כשמשה כחלון רץ בראשות כולנו לכנסת ב־2015, מטרתו היתה להיות שר אוצר. המצע שלו התייחס לתחומי חיים רבים והיה מקיף ומפורט. הוא התכונן, ישב עם מומחים, ובנה תוכנית מפורטת ל־100 ימיו הראשונים בתפקיד. ההסכם הקואליציוני שחתם עם הליכוד שיקף את עבודת ההכנה הרצינית הזו. כחלון, שהבטיח לטפל במחירי הדירות, דרש וקיבל "ארגז כלים" לשם כך. הוא ריכז בידיו סמכויות בתחום התכנון והקרקעות, מינה את אנשיו לתפקידי מפתח בתחום הזה, ופירט בדקדקנות את הצעדים שיעשה כדי להילחם במחירים המטפסים. ולא רק בתחום הדיור. בהסכם הקואליציוני עם כולנו יש תוכניות עבודות מפורטות בתחומים נוספים: רפורמות במזון להורדת יוקר המחיה, רפורמות להגברת תחרות בפיננסים, רפורמות לשיפור השירות במגזר הציבורי, פעולות למען עסקים קטנים ועוד.
כך היה גם בהסכם הקואליציוני בין הליכוד ליש עתיד בראשות יאיר לפיד, בממשלה שהוקמה שנתיים קודם לכן. לפיד לא תכנן להיות שר האוצר, אבל ההסכם הקואליציוני עם הליכוד כלל רפורמות לקידום עסקים קטנים ולפתרון משבר הדיור, הצעת חוק מפורטת לגיוס חרדים לצה"ל ועוד הצעת חוק מפורטת לשילוב אנשים עם אוטיזם בחברה.
נכון שלא הכל התממש, או לא התממש על הצד הטוב ביותר, אבל זה לא העניין המהותי. העניין המהותי הוא שההסכמים ההם כללו תוכניות עבודה. מי שקרא בהם היה יכול ללמוד לאן הממשלה רוצה לקחת את הכלכלה הישראלית. בהסכמים הקואליציוניים הנוכחיים אין דבר מכל אלה. קראתי אותם מתחילתם ועד סופם, ומה שטלטל אותי לא היה מה שנכתב בהם, אלא דווקא מה שלא: היעדרן המוחלט של תוכניות עבודה. של התכלית שלשמה התכנסנו. של חזון.
הסיפור שעולה מההסכמים הנוכחיים של מפלגות הקואליציה עם הליכוד הוא סיפור על אנשים שמנסים לאחוז בסיר הבשר בכל כוחם, ולאכול ממנו כמה שיותר.
בהסכם של שר האוצר הטרי בצלאל סמוטריץ' עם בנימין נתניהו, החלק שמוקדש למקרו־כלכלה הישראלית ולרפורמות המתכוננות מתמצה בשבעה סעיפים. אורכם, בערך, עמוד. ומה שיש בסעיפים הללו הוא בעיקר סיסמאות, לא תוכניות מפורטות. בטח לא בהשוואה להסכמים בממשלות קודמות. הנה למשל כל מה שכתוב לגבי משבר הדיור, שמכרסם כבר שנים ארוכות בסיכויי ההתקדמות של צעירים: "התמודדות עם משבר הנדל"ן - באמצעות האצת תכנון, שחרור חסמים, קידום מודלים חדשים ותחרותיים לשיווק קרקע, קידום שכירות לטווח ארוך ופתרונות ארוכי טווח כמו שותפות עם השלטון המקומי (איזון הכנסות מארנונה עסקית בין רשויות), וכדומה". אני אוהב בעיקר את "וכדומה".
חלק מהצעדים האלה כבר נוסו בעבר ולא הניבו פירות רבים. חלקם לא ברורים (שותפות עם השלטון המקומי? מודלים חדשים ותחרותיים לשיווק קרקע?), חלקם סתם סיסמאות (הסרת חסמים). בהמשך ההסכם, סעיף 60 אמנם קובע כי "הממשלה תשים נושא זה בראש סדרי העדיפויות", אבל אלה מילים ריקות. לו הדיור היה באמת בראש סדרי העדיפויות של הממשלה, ההסכם היה כולל תוכנית מפורטת, מתוקצבת וברורה. סמוטריץ' עצמו מבין היטב את ההבדל, כי עובדה שבתחומים שבאמת מעניינים אותו, ההסכם מומחש, מוסבר ומפורט כמו מצגת שקופיות בבית גיל הזהב.
הנה כמה דוגמאות, בלי לעייף אתכם יותר מדי. תחת הכותרת "עבודת הממשלה בתחום הזהות היהודית" מופיעים 15 סעיפים שונים, פי כמה מהמספר שהוקדש לדיור. הסעיפים האלה נעים בין "יוסדרו ההיבטים השונים לתפעול מתחם קבר רחל - ובכלל זה היבטים תקציביים" ועד תוכנית מפורטת "לחיזוק מפעלי הציונות הדתית", שתכלול 174 מיליון שקל לביטול שחיקה תקציבית בשירות הלאומי במערכת החינוך, לחינוך בכפרי הנוער החקלאיים ולהעצמת מורשת הציונות הדתית ומפעלותיה; עוד 110 מיליון שקל לפעילות חב"ד ושליחות ציונית בחו"ל, ותוספת חד־פעמית של 156 מיליון שקל לפיתוח ובינוי. כשמישהו מציין סכומים כה מדויקים, שאפילו לא עוגלו למעלה או למטה, אתה יודע שבתחום הזה הוא עשה עבודת הכנה רצינית.
גם ההתנחלויות זוכות ליחס רציני. הנושא "התיישבות: יו"ש, נגב, גליל" מקיף 10 סעיפים מפורטים. מיד אחריו זוכה התחום של "מחויבות להקלה על חיי היום־יום של יהודים וערבים ביו"ש" ל־15 סעיפים, לא פחות. תוכלו למצוא שם דברים כמו פיתוח תוכנית חומש בתוך 60 יום ל"פיתוח והעצמת ההתיישבות ביהודה ושומרון", שתגובש בידי השרה אורית סטרוק ושתקציבה ייקבע על ידי סמוטריץ' (כך בהסכם). ותמצאו בצידו גם סעיף המתייחס למתן הטבות מס גם לתושבי יישובים ביהודה ושומרון שמוגדרים ברמת סיכון גבוהה. וזה עוד לפני שסיפרנו על התוכנית המפורטת בהסכם ליצירת ואיוש תקנים חדשים ביחידות שונות לחיזוק הזהות היהודית במשרדים השונים.
שר האוצר סמוטריץ' יכול לטעון עד מחר שהוא בא לשרת קודם כל את הכלכלה הישראלית כולה. אני אפילו מוכן להאמין לו שהוא מאמין בכך. אבל עם כוונות לא הולכים למכולת, תרתי משמע. ההסכם הקואליציוני של הציונות הדתית, ושל שר האוצר העומד בראשה, מעיד יותר מאלף עדים מה באמת נמצא בראש סדר העדיפויות אצלה.
גם ההסכם של ש"ס עם הליכוד ארוך מאוד (37 עמודים), אך גם בו אפשר למצוא רק התייחסות חיוורת וכללית לתחומים שמהם מורכב היום־יום שלנו, מתחבורה ויוקר המחיה עד תרבות וספורט - למרות שאריה דרעי צפוי להיות שר האוצר במחצית השנייה לחיי הממשלה. מה שכן יש בהסכם, בדיוק כמו בזה של הציונות הדתית, הוא התייחסות מפורטת בצורה יוצאת דופן לתחומים שמעניינים מאוד את המפלגות החרדיות.
לתחום דת ומדינה, למשל, מוקדשים לא פחות מ־35 סעיפים שונים, ברמת פירוט מדהימה וירידה לדקויות כמעט ברמת התפלפלות תלמודית. יש התחייבות לחוקק חוק שיסמיך את מנהלי בתי החולים לאסור הכנסת חמץ בפסח, ויש אינספור סעיפים מפורטים מאוד לחלוקת תקציבים: 30 מיליון שקל לשיפוץ בתי כנסת, 50 מיליון לבניית בתי כנסת, 40 מיליון לבניית מקוואות, 20 מיליון לשיפוץ מקוואות, 20 מיליון לשיפוץ ובניית עירובין, 40 מיליון לשיפוץ והנגשת בתי עלמין ו־20 מיליון לשיפוץ והנגשת המקומות הקדושים. גם כאן ניכר שמישהו עשה עבודת הכנה רצינית בנושאים שמעניינים אותו באמת.
אבל זה הכסף הקטן. התחום שעליו המפלגות החרדיות שמו את מלוא כובד משקלן הוא החינוך והתמיכה באברכים. הפרק הזה בהסכם הקואליציוני של ש"ס מפורט ברמות שלא ראיתי מעולם. זה מתחיל בכך שיוקם צוות בין־ממשלתי שיכניס לתקציב המדינה הקרוב תוכנית תלת־שנתית להגדלת תקציב הסמינרים לבנות חרדיות, גני הילדים החרדים ויתר מוסדות החינוך החרדיים הפרטיים. זה ממשיך בכך שמשרד החינוך לא יוכל למנוע תקציבים ממוסדות שלא עומדים בקריטריונים לתקצוב, אלא בהוראת מנכ"ל המשרד. וזה מגיע עד לזה שרשת החינוך הפרטית של ש"ס, מעיין החינוך התורני, תקבל מעמד דומה לזה של רשויות מקומיות, ולכן משרד החינוך ישתתף באחזקה ובתפעול של מוסדות החינוך שלה. ויש עוד ועוד ועוד, זה לא נגמר. זה סדר העדיפויות האמיתי של הממשלה הזו, כל היתר הוא אחיזת עיניים.
אגב, בהסכם של ש"ס יש הוכחה לכך שאם רוצים להציג תוכנית עבודה רצינית בתחומים שמשפיעים על חייהם של כלל האזרחים, אפשר. בתחום הבריאות, למשל, ההסכם כולל תוכנית בעלות של 6 מיליארד שקל לחיזוק מערכת הבריאות, עם פירוט מקיף וברור שכולל העברת סמכויות מהאוצר למשרד הבריאות כדי לבצע את התוכנית. את החלק הזה בהסכם חיבר מנכ"ל משרד הבריאות החדש־ישן משה בר סימן טוב. אם ככה היו נראים כל החלקים של ההסכמים הקואליציוניים, היה אפשר לטעון שהממשלה באמת שמה את החיים עצמם בראש סדרי העדיפויות שלה. אבל היא לא. כל מפלגה שמה רק את החיים של המגזר שלה, וזהו.
אני יודע שהסכמים קואליציוניים אינם חזות הכל, ושממילא לא כל מה שכתוב בהם יתממש. ובכל זאת אני לוקח אותם ברצינות, משום שהם היסודות שעליהם נבנתה הממשלה. הם מבהירים היכן תושקע האנרגיה ולאן ינותבו בראש ובראשונה הכספים. הממשלה יכלה לבחור לספר כל סיפור שרצתה על הכלכלה והחברה בישראל, וזה הסיפור שבו בחרה.
בשבועות ובחודשים הקרובים המנגנון הציבורי יהיה עסוק בהוצאה לפועל של התוכניות המפורטות האלה. במינוי אנשים, בהקצאת תקציבים ובחלוקתם. אלה תהליכים שלא שקורים בן לילה. יידרשו שעות וימים וגם שבועות ארוכים של דיונים ופגישות עבודה ומצגות ושיחות טלפון והחלפת מסמכים ושינויים אופרטיביים ומה לא. בזמן הזה, הקשב של הממשלה לחיים עצמם, לנושאים שזכו רק לסיסמאות קצרות בהסכמים הקואליציוניים, יהיה מוגבל.
כשהיא תנסה למכור לנו סיפורים אחרים במצגות יפות על תוכניות דיור בומבסטיות ורפורמות ענק למלחמה ביוקר המחיה, זכרו מה כתוב במסמכים שכוננו אותה. זכרו מה חשוב לה באמת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות