"

אף אחד לא שר בחי"ת ועי"ן היום חוץ מאייל גולן, איתי לוי ואני", אומר הזמר והיוצר לירון עמרם בגאווה מהולה בצער. בדיבור היומיומי שלו העיצורים הגרוניים קיימים, אבל בשירה שלו — במהלך אקטיביסטי מכוון — הוא מדגיש אותם עוד יותר. אחרי הכל הוא בנו של המשורר והמלחין אהרן עמרם, מי שקידם רבות את המוזיקה הים־תיכונית והתימנית. כך שהדגשת העיצורים הגרוניים נובעת מהחשיבות שניתנה להגיית עברית נכונה בבית אבא.

"רציתי לתקן את העולם / אולי בכלל אני מקולקל", הוא שר ב"דיכאון של קיץ", שירו החדש והמצוין, ואי אפשר שלא לקשר זאת לאקטיביזם שמובלע בשימוש שלו במבטא. "מי ששר בחי"ת ועי"ן נחשב אוטומטית פרימיטיבי", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". אבל עמרם עצמו מצליח לחמוק מהתיוג המעליב בהיותו יצור כלאיים מיוחד, שמערבב ביצירה שלו אינדי, דיסקו ורוק עם מוזיקה תימנית וים־תיכונית, ומככב גם בגלגלצ וגם בתחנות המזוהות עם "מוזיקה מזרחית". יש לו הסלסול והחריפות הפ'אנקית המעודנת של סחוג ירוק ביוגורט, והוא יושב בנוחות על התפר שבין תל אביבי מגניב לבין אחד שיסתחבק בטבעיות בשכונה בפריפריה. מתחילת דרכו האמנותית, לפני קצת יותר מעשור, הוא סירב לבחור צד במלחמת התרבות, והעדיף פשוט לקחת את מה שהוא אוהב מכאן ומכאן.

האהבה שלה עמרם זוכה לא מגיעה ללא הסתייגויות. את הביקורת על ההגייה השורשית־תימנית הוא מקבל דווקא ממזרחים ש"אומרים לי 'מה אתה שר בחי"ת ועי"ן?', כאילו אומרים: מה נתקעת בשנות הארבעים? כולם כבר התקדמו". אבל עמרם עומד על שלו: "זאת המחאה שלי על שיבוש השפה העברית. מוזר לי בכלל שמצפים ממני לשנות את העברית הנכונה שאני שר". בעברית המושטחת של המבטא הישראלי השליט, הוא מוסיף, "יש משהו פשוט לא סקסי מספיק".

"שירה בחי"ת ועי"ן היא המחאה שלי על שיבוש השפה העברית", אומר עמרם. "מוזר לי בכלל שמצפים ממני לשנות את העברית הנכונה שאני שר. בעיניי, המבטא הישראלי פשוט לא סקסי מספיק"

המבטא הישראלי המקובל, זה שמורכב מבליל מבטאים אחרים, הגיע לצלילו הנוכחי דרך דריסת מבטאים שנחשבו פחותים. אמצעי התקשורת כמובן תרמו את חלקם כשהבהירו מהו המבטא הישראלי ה"נכון" ואילו מבטאים לא שייכים לזרם המרכזי של החברה. מנחי חדשות ואקטואליה דיברו עברית מסוג אחד. הייצוג של מבטאים שמקורם במדינות ערב, צפון אפריקה ואסיה קיבלו ייצוג מוגחך בסרטי בורקס עד ששימוש בחי"ת ועי"ן הפך עם השנים לדרך שבה קומיקאים, מכל קשת המוצאים, מאפיינים דמויות טיפשות.

אבל בשנים האחרונות ניתן לשמוע ניצני מחאה — יותר ויותר אמנים מנכיחים מבטא שונה, שזוכה לרוב ללעג: נונו שרה במבטא של צפונבונית־פקאצה, כדי להעביר ביקורת על חברה פריבילגית וגברית שממנה היא מגיעה ("יאיר, ת'לא צריך להצהיר שהביטלס הם אוברייטד", מתוך "ליבינג דה דרים"); יוצר האינדי גיאגיא (גיא בנעמי) מאמץ דיבור מתיילד, שמוסיף ממד של הומור עצמי לשירים שעוסקים בין היתר בנושאים כבדים כמו דיכאון וחרדות; ומעל לכולם מתבלט קלין, שכבר יותר מעשור עושה ראפ במבטא רוסי — ולא מדובר רק ברי"ש המתגלגלת שכבר הכרנו מארקדי דוכין, אלא במבטא רוסי כבד של עולה חדש.

קלין הוא שם הבמה של השחקן אנטון אוסטרובסקי ("תא גורדין", "להיות איתה", "בתולות", "ככה זה"), שרגיל לגלם דמויות של רוסים מפחידים. בשיחה עמו המבטא הרוסי בולט מיד. בשונה ממה שנוטים לפעמים לחשוב, הוא לא מנסה להדגיש אותו בראפ שלו — כך ממש הוא מדבר. והוא מעולם לא החשיב את המבטא שלו אקט של מחאה. להפך, כמי שגדל "בגטו הרוסי של מעלה אדומים", הוא אילץ את עצמו לשיר במבטא האחיד והאחד ששלט בתחנות הרדיו במשך שנים — עד שהוא שמע את סייפרס היל, להקת הראפ האמריקאית הראשונה ממוצא לטיני שהגיעה להצלחה מסחרית אדירה בראשית שנות התשעים. "כששמעתי להקות אחרות שנשמעות כמוה, הבנתי שזה בזכות המבטא". זה מה שגרם לקלין לומר לעצמו: "די, אני לא הולך לשנות את זה" ולהתחיל לעשות ראפ במבטא רוסי.

הנכחת המבטא של קלין, גם אם לא היתה אקטיביזם בכוונה תחילה, יצרה מציאות שבכוחה להעצים עולים אחרים. וכך, גם בישראל יותר ראפרים ממוצא רוסי ואוקראיני ששמעו את קלין וסאדייל (ההרכב שלו עם הראפר אחשתיים) הלכו בדרך שסלל, ובהם הראפר פרדי לישונסקי והקולקטיב הנתנייתי "אינווייז'ן 09".

ב"מילה ומעשה", האלבום החדש והמעולה של קלין עם המפיק גואטה, הוא זונח את המחאה המעמדית של יוצא ברית המועצות בישראל הגזענית לטובת שירים על התמודדות עם התמכרות והחלמה ממנה. אבל את המבטא הרוסי הוא לא זונח. כי המחאה היא לא רק בעיסוק בתכנים של העדה, אלא בעצם הבחירה לשיר על נושאים כלל־אנושיים במבטא הטבעי לו.

אך ממש כמו אצל עמרם, קלין זוכה לתמיכה מהקהל הרחב, לצד לא מעט ביקורת מקרב עולי ברית המועצות וילדיהם: "חלק מהם אומרים לי 'איך אתה יכול לשיר במבטא כזה', 'זה לא יפה', 'אתה עושה מאיתנו צחוק', 'אתה עושה את זה בכוונה', ועוד כל מיני שטויות כאלה", הוא אומר. אפשר להבין אותם. כמי שמנסים להיטמע בחברה ישראלית שבה שלט מבטא אחיד, הסגנון של קלין מנציח את הזרות, את השונות ואת חוסר השייכות שלהם.

אבל קלין ועמרם מבינים היטב שהחריגות והזרות של בעלי המבטא קיימות ברחוב, ביומיום, לא משנה כמה יתאמצו להעלים אותן. אקטיביזם של מבטא אינו מנציח את הלעג, אלא מנכיח את האנשים שמאחוריו, ונותן להם פתחון פה, מקום של כבוד על הבמה הכל־ישראלית, עד שהמיינסטרים יבין שהומוגניות היא דבר משעמם, ובמקום להעלים את הסממנים התרבותיים השונים, צריך להפוך את נציגיהם לגיבורי תרבות.