חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// מחאת ההפרדה המגדרית היא תמרור לקיצונים שממאיסים את היהדות /// העימות בדיזנגוף הוא קריאה לחמלה /// העסקים הקטנים לא מעניינים את נבחרי הציבור /// הנשיא מעדיף להיות ממלכתי מאשר להשפיע
העימות בכיכר דיזנגוף
חתימה רעה
לפני חודש חגגנו בר מצווה לילד. בהתחלה הלכנו על תוכנית השטאנץ בבית הכנסת ביישוב, אבל הרגשנו שמשהו בתוכנית הזאת לא נכון. המשהו הזה היה אי־השוויון הבסיסי שבהפרדה בין נשים לגברים ברגע כל כך מרגש וחשוב לנו. לבת זוגי היה חשוב להיות חלק מהטקס היפה ולא מאחורי וילון, וגם לי. אז חיפשנו פתרון, ומצאנו רב קשוב וערכי, שכל מה שרצה היה לסייע לנו לצלוח את המכשול הטכני־הלכתי הזה. לבסוף ערכנו את בר המצווה בבית הסבא והסבתא, שם הנשים והגברים ישבו יחדיו כשווים, ויכולנו להתרגש יחד וליהנות מהטקס היהודי שכה רצינו.
האירוע שהתחולל בכיכר דיזנגוף ביום כיפור והתגובות לו מכל הצדדים נועדו לפורר את העם. על מערכת הצירים בעד או נגד ההפיכה המשטרית נוסף הממד היהודי: כאילו שאם אתה בעד או נגד הפרדה מגדרית במרחב הציבורי אתה בהכרח גם בעד או נגד היהדות כולה. למה לקרוע את העם לשניים אם אפשר לפורר אותו למלא חתיכות קטנות? למה להתאמץ ליצור קיטוב אם באירוע אחד, שנהגה ונוהל בידי קיצונים, אפשר להמאיס את היהדות גם על מי שמחובר אליה? כמה מחיצות בלב תל אביב יפרידו אולי בין כמה עשרות נשים וגברים, אבל ירחיקו עשרות אלפים מהניסיון לשלב בין המסורת לחיים החילוניים.
/// גולן פרידנפלד
צילום: דנה קופל
העימות בכיכר דיזנגוף
להדחקה יש מחיר
אל הקריאה האלוהית "קום לך אל נינוה, העיר הגדולה, וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני" הגיב הנביא יונה בקימה משלו: "ויקם יונה לברוח תרשישה". בשלב זה המספר המקראי לא מספק לנו ולו רמז אחד לסיבה שיונה בורח ומה בדיוק מטריד אותו, רק מבקש שנתמקד בעצם הבריחה, שמשקפת את מצבו הקיומי של יונה: הוא מעדיף לא להתמודד עם המטלה שהוטלה עליו מלמעלה. יונה מגלה מהר מאוד כי הבריחה היא פתרון מסובך משנדמה, שיש לה השלכות, שהיא גורמת נזק לסביבה ואפילו עלולה להטביע אחרים. אחרי שלושה ימים במעי הדג, יונה נכנע ומתפלל, מבצע את השליחות, ומקבל את הכוח להתעמת עם אלוהים. במקום להעניש אותו, אלוהים ממחיש לו באופן אישי כי כולנו מעוניינים בקצת חמלה, בצל של קיקיון שלא תמיד מגיע לנו.
יום כיפור התשפ"ד נצבע בצבעי מריבה ומחאה בכיכר דיזנגוף, אלפי מילים נכתבו על כך מתוך מאמץ למסגר, לבאר, לבקר ולשפוט. אך אולי עד עתה היינו עסוקים בבריחה מן העימותים שבינינו, ולבריחה זו היו מחירים. כדאי שננצל את העימות החשוף והקשה הזה כדי לנסות להצמיח ממנו חמלה ואמפתיה הדדיות. גם אנו, כמו אנשי נינוה, לא יודעים בין ימיננו לשמאלנו, ומבקשים לעשות הכל כדי שלא יתגשמו נבואות זעם.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: flickr by Erin A. Kirk Cuomo
עסקים קטנים
זעקתם לא נשמעת
עליית הריבית מכה במלוא עוצמתה במגזר העסקים הקטנים: האשראי והפיקדונות שלהם במגמת התכווצות, יותר אשראי עובר להליכי גבייה, ורבים מהם מקפיאים תוכניות להתרחבות והשקעות. אלו עסקים שרובם מנסים בעיקר לשמור את הראש מעל המים גם בעיתות שגרה, וכעת מצבם מחמיר עוד יותר. ובכל זאת אין אף גורם בממשלה או בכנסת שדורש תוכנית טיפול לתחום שמהווה חלק מהותי מהכלכלה.
מה כן מטריד את נבחרי הציבור? המשכנתאות כמובן. אומנם ההחזר החודשי שלהן התייקר באופן משמעותי, אבל אין עלייה ניכרת בהיקפי הפיגורים. ועדיין חברי הקואליציה מפעילים לחצים להתערבות המדינה בסבסוד ההתייקרות. במקרה (או שלא) המגזר החרדי, שנפגע יותר מהתייקרות המשכנתא (כי רכיב הריבית המשתנה גבוה יותר אצלו, ויכולתו לקצץ בשאר ההוצאות נמוכה יותר) הוא גם מגזר דומיננטי בממשלה הנוכחית.
גם הסכסוך בין חברת הביטוח הפניקס לבין סוכנות הביטוח פרופיט מטריד את נבחרי הציבור, שמיהרו לקבוע על כך דיון בוועדת הכלכלה החודש, בזמן שהכנסת בפגרה. הדיון היה תחת הכותרת: "חשש לפגיעה בצרכנים ובתחרות בענף הביטוח עקב ניסיונות לצמצום עצמאות סוכני הביטוח", מה שמראה באיזה צד בסכסוך תומכת הוועדה שבראשות ח"כ דוד ביטן. גם כאן, במקרה (או שלא) לסוכני הביטוח יש לובי פוליטי חזק בכלל ובמרכז הליכוד בפרט.
ככה זה במציאות של ישראל 2023, סיוע ותמיכה מהמדינה מקבלים בעיקר מי שמחוברים במקומות הנכונים, ולאו דווקא מי שבאמת צריכים אותם. גם אם הם מהווים יותר מ־90% מהעסקים במדינה.
/// עירית אבישר
הרצוג
הנשיא של אף אחד
"איך הגענו למצב הנורא הזה — ש־50 שנים אחרי המלחמה המרה אחיות ואחים ניצבים משני עברי המתרס?", שאל נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג בטקס האזכרה הממלכתי למלחמת יום הכיפורים, והמשיך: "מי ששופכים שמן לתוך המדורה הזאת מאיימים באופן ממשי על הלכידות הישראלית. זה חייב לעצור עכשיו". כבוד הנשיא נותר נאמן לדרכו: לשאול שאלות כשהוא יודע את התשובות עליהן, וליצור סימטרייה בין שני הצדדים ב"שפיכת שמן למדורה", כשהוא יודע שאין סימטריה. בקיצור, לשחק את תפקידו הממלכתי־נייטרלי, מתוך שכנוע עמוק שאין דרך אחרת לעצור את הקריסה לתהום חוץ מתיווך הוגן בין הדורס לנדרס, בין התוקף לקורבן, בין הסוחט לנסחט.
הרצוג מבקש מכולם לגשת לשולחן המשא ומתן כי "זה חייב לעצור עכשיו". ואם לא, ממשיך כבודו: "היסטוריונים ומנהיגים יסתכלו על הימים האלה עוד 50 שנה, על המחיר הנורא שהקרע הזה גבה מאיתנו, וישאלו: 'איך הם לא הבינו את גודל הסכנה ואת עומק התהום? הרי זה היה להם מול העיניים ממש'". אבל ההיסטוריונים האלה יוכלו להשיב שהיה אחד שדווקא הבין, הנשיא הרצוג, הוא פשוט העדיף להיות ממלכתי, אז אף אחד לא ספר אותו.
/// משה גורלי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כש"שלום" היא מילה טעונה, חייבים להתפשר על מושג פרווה
בשעה שהעם שהוא אמור להנהיג מסוכסך באופן חסר תקדים, וכשמנהיגים מכל העולם לא בדיוק ששים לפגוש אותו, הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו לחלץ לפחות כמה כותרות חיוביות עבורו מהמשא ומתן עם סעודיה, שהמגעים לנורמליזציה עמה, כך נראה, מתקדמים. אבל למה קוראים לזה "נורמליזציה" ולא שלום? הרי מדובר בשורה התחתונה בכינון יחסים.
מקור הביטוי הוא כנראה בפרטנרים שלנו - "א־תטביע" (נורמליזציה בערבית) היא המינוח המקובל ליחסי שלום עם "הישות הציונית" ברחבי העולם הערבי, ולרוב זו נחשבת מילת גנאי. ובכל זאת בחרנו לאמץ אותה גם בעברית. אולי משום שהמילה "שלום" הפכה טעונה מדי — הרי איך ייתכן שלום עם מדינת ערב, כשיחסינו עם הפלסטינים רק הולכים ומידרדרים ונראה שהממשלה שלנו רק להוטה להבעיר את השטח עוד יותר? כדי להשיג שלום עם סעודיה, נתניהו צריך להסכים לוויתורים מול הפלסטינים — ושותפיו הנציים לממשלה הבהירו שבמצב כזה הם יפוצצו את הקואליציה.
אז לא צריך להרהיב עוז ולבקש שלום — בואו נסתפק ביחסים קורקטיים, נורמליים. הרי סעודיה מעולם לא היתה מדינת אויב מסוכנת עבורנו, שכל מאגרי הנשק שלה מכוונים נגדנו. זו מדינה שנעשו איתה עסקאות מתחת לשולחן, ואם יהיה הסכם, הן יהיו מעל השולחן ואולי גם נטייל שם קצת. אפילו הערבים ישמחו על הקלות בעלייה לחאג'. אז כל עוד הסעודים מוכנים לכך, כולנו נשמח להמשיך להדחיק את הבעיה הפלסטינית — את הנורמה הלא נורמלית שכנראה לעולם לא תיפתר.
