א

ולי שלמה ארצי הוא פשוט האבא הישראלי הגדול — או בעצם האב החליפי הישראלי הגדול. לפחות של דור מסוים, זה שנמצא עכשיו באמצע החיים. אולי זה ההסבר לשטף שלמה ארצי הנוכחי.

מילה על השטף: בציבור הרחב אין "גלים" של שלמה ארצי. ההופעות מלאות כל הזמן, ההשמעות יציבות. אבל כרגע אנחנו בגל שחורג מהחובבים הרגילים. "וזכרוני הראשון", הסדרה הדוקומנטרית על ארצי (שיצרו ירון שילון, אמיר בן־דוד ומוריס בן מיור, HOT), עוררה בתקשורת וברשתות החברתיות דיון רחב על האיש ויצירתו, ועוד ועוד אנשים יוצאים מהארון כחובבי שלמה ארצי גדולים, בניגוד למה שהיה אפשר אולי לצפות מהם. הם לא רק נשאבים לשמוע אותו, הם גם חשים צורך לומר בגאווה: אלה מי שאנחנו — אנחנו מתים על שלמה ארצי. הוא מרגש אותנו, והוא חלק מהזהות שלנו. בלא מעט מקרים, אלה אנשים שלא הקשיבו לו בנעוריהם או אפילו בשנות העשרים לחייהם, לא מעריצים ותיקים ולא מכורים להופעות. אבל עם ההתבגרות באה ההכרה במקום שהשירים שלו תפסו בעיצוב מי שהם, ואיתה עולה גם צורך לומר את זה בפומבי.

בין הנוכחות למשמעות: בילדותנו, גם אם לא שמענו שלמה ארצי באופן יזום, גם אם לא היו תקליטים של שלמה ארצי בבית, היה שלמה ארצי ברדיו. והרדיו עבד המון, כאילו דלק רצוף מאז סיסמאות הגיוס והד"שים מלבנון. כולם שמעו רדיו, במטבח ובסלון, בנסיעות, בחנויות. שלמה ארצי נכח שם כל הזמן, ולפעמים, כשהיינו מקשיבים למילים, גם אם לא הבנו הרבה, ידענו שהשירים שלו שונים משאר מה שמתנגן ברדיו, ושהוא מדבר על דברים באופן אחר מזה שבו ההורים שלנו מדברים, אומר דברים שההורים לא אומרים, נוגע בעניינים שמבוגרים סביבנו לא דיברו עליהם, לפחות לא בנוכחותנו. אלה לא רק השואה והמלחמות. ולא רק גבריות שנוברת ברגש, שמדגימה לנו איך נראית נבירה ברגש, שמספקת אזהרה מפני נבירה מוגזמת ברגש. אם תפעילו בספוטיפיי את פלייליסט "שלמה ארצי שנות השמונים", או פשוט תחזרו לאלבומים שבין "גבר הולך לאיבוד" ל"חום יולי אוגוסט" (שלמה ארצי "האמצעי"), תגלו שהטקסטים האלה, שהתגנבו לכם לאוזן מהרדיו, סיפרו דברים שלא הכרתם על תשוקות ופחדים ומערכות יחסים ובגידות והתאהבויות גדולות מהחיים ואהבות קטנוניות ועלבונות וקנאות, שורה אחרי שורה, שיר אחרי שיר — כמו התדהמה שבלראות סרט לגמרי לא לגילנו. והוא סיפר קצת על מה זה להיות הורה לילדים ומה זה להיות בן להורים מבוגרים. ועל חסר ושבר וחרדת שגרה ואובדן — של אנשים ונעורים וחלומות ואופק. שמענו אצלו, כילדים, מה משא הילדות שמבוגרים סוחבים, ובכמה סערות פנימיות מתפוצצים החיים וכמה גדולה אימת המוות. וכן, למדנו משהו על מה זה להיות ישראלים, אבל זה הרבה פחות מעניין. הוא לימד אותנו המון על מה זה להיות בני אדם. זה לא אב שמספק מרחב בטוח, תחושת הגנה; זה אב חליפי שמתעקש להגיד את האמת, גם אם האמת היא שהכל די חרא. לא האבא שיעשה קידוש, יותר הדוד החצי שיכור שמגיע לארוחה בלי שהוזמן, אבל יודע על העולם יותר מכולם.

השתייכות והתרפקות: ואם כותבים על זה ברשת או בעיתון, אז זו גם קצת פחות בדידות. כאן נכנס הצורך לתת פומבי לחיבה לשלמה ארצי.

יכול להיות שהצורך הזה גובר גם מתוך תחושה כללית של התרופפות. כשהאלימות מתפשטת (ברחובות וברשת) והאיומים גוברים (כלכליים, אקלימיים), תמיד נשלפות שתי מגננות: ההשתייכות וההתרפקות. לא השתייכות לקהל ההופעות של שלמה ארצי, זה משהו אחר לגמרי, אלא השתייכות לבני הדור שהשתמשו בשירים של שלמה ארצי כדי ללמוד את העולם, ועכשיו חוזרים אליהם כדי להבין את עצמם.

ובשביל השתייכות חייבים את הפומביות. כמה אפשר עם הסלידה וההתנשאות וההתבדלות, תנו למצוא עוד אנשים שאוהבים את מה שאנחנו אוהבים ולהיכנס איתם לשיחות על בדל שורה משיר (איזה כיף היה להבין, בשנה שעברה, למה הוא התכוון ב"ערב על אבטיחים יורד" ולחלוק את זה עם אנשים, וכמה מפתיע היה הדיון, לפני כמה שנים, על האופנים השונים שבהם אנשים הבינו את "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב").

זה מתחבר כמובן להתרפקות: ברור שיש כאן ממד נוסטלגי, שלמה ארצי מחזיר אותנו לילדות ממש בקלות (אני זוכרת שבשידורי הרדיו של "מבצע שלום הגליל" חרשו את "לא עוזב את העיר", שלא הבנתי מה זה "רוב הזמן את אשתי" ונחרדתי לחשוב שהילדים לא חזרו מהגן, שחשבתי שזה "שדות של אירוסין" — מסתורי במיוחד — ושכשקנינו במכולת שאלנו את יעקב החנווני, בשירה, "עולה עולה לנו, כמה זה עולה לנו"). יש הרבה מאוד אנשים ששירים של שלמה ארצי פשוט זורקים אותם לשנים מסוימות, למזג אוויר מסוים, לגוון של האור ברחוב שבו גדלו, לריח של השטיח בסלון. גם את זה ארצי עצמו היטיב לומר קודם — בסוף כולנו אקדחים טעוני געגועים, וכל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.

אם לא שתיקה: בסוף כל הדיונים על שלמה ארצי מתבקש לתהות, אחרי שדיברנו כבר אלפי מילים ברצף, מה רצינו להגיד בעצם. בטח אחרי שהוא אמר כבר כל כך הרבה, ויותר קצר, מדויק ויפה. אבל העובדה היא שכששומעים הרבה שלמה ארצי זה פשוט מציף מדי, ולפעמים מדברים על שלמה ארצי כדי לא להקשיב לשלמה ארצי.