתפקיד, לאחר חתימת "הסדר הקיבוצים הראשון", שרון פרש לטובת תפקיד יו"ר בנק הפועלים והלפרין התמנה במקומו.

"הסדר הקיבוצים היה הסדר החוב הגדול ביותר במדינת ישראל", אומר הלפרין, "ואני לא מאמין שיהיה עוד אחד כזה. במונחים כספיים של היום, מדובר ב־7 מיליארד דולר. זה היה מפגע קשה ולקח המון זמן רק כדי להבין את היקפו".

בתמצית, הקיבוצים בישראל שקעו באותן שנים בחובות גדולים, בעיקר בגלל אינפלציה של מאות אחוזים בשנה, שהזניקה את החזרי ההלוואות שלהם. התנועה הקיבוצית היתה קרובה להתרסקות, וחלק מהקיבוצים הגיעו למצב שבו לא יכלו להמשיך להתקיים ללא הערבות שסיפקו להם קיבוצים אחרים. ההסדר שהושג כלל מחיקת חובות מצד הבנקים והמדינה, ובתמורה לאפשר להם מימוש נכסים — בעיקר קרקעות — של הקיבוצים, ובניית מנגנון לפריסת החובות שנותרו לשנים רבות. אחד התנאים העיקריים היה ביטול הערבויות ההדדיות בין הקיבוצים, ו"ייחוס" חובות לקיבוצים הבודדים בפני עצמם. מטה הסדר הקיבוצים שבראשו עמד הלפרין קיבל סמכויות מרחיקות לכת כדי שיוכל לאשרר את תוכניות ההבראה המורכבות ולנהל את ההסדר רב השנים.

"נכנסתי לתפקיד בגיל 37 ונשארתי עשור, עד תחילת שנות ה־2000. זאת היתה תקופה מאוד סוערת", משחזר הלפרין. "יצרתי מציאות שבה כל קיבוץ הפך ליחידה כלכלית שעומדת בפני עצמה, ואין לה יותר תמיכה או זיקה לקיבוצים אחרים. זה דרש מהרבה קיבוצים להיכנס לתהליך של שינוי אורחות החיים".

במילים אחרות אפשר לקרוא לזה הפרטה.

"אפשר, אבל אני לא כל כך אוהב את המונח הזה. חלק מהם עברו לשכר דיפרנציאלי, שזה מודל שדומה יותר למערכות כלכליות סוציאליסטיות באירופה. יש סוג של ערבות בקרב החברים, לא נותנים למישהו ליפול ושומרים על החלשים, אבל מצד שני יש פערים בין המשכורות. זה לא מה שהיה קודם".

אתה היית למעשה זה שפירק את החלום הקיבוצי. אתה חושב שעשית מעשה טוב?

"כשאני מסתכל על ההיסטוריה של ההסדרים במדינה, אני חושב שזה אחד מסיפורי ההצלחה. אני לא אומר שלכל הקיבוצים ההסדר היה נכון לגמרי, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה ורואים את הפריחה העצומה של התעשייה הקיבוצית שבאה בעקבותיו, ואת השינויים שהקיבוצים עברו, גם מבחינה דמוגרפית, הכוללת התחדשות בהיקפים גדולים, אז זה סיפור הצלחה יוצא מן הכלל. וזה לצד העובדה שירדה משקולת מהסקטור הבנקאי, והמדינה הצליחה למכור את מניות הבנקים לגורמים פרטיים. והיום הבעיה לא יכולה לחזור על עצמה, כי גם אם יהיה קיבוץ אחד שיסתבך, זה עניין נקודתי פתיר. זה לא משבר לאומי".

ועדיין, אתה, בן קיבוץ שחונך על ערכי התנועה, ניפצת את החלום.

"אני מודע לכך שיש עד היום חברי קיבוצים, כאלה שהופרטו, שמרגישים שייתכן שמשהו נשבר ונהרס באידאולוגיה הקיבוצית".

אתה לא מסכים איתם?

"אני חושב אחרת. יש שינוי מבני במערכת כולה, ולטובה. ברמה האישית, נקלעתי לטיפול בהסדר כבן קיבוץ לשעבר וזה לא היה הליך קל, כי מבחינת חלק מהקיבוצניקים האירוע נתפס כהתנפצות של חלום. הם חשבו שאחרי ההסדר הכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל רבים אחרים חשבו שנכון להכניס לתוך הקיבוצים, לאורח החיים, שינוי רחב. וגם אחרי ההסדר, כ־20% מהקיבוצים נשארו שיתופיים, רובם מקרב הקיבוצים החזקים כמו קיבוץ יזרעאל שמחזיק בחברת מיטרוניקס, מעגן מיכאל עם פלסאון וקיבוץ חצרים עם נטפים. רוב הקיבוצים החלשים נכנסים למסגרת של מה שאתה קורא הפרטה".

"כשקרן טנא יצאה לדרך, היו לנו קשר והיכרות רחבה עם הרבה מאוד קיבוצים. ידענו כיצד לבנות עסקאות עם חברות קיבוציות, שקודם מעולם לא גייסו משקיעים. התעשייה הקיבוצית סבלה מעשור אבוד. המפעלים לא היו כושלים אבל היה חסם פיננסי. ואז זה השתחרר והגיע 'בום'"

"ידעתי שהקיבוצים צריכים כסף"

ההיכרות האינטימית שהיתה להלפרין עם הקיבוצים בכלל, ועם התעשייה הקיבוצית בפרט, היתה המפתח לקריירה העסקית שלו מאותו רגע והבסיס להקמתה של קרן טנא. "הקרן הוקמה ארבע שנים אחרי שיצאתי מהסדר הקיבוצים, כי חשבתי שיהיה נכון להמתין כמה שנים אחרי שאני יוצא מההסדר. עסקתי בכל מיני פרויקטים בנדל"ן והכרתי את שותפיי לקרן (אייל עטיה, דורי בראון ורן בן־אור, א"ל).

מה היה הרעיון שעמד בבסיס הקמת קרן טנא?

"נחשפתי לפוטנציאל שקיים בחברות הקיבוציות, וגם לצורך שלהן בהזרמה של כסף. ידעתי שמימון יוביל אותן לצמיחה ויוליד את הצורך ליצור שווקים בעולם ולתכנן תוכניות פיננסיות אסטרטגיות".

במילים אחרות, הידע שצברת כאחראי להסדר הקיבוצים נתן לך יתרון וידע שלא היו לאחרים בהשקעות בחברות של קיבוצים.

"כשהקרן יצאה לדרך, היה לנו קשר והיכרות רחבה עם הרבה מאוד קיבוצים. ידענו כיצד לבנות עסקאות עם חברות קיבוציות, שקודם לכן מעולם לא גייסו משקיעים. זה אפיין את ההשקעות שלנו עם הקרן הראשונה והשנייה".

קרן טנא הראשונה הוקמה ב־2004 וגייסה 70 מיליון דולר, ותיק ההשקעות שלה אכן מלמד על זיקה קיבוצית כמעט מוחלטת: אבן קיסר של קיבוץ שדות ים, נטפים של חצרים, EMI Microwave של קיבוץ אייל, אמן יציקות של חצור וקוטלב של קיבוץ חניתה. גם הקרן השנייה, שגייסה 160 מיליון דולר ב־2006, העדיפה במובהק מפעלים קיבוציים: כרומגן של שער העמקים, קיונרג'י של עין חרוד, ח.א.ג. מוצרים רפואיים של געתון, פלזית תעשיות של גזית, טלדור כבלים של עין דור, השקעה נוספת באבן קיסר וכך הלאה.

מה בהיכרות שלך עם התעשייה הקיבוצית גרם לך להמר עליה עם כל הכסף בשנים הראשונות?

"למפעלים בחברות הקיבוציות אני קורא 'מיד־טק', במובן זה שהם מבוססים על מוצר אחד — לעתים פורץ דרך ולעתים יותר סטנדרטי. לרוב אלה תעשיות של חומרה: מתכות, פלסטיקה, מזון, אלקטרוניקה, מכניקה, לא הייטק קלאסי. לרוב המפעלים נשענו על תעסוקה של חברי קיבוץ, אבל המאפיין של כל המפעלים וכל המוצרים הוא שהם מצריכים ידע, יכולת הנדסית וארגונית. אני חשבתי שיש פוטנציאל בהשקעה במפעלים הקיבוציים, כי הם היו זקוקים לכסף כדי להתפתח ולצאת לשווקים אחרים בעולם. זאת היתה העבודה שלנו כקרן, נוסף על תפירת תוכניות פיננסיות ואסטרטגיות".

ומה היה היתרון שלך?

"רוב המפעלים הקיבוציים ממוקמים בחצר הקיבוץ ולא באזור תעשייה, שבו יש תשתיות מותאמות. במפעל קיבוצי הקיבוץ נותן את התשתיות, וצריך לדעת איך לגשת לזה ואיך להתמודד עם זה. נוסף על כך, בחברות קיבוציות יש מספר רב של עובדים שהם חברי קיבוץ, לרבות חברי הנהלה, וצריך להסדיר את עניין התשלומים עם הקיבוץ ואת הניהול. "זאת לא בהכרח משקולת, אבל זאת מציאות מסוימת שצריך להתארגן ולהיערך אליה. לקיבוץ יש מאפיינים ייחודיים, אבל כיום כבר ידוע שגם לסגנון כזה של מפעלים יש פתרון התנהלותי".

השתלבתם בניהול?

"לחלוטין לא. בקרן הראשונה והשנייה רוב ההשקעות שלנו היו השקעות מיעוט. אבל הסכמי ההשקעה הקנו לנו מעמד שמאפשר לנו להתערב. זה השתלם לנו, כי כשאתה מבין שלחברות יש הנהלה לא מתפקדת, אתה ממליץ להחליף אותה. שם צריך להתערב, לא ביומיום של החברה. אנחנו מתערבים בעיקר בהקמת מיזמים וערוצי הפצה בארץ ובחו"ל, באסטרטגיות, ובמיזוגים ורכישות. המעורבות שלנו היא המפתח להצלחה של הקרן, היא גם הסיבה לכך שחברות מעוניינות בהשקעה של טנא".

איך זה שאחרי ההסדר החלה פריחה כזו בתעשייה הקיבוצית?

"התעשייה הזו סבלה מעשור אבוד עקב המצב הפיננסי. המפעלים מעולם לא היו כושלים, אבל נוצר חסם פיננסי. ברמה הפשוטה ביותר, כאשר קיבוץ מחזיק תעשייה, ומצד שני חייב סכומים אדירים, אז אין לו תמריץ לצמיחה. ההסדרים מחקו חלק מהחובות ופרסו את השארית לתקופה ארוכה, וכך נפתח מרחב שאפשר את הפריצה הגדולה בעשור הראשון של המילניום. בראייה פילוסופית, אפשר לומר שאין מהפכה תעשייתית שאין בה כאב. וכמו שחשבתי בזמן גיבוש ההסדרים, ברגע שהמערכת משתחררת, מגיעה פריצה גדולה. בעשור הראשון, משנת 2000 עד 2010, הייצור של התעשייה הקיבוצית זינק ממיליארד דולר ל־4 מיליארד דולר. בום! זה השתחרר", הלפרין מניף את ידיו אל על בהתלהבות.

לא נשארתם זמן רב כבעלי החזקות מיעוט.

"בקרן השנייה עברנו מהשקעה חלקית בחברות לעמדה של שליטה. בקרן השלישית (310 מיליון דולר) כבר קנינו חברה ב־100%: גדות של יוסי מימן, דרך חברת אמפל, שקרסה בגלל פיצוץ צינור הגז ממצרים".

למה זנחתם את ההשקעות במפעלים הקיבוציים?

"הסקטור הזה הפך להיות בוגר יותר. נכנסו הרבה משקיעים להרבה חברות, וחלק מהן הפכו לחברות ציבוריות שנסחרות בבורסה. כבר אין מספיק היצע כדי להחזיק קרן השקעות גדולה. אנחנו גדלנו והתעשייה הקיבוצית התבגרה. השינוי הגדול היה בקרן השלישית שלנו, שבה כבר כמעט אין חברות קיבוציות. הקרן הרביעית (410 מיליון דולר) ממשיכה את הגידול בהיקפי ההשקעה. כיום אנחנו משקיעים גם בחברות משפחתיות שמתנהלות בצורה מסוימת וזקוקות לשינוי אסטרטגי".

ועדיין לא הייטק?

"אנחנו נסיים את גיוס הקרן החמישית בסוף הרבעון, בין 600 ל־800 מיליון דולר. אנחנו כבר מחזיקים בכ־18 חברות, ואנחנו לא משקיעים בהייטק, רק בתעשייה. רק בחברות שיש להן קשר לישראל עם פוטנציאל צמיחה עולמי משמעותי".

אלו השקעות בקיבוצים היו הרווחיות ביותר?

"ההשקעה בנטפים היתה מוצלחת, ההשקעה באבן קיסר, בקוטלב של חניתה, בתעשיית הפלסטיק של גזית, בת.א.ג של געתון. בפורטפוליו שלנו כיום יש גם את חוליות של שדה נחמיה".

שם ההנפקה לא צלחה.

"היו מחשבות ולא הצליח. אולי בהמשך".

היו השקעות בקיבוצים שלא צלחו?

"התשובה היא לא".

"בג"ץ הקשת המזרחית יצר 'צדק חלוקתי'. אני כלכלן, וצדק אינו מונח כלכלי. אבל נגיד שיש שם צדק חלוקתי, או תחושה של צדק. ברגע שהבג"ץ התקבל, התמריץ של היישובים להפשיר קרקעות נעלם. דור שלם אכל אותה, כי כשאין אינטרס אין יוזמה פרטית. כך שאני לא חושב שנוצר צדק חלוקתי"

"אינטרס, לא יפי הבלורית"

עם כל הכבוד לפריצה של התעשייה הקיבוצית שהשתחררה מעול החובות, אפשר לומר שוויתרו לקיבוצים על הרבה מהחובות מכיוון שהם "יפי הבלורית והתואר".

"המדינה לא אפשרה להם את ההסדר מכיוון שהם היו יפי הבלורית והתואר. המדינה היתה בעלת הבית של הבנקים, והבנקים היו הנושים המרכזיים".

זה מחזק עוד יותר את הטענה שלי. אם היא היתה בעלת הבית, היא יכלה לומר "הסתבכתם? תשלמו!". בדיוק כמו שהיא עושה לבעלי חוב רגילים שנאלצים למכור את הבית או להחזיר קרקעות.

"הסדר הקיבוצים, אחרי התיקון שלו, הוא גם הסדר נדל"ן. במסגרת כל הקיבוצים שנזקקו להסדר באזורי ביקוש, כמו שפלת החוף, שפלת יהודה, אזור ירושלים וחלק מהעמקים כונו 'קיבוצי נדל"ן'. הוקם צוות עצום של מתכנני ערים, כלכלנים ושמאים, ונעשתה תוכנית יחד עם מינהל מקרקעי ישראל, רשויות התכנון ומטה ההסדר הקיבוצי, שבה סומנו הקרקעות — וכל קיבוץ ויתר על קרקעות שלו. כך המדינה קיבלה מאגר של עשרות אלפי דונמים (שייעודם שונה מקרקע חקלאית לקרקע לבנייה, א"ל), ובתמורה הקיבוצים גם קיבלו סכומי כסף. קיבוץ רמת רחל, לדוגמה, עשה עסקה גדולה בשנות התשעים והחזיר כך את החוב שלו. ברגע שבא מישהו, ממנף נכס ומחזיר את חובו, צריך לברך על זה. וכל זה קרה לפני הבג"ץ של הקשת המזרחית".

בשנת 2001 הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועה הפועלת למען שוויון בחלוקת משאבי המדינה, עתרה לבג"ץ נגד הקיבוצים, המושבים ומינהל מקרקעי ישראל. בעתירה נטען כי ההטבות שהוענקו תמורת הפשרות קרקע חקלאיות רק מעמיקות את אי השוויון בין המושבים והקיבוצים לבין עיירות הפיתוח, משום שהקרקע היא משאב ששייך לכל אזרחי המדינה, אבל לא כולם נהנים ממנו. בג"ץ קיבל את העתירה ב־2002 ועצר את מתן הפיצויים.

כיום טוען הלפרין כי זה אחד הגורמים לעליית מחירי הנדל"ן בישראל. "בהסדר הקיבוצים נקבע שבשינוי הייעוד התמורה בחלקה תלך למי ששחרר את הקרקע החקלאית. זה בא לפתור בעיות משפטיות ויצר תמריץ כלכלי חזק ליישובים החקלאיים לדחוף להפשרת קרקע. אבל אז בג"ץ הקשת המזרחית יצר את המונח 'צדק חלוקתי'".

מה הבעיה איתו?

"אני כלכלן, אני לא יודע להגדיר את זה בדיוק כי 'צדק' הוא לא מונח כלכלי ולא בדיוק הבנתי מה כתוב שם. אבל נגיד שיש שם צדק חלוקתי, או תחושה של צדק כזה, כי צדק הוא דבר שתמיד חשוב. כך או כך, ברגע שהבג"ץ הזה התקבל, התמריץ של היישובים נעלם. היצע הקרקעות כולו נמצא היום בידי המדינה, ודור שלם אכל אותה. כי כשאין אינטרס, אי אפשר לפעול. כיום רמ"י פועלת בקצב שלה, בלי אף יוזמה פרטית. תשווה את זה לשנות התשעים, כשקלטו מיליון עולים והיה היצע אדיר של קרקעות כי לקיבוצים ולמושבים היה אינטרס. היום האינטרס שלהם הפוך, רק לעכב בבתי המשפט ולהכשיל את זה. במובן הזה, ישראל הפסידה כלי רב־ערך. וזה מחזיר אותי לשאלה אם נוצר כאן צדק חלוקתי, כשדור שלם נמצא במצב נוראי מבחינת דיור. אני לא חושב".

"אי אפשר בלי אמוניה"

ההשקעה הגדולה ביותר של קרן טנא עד היום היתה ב־2021, כאשר רכשה 51% מחיפה כימיקלים תמורת כ־210 מיליון דולר, אחרי המשבר שאליו נקלעה החברה בשל סגירת מפעל האמוניה במפרץ חיפה. גז האמוניה היה מרכיב מרכזי ביצירת הדשנים שייצרה חיפה כימיקלים, והוא היה אגור במכל ענקי במפרץ. בעקבות חוות דעת שקבעו שהמכל מהווה סכנה אדירה ליישובים באזור במקרה של פיצוץ, הוחלט ב־2017 על ריקון המכל וסגירתו.

הלפרין סבור גם היום שמדובר בטעות. "אמוניה הפכה למילת גנאי. אבל אני חושב שהסיפור עצמו מבוסס על טעות הנדסית והוא לא נכון, ואני מטיל ספק במסקנות שקבעו שמדובר ב'חמש פצצות אטום'. אמוניה זה חומר שאי אפשר בלעדיו, חקלאות לא יכולה להתקיים ללא הדשנים האלה, ובעולם מייצרים אמוניה בהיקפים גדולים. מעבר לעובדה שהוא חומר בערה, האמוניה אינו מזהם ונחשב חומר בערה ידידותי, לדלק שאין בו פליטות. היום מדברים על הפעלת אוניות משא באמצעות אמוניה".

אבל היה חשש מפיצוץ כמו שהתרחש בביירות.

"זה לא חומר שמתפוצץ, זה חומר בערה".

אבל אם היו מציתים אותו, אם הוא היה נוגע במים, הוא היה מבעיר את הקריות.

"אני מציע לכל מי שמתעניין בתחום לבדוק ליד אלו ערים בעולם יש מכלי אמוניה, בתוך הנמלים. אבל היום אנחנו מתמקדים ביצירת אמוניה ירוקה. אנחנו מתכוונים להקים ב־2024 מפעל לייצור אמוניה במישור רותם בעלות של 200 מיליון דולר, שם נהפוך אנרגיית שמש לאמוניה ונימנע מפליטת CO2 בתהליך הייצור".

את הדשנים של חיפה כימיקלים מייצרים מאמוניה ואשלג. כך שאתם מתבססים על מפעלי ים המלח ושותפים לייבוש שלו. אתם לא חושבים על אלטרנטיבה סביבתית יותר?

"אני רוצה להפריד בין כריית אשלג בים המלח להצלת ים המלח. חיפה כימיקלים משתמשת באשלג כחומר גלם בכמות שולית. מעבר לכך, היא לוקחת את האשלג הגולמי והופכת אותו לדשן שנקרא חנקן אשלגן, ובכך למעשה מפחיתה את השימוש בדשנים. העולם לא היה יכול להתקיים ללא אשלג, אמוניה ופוספטים. לא היינו יכולים להאכיל את העולם, זה בלתי אפשרי. באשר לים המלח, זה גדול ממידותינו. רק פתרון ממלכתי כמו תעלת ימים יכול לפתור את היעלמותו, אבל זה לא יכול לכלול את הפסקת כריית האשלג. יש לכולנו רצון להציל את ים המלח, ומצד שני יש את הצורך של העולם בדשנים. בלעדיהם אין קיום".

‍