‍ד

"ר נסרין חדאד חאג'־יחיא (41) היא מומחית בתחומי שילוב ערבים בשוק העבודה ובמוסדות ההשכלה הגבוהה, והיתה שותפה בגיבוש תוכניות החומש הממשלתיות 922 ו־550 להשקעה כלכלית בחברה הערבית. היא שותפה בקרן פורטלנד שעוסקת בפיתוח כלכלי באוכלוסייה הערבית, שותפה־מייסדת בחברת המחקר NAS, חברת הנהלה בקרן החדשה לישראל, ועד לאחרונה כיהנה כראשת התוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה. היא בעלת תארים שניים בחינוך ובגיאוגרפיה חברתית ודוקטור לגיאוגרפיה חברתית באוניברסיטת תל אביב.

"האקטיביזם שלי מאוד קשור למקום שבו גדלתי — רמלה. כשאני כותבת על עוני ומדברת על אוכלוסייה מוחלשת, אז אני מגיעה משם. לא גדלתי עם כפית זהב. אני יודעת שהמשפחה שלי נאלצה לוותר על המון כדי לשלוח אותי לבית ספר פרטי בחיפה. וכשסיימתי תיכון נשלחתי לעבוד כצווארון כחול. בעצם לא יכולתי להרשות לעצמי ללמוד באקדמיה, המשפחה שלי לא יכלה להרשות לעצמה שכר לימוד, וככה בעצם התגלגלתי לעבוד שמונה שנים בבנק, ותוך כדי כך למדתי לימודי ערב. הדוקטורט שלי הוקדש לצעירים הערבים — כתבתי אותו על המעבר של צעירים ערבים מהתיכון לשוק העבודה, מתוך הבנה שלרובם יש מסלול מאוד מובנה. אף שאנחנו דור ראשון להשכלה גבוהה, אנחנו לא חשופים לצווארון הלבן ולתעשיית ההייטק, אין לנו רול מודל".

המחקר שלך מ־2012 עסק בנוער הערבי. הטענה שלך היתה שהיעדר המסגרות בצעירותם — בשונה מהמסלול היהודי של תיכון־תנועה־צבא־אוניברסיטה — הוא מה שמוביל אותם לאבטלה ופשע.

"נכון. מצבם של הצעירות והצעירים הערבים בישראל שונה בתכלית. הם אינם משרתים בצבא ולכן נדרשים להשתלב בשוק העבודה בגיל מוקדם יותר, כשרמת הבשלות שלהם פחותה. המעבר שלהם מהתבגרות לבגרות קצר יותר והדרישות מהם מעוררות קושי ובלבול. לפי נתוני הלמ"ס, 38% מהגברים הערבים בגילי 18–19 אינם עובדים או לומדים – כלומר חסרי מעש. רק 41% עובדים. לשם השוואה, רק 17% מהצעירים היהודים הלא־חרדים מוגדרים חסרי מעש.

"ולכן אני מאוד גאה בכך שהמדינה החליטה להשקיע יותר מ־200 מיליון שקל בצעירים ערבים, בהחלטה 549, כחלק מפתרון לצמצום פערים בין צעירים ערבים ליהודים, על בסיס מסקנות הדוקטורט שלי. אני לא כותבת מחקר לשם מחקר. ממש חשוב לי לנסות לתרגם את הידע להחלטות ממשלה. התמקדתי בעיקר בצעירות, אבל בדיעבד אני חושבת שעשיתי טעות, כי בקרב הנשים מתחוללת מהפכה של ממש. אנחנו רואות את הנשים הערביות כובשות את האקדמיה בישראל (מ־20% אקדמאיות ערביות בשנת 2000 ל־35% ב־2018, א"ל), הן מצליחות להשתלב בפקולטות ולהיכנס כמעט לכל פקולטה במיטב האוניברסיטאות. אבל אצל הגברים חלה רגרסיה של ממש בתעסוקה, ועוד לפני הקורונה (שיעור המועסקים בגילי 20–24 ירד מ־64% ב־2012 ל־60% ב־2019, א"ל)".

ומה הסיבה לכך?

"בעיקר החלטות של הדרגים הפוליטיים, כמו הכנסה של עובדים זרים מטורקיה, רומניה והרשות הפלסטינית. יחד עם הסטגנציה בהשכלה ושינויים אחרים שקורים בשוק העבודה זה גורם להוצאת הגברים הערבים תושבי ישראל משוק העבודה ולדחיקה שלהם לפשע ואלימות. הגברים שלנו הם קורבנות המגדר של עצמם, בהמון מובנים. הציפיות שלנו מהם אינן הוגנות — אנחנו מצפים שיביאו כסף כאן ועכשיו, אבל שוק העבודה לא מאפשר להם באמת להתפרנס, בייחוד למי שחסר מיומנות והשכלה. 70% מהצעירים הערבים מגיעים מאזורים פריפריאליים עם תעסוקה מוגבלת. והם לא באמת מצליחים להשתלב בתעסוקה איכותית בגלל רמת החינוך, שנותרה נמוכה  בהשוואה לחינוך היהודי. כמובן הפער הזה גם בא לידי ביטוי בהקצאת משאבים — וגם אחרי החלטות 922 ו־550 אנחנו עדים לפער בתקצוב פר תלמיד.

"הרשות לפיתוח כלכלי התמקדה עד כה בעיקר בנשים, והזניחה את הגברים. ובחברה פטריארכלית כמו שלנו זאת היתה טעות, שתלווה אותנו בשנים הבאות ותמנע גם מהנשים הערביות להמשיך להתקדם, כי יהיה להן קשה לחיות בתא משפחתי, שבו בן הזוג משכיל פחות ומשתכר פחות. ולכן האיזון וההעצמה של הגבר הערבי ממש נדרשים כאן ועכשיו".

_{את חוששת מרגרסיה בתחום, עכשיו כשהוקמה ממשלת "ימין על מלא"?}

"התנופה הכלכלית של ערביי ישראל לא תיעצר. אנחנו מועצמים הרבה יותר מבעבר. בימים של האינתיפאדה השנייה וועדת אור היינו צריכים עוד לשכנע את מקבלי ההחלטות שקיימים פערים בין ערבים ליהודים. כיום אנחנו כבר לא נמצאים במקום הזה. הפקידות המקצועית בכל המשרדים, גם במשרדי האוצר והכלכלה, מבינה שקיימים פערים ושחייבים לצמצם אותם. זה לא משנה אם הפקיד ימני או מהמחנה הדמוקרטי־ליברלי. זה כבר לא עניין של ימין ושמאל.

"כולם מבינים את החשיבות של השילוב הכלכלי של ערביי ישראל בזכות המון עבודה ומחקר שנעשו בעשור האחרון. ולכן אני מאמינה שלמרות החקיקה האנטי־דמוקרטית תקציבי ההשקעות ימשיכו לזרום לשילוב החברה הערבית בכלכלה".

אפילו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הוקלט אומר שהוא לא מתנגד להזרמת כספים לחברה הערבית, ולו רק שזה לא ייעשה בידי הערבים לשם הנראות. כלומר גם הימין הקיצוני מבין שזה לטובתו.

"נכון, וזה מחזק את מה שאני טוענת. הישיבה שלנו עם מקבלי ההחלטות היא לא עניין של מה בכך. לפני עשור וחצי מי חשב על כך שהערבים יישבו סביב השולחן? ובמערכת הבחירות האחרונות השיח על שותפות יהודית־ערבית היה נושא מרכזי מאוד. ולכן נושא התקציבים הוא מבחינתי החלק הקל. הבעיה נעוצה במחשבה שכסף יכול לקנות אותנו — מחשבה מאוד פטרונית שלא הוכיחה את עצמה מאז שהמדינה קמה. כי מה שווים הכסף והמעמד של רופא ערבי מוכשר, שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, אם הוא לא יכול לרכוש דירה ביישוב קהילתי בגלל 'חוסר התאמה למאפייני היישוב'? או אם הילדים שלו לא יכולים לשחות בבריכות ביישובים יהודיים בגליל, כי הן 'משרתות אך ורק את תושבי המקום'?

"השאיפה המהותית שלנו היא לקדם את כלל האזרחים בישראל ולבטל את חוק הלאום. אני רוצה שיגדירו אותנו בני המקום. אני לא מחכה שמדינת ישראל תיתן לי אישור לזה, אבל כן, ישנה ציפייה שאותה יד שנותנת את התקציבים תסתכל עלינו כעל שווים, ולא כעל אזרחים סוג ב'".

_{הממשלה החדשה עלולה לעצור את התקצוב לחברה הערבית.}

"נתניהו לא יעז לעשות את זה, הוא לא טיפש ומבין שזה יוביל לאינתיפאדה אזרחית. אנחנו לא רחוקים משם. יש קשר בין המצב החברתי־כלכלי שלנו לאלימות שגואה ביישובינו. ולכן המשך הטיפול בפשיעה ובאלימות יימשך. מטרת תוכניות החומש לחברה הערבית היא בסופו של דבר להוביל לשקט בכלכלה הישראלית, ולכן אני מאמינה שהתקציבים ימשיכו לזרום, אבל גם בטוחה במיליון אחוז שבמקביל נתניהו ימשיך לקדם חקיקה אנטי־דמוקרטית שתפגע במיוחד בציבור הערבי, כפי שעשה בעשור האחרון".

ואיך ישפיע על החברה הערבית המינוי של איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי?

"מה שהם ינסו לעשות במסגרת התקציבים שהם יקבלו זה להביא יותר כוחות שיטור, להתקין מצלמות, פעולות שלא באמת יפתרו את הבעיות. מה שנדרש הוא לבנות תוכנית הוליסטית ארוכת טווח לאוכלוסייה".

בן גביר וסמוטריץ' מדברים על הצורך להחזיר את המשילות, למשל בנגב, שם איבדו שליטה במצב.

"זה מתכון לאסון. מה שחסר בנגב זה לא משילות, אלא תנאים. צריך לתת אופק לצעיר הבדואי כדי שלא ישתולל בכבישים. אנחנו לא נולדים פורעי חוק. התנאים שבהם חיים הצעירים האלה דוחקים אותם לפשע, ומי שנפגע מכך הם בראש ובראשונה אנחנו הערבים, יותר מהיהודים. מה שבן גביר יעשה זה להגדיר מחדש את היחסים בין המדינה לציבור הערבי, דבר שרק יוביל להסלמה".

מה לגבי התיקון לחוק האפליה? את לא חוששת שפתאום יחליטו שבקניונים אי אפשר להעסיק ערביות, או שרופאים יהודים יוכלו לא לטפל בפציינטים ערבים?

"אסור לנו לקבל עמדות גזעניות המתחזות לאמונות דתיות. תכליתו העיקרית של התיקון מתחילה ונגמרת בעידוד אפליה. בין זה לבין ערכי היהדות האמיתית קיימת תהום עמוקה. חבל שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק למדינות כמו אפגניסטן. אבל בסופו של יום, הכלכלה בישראל לא יכולה להתקיים בלי הערבים. גם הסקטור הרפואי וגם הסקטור המסחרי־תעשייתי תלויים בנו. כמה שינסו לדחוף אותנו לפינה ברגולציה, כוחות השוק חזקים הרבה יותר, ובסוף גם אנשים עם השקפות עולם קיצוניות מאוד יבינו את זה".

אז את סבורה שלמרות ממשלת "ימין על מלא" העניינים ימשיכו כרגיל.

"כן, בהרבה מקרים זה יהיה יותר אקט הצהרתי. והזכות לשוויון ממילא אינה מתקיימת כיום. אז גזענים יקבלו לגיטימציה ורוח גבית לתקוף ערבים ולהיות גזענים נגד ערבים, ותקודם חקיקה אנטי־דמוקרטית. אך מצד שני יהיה שימוש בערבים בצד הכלכלי, כעובדים שחורים. על זה אף אחד לא יוותר".

את מאוד קודרת ופסימית.

"המסר שלי הוא שהמצב קשה ויש סיבה לחרדות של כולנו ושל כל מי שרוצה לחיות במרחב דמוקרטי ושוויוני, אבל גם שחשוב לזכור שבשנים האחרונות נבנתה כאן תשתית איכותית. גם החברה האזרחית הערבית וגם החברה האזרחית היהודית הן מקצועיות הרבה יותר. הפילנתרופיה, בעיקר של יהדות ארצות הברית, מזרימה לא מעט משאבים לצמצום פערים. ישנן לא מעט החלטות ממשלה שעברו, ויש יותר ערבים שמעורבים בתהליכי קבלת החלטות במגזר הציבורי. ויש כמובן מודעות בקרב מקבלי ההחלטות לקדם את האוכלוסייה הערבית.

"אני מסרבת להסתכל על הדברים רק דרך הפרספקטיבה של הממשלה הנוכחית, כי הסיפור הזה גדול יותר ממנה. זה ביתי, זה ימשיך להיות ביתי עד סוף ימי חיי, וכנראה יהיה גם הבית של בנותיי ונכדותיי. היהודים בישראל חייבים להבין שהציבור הערבי איננו אויב. יש לנו המון מכנים משותפים, וכדי לשתף פעולה איתנו לא מספיק לשלם מחיר כלכלי, יש צורך להכיר בזכות שלנו להיות".