חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הדולר עוד עלול לעורר בנו געגוע /// מקבלי ההחלטות יחמיצו עוד הזדמנות ללמוד /// שר החינוך הולך על בריונות /// ילד הפלא של הקריפטו לא בא לבד
הנגיד מתנדנד
הדולר רק התחיל
שער הדולר מתייצב סביב 3.85 שקלים ומאיים לשבור בקרוב את הרף הפסיכולוגי ולהחליף קידומת ל־4. בתוך פחות משנה השקל נהפך מהמטבע החזק בעולם לאחד החלשים שבו, כוח הקנייה נחלש, האינפלציה זינקה, וכל ישראלי מרגיש על בשרו את השפעת מה שמכונה "שינוי בתנאים המקרו־כלכליים הבסיסיים" — שבעברית פשוטה זה "הממשלה הפסיקה לדאוג לכלכלה".
אבל אנחנו עוד עלולים להתגעגע לדולר של 3.85. בימים אלה רווחת ההערכה שבנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ' נחושים להחליף את נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, שמסיים קדנציה בסוף השנה. לא מפני שהיה נגיד גרוע, להפך. הוא יוחלף דווקא מפני שהיה עצמאי ומקצועי ולא התקפל מול לחץ הפוליטיקאים. ירון נתפס בעולם כעוגן האחרון של הכלכלה הישראלית השפויה, ששוקעת תחת האנרגיה שמושקעת בהפיכה המשטרית וחוסר היכולת של הממשלה לקיים מדיניות כלכלית יציבה ותומכת צמיחה. אם העוגן הזה בבנק ישראל יושלך לטובת נגיד "נוח", אומר הן שירצה את אדוניו — שמו של סאמר חאג' יחיא עולה בהקשר הזה — בעולם יבינו לאן העסק הולך. 4 שקלים לדולר יהיו רק ההתחלה.
/// אדריאן פילוט
מקור: בלומברג
דו"ח ה־OECD
גם ההיגיון ייקבר
דו"ח נרחב של ה־OECD שפורסם השבוע סקר את האתגרים השונים שאיתם מתמודדות הכלכלות המפותחות. בישראל הוא עורר כותרות שנוגעות לתקצוב תלמידי ישיבות, למשל, אבל יכול להיות שהערך האמיתי של המסמך נמצא בכלל בנספח המתודולוגי. שם, בחלק האפור הזה, כלכלני הארגון מסבירים איך גיבשו את ההמלצות הרוחביות והפרטניות שלהם למדינות השונות. ראשית, מתברר שבעוד בעבר הכלכלנים התמקדו בהמלצות שמבקשות לשפר את התוצר לנפש, כיום הם מכוונים למטרות נוספות, ובראשן צמצום האי־שוויון ושמירה על הסביבה. שנית, ההמלצות מתבססות על ניסיונם החכם של אחרים: כל המלצת מדיניות נשענת על נתונים אמפיריים שהראו את הקשר בין הצעדים המדוברים לתוצאות טובות במדדים השונים. כל כך הגיוני ומתבקש, וכל כך חסר בישראל. המדיניות הציבורית כאן נוטה לפספס אפילו את התוצר לנפש (אף שהמודל של אגף התקציבים בפירוש מכוון להגדלתו), ובטח לא חותרת לצמצום האי־שוויון ולשמירה על הסביבה. מקבלי ההחלטות נוטים להתעלם מניסיון, מנתונים אמפיריים, מהקשר בין סיבה לתוצאה. למרבה הצער, זה רק מבטיח שגם מההמלצות הנוכחיות וגם מהכלים שהובילו אליהן ימשיכו כאן להתעלם.
/// שלמה טייטלבאום
קיש
שר שהוא לוגו לבריונות
הספרייה הלאומית חנכה מבנה חדש ולוגו חדש, חטפה ביקורת על הלוגו, וחזרה ללוגו הישן. מילא. הבעיה היא במכתב החריף ששלח לה שר החינוך יואב קיש, ובו דרש לקבל את "שמות חברי הדירקטוריון או כל גוף אחר שהצביעו בעד ההחלטה האמורה ושמות כלל עובדי הספרייה הלאומית שהיו מעורבים בתכנון ובקבלת ההחלטה" על הלוגו החדש. שלטונות אפלים בדרך כלל מרכיבים את הרשימות השחורות שלהם במחשכים, אבל כאן אפילו הצעדים המאפיוזיים מגוחכים, והכל נעשה בגלוי. אולי זו המטרה, למען יראו וייראו: מסר בריוני לכל עובד מדינה, עובד הוראה, מדריך, ולא רק להם, גם לאנשי השוק הפרטי — דע לך שכל מעשה שלך חייב להיות ציוני ולאומני מספיק לטעמו של שר ריק מתוכן כלשהו. אחרת, אתה ברשימה. קיש בריון לא מהיום; ראינו את זה למשל מול יו"ר יד ושם דני דיין ומול המועצה להשכלה גבוהה. אבל השבוע הוא הבהיר שהיחס הזה לא שמור רק לבכירים, שהוא יהיה חזק גם על חלשים. איש חינוך למופת.
/// שחר אילן
בנקמן פריד
הרקב שמאחורי הילד
סם בנקמן פריד עטור תארים. "ברון הקריפטו הצעיר", "ילד הפלא של הענף", "הג'יי.פי מורגן החדש", "הוורן באפט הבא" — ומהשבוע "כוכב המשפט הגדול הראשון נגד מייסד חברת קריפטו". אכן, היסטוריה: "נזקים גרועים מאלה של אנרון", "פושע כמו מיידוף", "אחת מההונאות הפיננסיות הגדולות בהיסטוריה האמריקאית". אבל עם כל חיבת התקשורת לאיש ולסיפורו, בנקמן פריד ממש לא לבד. אנחנו אוהבים סיפורים של אינדיבידואלים, גיבורים ונבלים שפועלים כבודדים, אבל כמעט בכל המקרים מאחורי הנבל יש מערכת משומנת.
זה גם המקרה הפעם: ארבעה מנהלים בכירים ב־FTX, בורסת הקריפטו של בנקמן פריד, כבר הורשעו במסגרת עסקאות טיעון. הוריו של ילד הפלא, פרופסורים למשפטים מסטנפורד שמשכו משכורות מ־FTX, כבר שקועים עמוק בחקירות. והמשקיעים שהעניקו לו הון ללא בדיקת נאותות מספקת שילמו על כך בכיסם. הרבה מאוד אנשים איפשרו לו לעבוד ולהרוויח במשך שנים, וגם השיטה איפשרה לזה לקרות. הריקבון רחב מאוד, מערכתי. נבל אחד לא תמיד אפשר לעצור, אבל שיטה משובשת אפשר לתקן, ואפשר, אולי, למנוע, את הכישלונות הבאים. זה לא פחות חשוב מלתת לתקשורת ולציבור ליהנות מנפילתו של ברון אחד.
/// ויקי אוסלנדר
צילום: הרבנות הראשית
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כשכל מה שנשאר מקונספט ה"כשר" הוא חותמת על אוכל
עוד לא הספקנו להתאושש מאירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל אביב, וכבר הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף החליט להעניק לנו שי לסוכות, בדמות השתלחות חריפה בחילונים ה"מסכנים" ש"מקנאים בנו". בין השאר טען יוסף כי "אדם שאוכל לא כשר המוח שלו נהיה מטומטם", והזכיר שוב עד כמה רקוב כאן כל הקונספט של כשרות.
לא, לא רק בגלל המונופול הרבני והשלכותיו, אלא גם, בעיקר, בגלל המהות. ראשית, הכשרות לא נועדה להבטיח חוכמה. מי שדבק בה לא עושה זאת כדי לא להיות מטומטם, הוא עושה זאת כי הוא מאמין שהאיסור על מאכלים מסוימים וההפרדה בין סוגי מזון הם גזירה מלמעלה. לא מתוך אינטרס אישי צר, אלא כי זה ציווי אלוהי. אבל נראה שכל הקונספט הזה נשכח מזמן, והכשרות נהפכה לכוח שיש להחזיק בו, לכלי פוליטי, למקור לשנאה והתנשאות.
ומעבר לכך, הכשרות לא נגמרת באוכל, או באמת מידה דתית. כשר הוא מה שתקין, שמתנהל כמו שצריך. והוא הולך עם כושר, עם כישרון, עם עולם שבו הכל כשורה. כל המילים האלה משרטטות מצב אופטימלי, נכון, מוסרי במובן האנושי הכי בסיסי. כשמרדדים את כל זה לאוכל כשר, נשארים עם הרוח הישראלית הנוכחית, שהרב הראשי מייצג היטב: תחושת עליונות של "הדרך הכשרה היחידה היא שלנו", חלוקת חותמות כמעט אקראית של כשר ופסול, היתלות מופרכת באלוהים, ואפס מהות. כך הכל עובד כעת. כשר, אבל מסריח.
