1. משימה בלתי אפשרית

במשך שלושה חודשים, בין סוף ספטמבר לסוף דצמבר, ראיתי 80 סרטים. חלק היו השגרה שלי: בערבים הייתי בבתי קולנוע, בהקרנות של סרטים "שוטפים" לצורך סקירות וביקורות. אבל בבקרים, בצהריים ועמוק אל תוך הלילה, יום־יום (לא כולל שבתות), השגרה נפרצה אל עוד ועוד סרטים חדשים שראיתי בבית, כאלה שיגיעו לישראל רק בעוד כמה חודשים — וכאלה שלא יגיעו לעולם. ראיתי קומדיות, דרמות, מיוזיקלס וסרטי אימה, סרטי ביכורים וסרטים של יוצרים ותיקים מאוד, סרטים ריאליסטיים ופנטזיות. השלמתי את כל מה שפספסתי כי לא הייתי בקאן, ונציה, ברלין או סאנדאנס, ראיתי סרט שוודי שמתרחש בקהיר, סרט דני שצולם באיראן וסרט קמבודי שצולם בקוריאה הדרומית. אני מבקר קולנוע כבר 30 שנה, אין דבר שאני אוהב יותר מלראות סרטים, אבל הריכוז הזה, של עשרות סרטים בזמן קצר כל כך, יום אחרי יום אחרי יום, בניסיון להשלים יבול של שנה ברבעון אחד, אתגר אפילו אותי.

חוויתי בולמוס, כמו ג'אנקי שמחפש את המנה הבאה שלו רק ניסיתי להנדס לעצמי עוד שעות פנויות כדי לראות עוד סרט. ועוד אחד. ואז עוד. ככל שראיתי יותר סרטים ומצאתי כמה יצירות מופת, ניהול הזמן נהפך למאתגר יותר, והדילמה הפכה להיות אם לדגום סרט חדש ואלמוני או לצפות שוב באחד הסרטים היפים שכבר גיליתי. כמו גולום ב"שר הטבעות" הרגשתי שאני מתכנס במערה שלי, מנסה למצוא זמן לבלות עם הסרטים היקרים שלי (על מסך טלוויזיה גדול ומשובח ועם אוזניות אלחוטיות בפול ווליום). ואלה היו שבועות בודדים למדי, שבהם לא היה לי עם מי לחלוק את כל הסרטים היפים שראיתי ושעדיין לא זמינים לצפייה לאנשים סביבי. זה נשמע מתפנק, אבל כן, היה קשה.

ובכל זאת, לא ויתרתי. הייתי איש עם שליחות, עם משימה בלתי אפשרית: לצפות בכמה שיותר סרטים, כדי להציל עוד ועוד מהם — וכדי להציל את טקס פרסי הקולנוע השני בחשיבותו בעולם. כך נראו חיי כאחד המצביעים לתחרות הקולנוע של גלובוס הזהב.

היה קשה, אבל הייתי איש עם שליחות: לצפות בכמה שיותר סרטים, כדי להציל עוד ועוד מהם - וכדי להציל את טקס פרסי הקולנוע השני בחשיבותו בעולם

2. הבלתי משוחדים

איך הגעתי לזה?

ב־80 שנות קיומו גלובוס הזהב, שיתקיים ביום שלישי הקרוב, הצליח למתג את עצמו כ"האוסקר הקטן", חזרה גנרלית של הוליווד לדבר האמיתי. עד שבשנה שעברה נראה היה שהאירוע הזה מת לגמרי, ומסיבות מוצדקות למדי.

מי שעומדת מאחורי הפרס — שמחולק גם לסדרות טלוויזיה, אבל הצד הקולנועי הוא החשוב יותר — היא HFPA, אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד. עד לפני שנתיים פאנל הבוחרים של הפרס הורכב מ־80 עיתונאים בלבד, קבוצה קטנה עם פרקטיקות עיתונאיות שנויות במחלוקת שהצליחה להשיג השפעה עצומה. זה קרה בזכות איש התקשורת האגדי דיק קלארק, שהפיק את הטקס מ־1983 (והחברה שלו עדיין מפיקה אותו, עשור אחרי מותו). ברגע שקלארק הגיע והביא את גלובוס הזהב לפריים טיים של NBC, הוא נהיה עניין. קלארק, אגב, גם עיצב את האווירה הלא פורמלית, יצר את האח השובב של הטקס המעונב, עם שפע של אלכוהול על השולחנות, רגעים משוחררים ומנחים עוקצניים במיוחד. זה היה אירוע שכולם רצו להשתתף בו.

אבל השערוריות היו שם תמיד. בשנות השישים, למשל, חברי HFPA הבטיחו לשחקנים שהם יזכו בפרס אם יסכימו להגיע לטקס; פשוט ספסרו בפסלונים כדי למשוך כוכבים. ב־1982 התברר שפיה זאדורה קיבלה את פרס השחקנית המבטיחה על סרט שבכלל לא יצא (עד היום לא ברור איך בדיוק זה קשור להונו של בן זוגה דאז, משולם ריקליס). וכל עיתונאי קולנוע או בידור שהיה בסביבה מתישהו, כולל אני, ראה איך המנגנון עובד: מצביעי גלובוס הזהב קיבלו תנאים מועדפים מהאולפנים והמפיקים, זמן בלעדי עם הכוכבים, ובתמורה סיפקו טקסטים מעריצים. בקיצור, היה ברור שכתחרות, גלובוס הזהב הוא די קשקוש.

ובכל זאת, הצופים באו, והאירוע הטלוויזיוני הזה צבר תאוצה. ב־2004 הוא הגיע לשיא, עם 26 מיליון צופים. את האוסקרים כולם לקחו ברצינות, לגלובוס הזהב הכוכבים הלכו כדי לעשות חיים. זו היתה "המסיבה הגדולה של הוליווד".

אבל כמו כל המסיבות הגדולות והרקובות של הוליווד, גם זו התפוצצה. ב־2020 תחקיר של "הלוס אנג'לס טיימס" חשף את ההתנהלות של אגודת העיתונאים, את טובות ההנאה מהאולפנים ואת ההצבעות המוטות לטובת כוכבים. הוא גילה גם שמבין 80 חברי האגודה לא היה אפילו מצביע שחור אחד, מה שמסביר את ההדרה של יצירות של ועל אפריקאים־אמריקאים. לטעמי בין כל הטענות המוצדקות על הגלובוס זו אחת הקלושות: כמה מבקרי קולנוע שחורים יש באירופה, וכמה מהם עשו רילוקיישן ללוס אנג'לס לצורך תפקידם? הרי מראש זו חבורת מצביעים שמציעה מבט חיצוני על הוליווד, אז הניסיון להחיל עליהם קודים של מגוון שמייצג את אוכלוסיית ארצות הברית לא רלוונטי. אבל חלשה ככל שהיתה, דווקא הטענה על גזענות היא שהכתה הדים ולכדה את הניתוק של הטקס.

הוליווד הפנתה את גבה לאגודה, טום קרוז החזיר את שלושת הפסלים שבהם זכה, NBC הודיעה שלא תשדר את האירוע, ובשנה שעברה הוא אכן לא שודר. היה נראה שעוף החול הזה, שהצליח לקום מאינספור סקנדלים קודמים, הפעם באמת הגיע לסוף דרכו.

התברר שלא. נשיא האגודה הודח, והתחיל תיקון מיידי. בכל זאת, זכויות שידור של 60 מיליון דולר היו מוטלות על הכף (תשלום שבין השאר, ייאמר לזכות האגודה, מממן מלגות לסטודנטים ותרומות לעמותה לקידום הקולנוע העצמאי האמריקאי). אז בנו תקנון, ניסחו קוד אתי, והפכו מעמותה ללא כוונת רווח לחברה מסחרית, בבעלות תאגיד אלדרידג', תמנון החזקות הייטק ונדל"ן. חברי האגודה הרוויחו מיד; במקום לפעול בהתנדבות, הם עברו לשכר שנתי של 75 אלף דולר.

אבל היה ברור שאי אפשר להסתמך רק עליהם: ההחלטה המרכזית בדרך להצלת הפרס היתה לפתוח את פאנל המצביעים לעיתונאי קולנוע מכל העולם. בשלב הראשון עלה המספר מה־80 הרגילים לכמעט 200, ובהמשך הכוונה היא להרחיב עוד את הרשימה.

כך, בקיץ האחרון קיבלתי מייל שמזמין אותי להצטרף. לא רק אני — כל חברי פיפרסקי, הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע, קיבלו מייל כזה. בלי 75 אלף דולר, אפילו בלי הזמנה לטקס, הכל בהתנדבות, רק כדי לתקן מותג ותיק שהחמיץ. אמרתי כן, וחתמתי על הקוד האתי. עוד חמישה ישראלים עשו זאת: יעל שוב ("טיים אאוט"), נעמה רק (וואלה), יהונתן צוריה (עין הדג), רון פוגל (אתר סרט) ושי שגב (מגפון). כיוון שבאגודה עצמה יש כבר שני ישראלים ותיקים (דודי כספי וג'ודי סלומון), הגענו לשמונה מצביעים ישראלים, בהשוואה לחמישה מאיטליה, ברזיל ויפן, למשל.

3. הכל בכל מקום בבת אחת

בהתחלה לא הייתי בטוח שאני רוצה להכניס את עצמי לעניין הזה, לביצה עם מוניטין בעייתיים כל כך. תהיתי אם אפשר בכלל לנקות את גלובס הזהב, או שהרפש שלו ידבק אפילו בי. אבל אחרי החשדנות הזאת, כבר לא היתה לי התלבטות. התנפלתי על ההזדמנות.

כי למבקר קולנוע ישראלי אין תקופה מתסכלת יותר מעונת הפרסים האמריקאית. נדמה שאנחנו חיים בעידן הגלובליזציה, שסרטים יוצאים בתל אביב ובאוקלהומה סיטי באותו היום, הבכורות בנטפליקס מתרחשות באופן גלובלי וסימולטני; זה נכון, כל עוד לא מדובר בסרטי האוסקר. בדצמבר מסכי הקולנוע בערים הגדולות באמריקה מתמלאים בבת אחת בכל הסרטים שינסו להגיע לתחרות, אבל בתל אביב אפשר לראות אותם, במקרה הטוב, רק בפברואר או מרץ. בכל שנה מחדש הפער הזה הטריף אותי: יושב כאן וקורא על כל הסרטים שזוכים בפרסי המבקרים שם, ולא יכול לראות אותם.

והנה באה הזדמנות למחוק את הפער, וגם לדלג על התיווך המתסכל של מפיצי הקולנוע הישראליים, יחצניהם וגחמותיהם. לא ראיתי בזה מחויבות מעיקה אלא הגשמת חלום: לראות סרטים בזמן אמת. אני בתל אביב, אבל הלפטופ שלי בטיימס סקוור. מעודכן, מגבש את דעתי במקביל למבקרים אחרים ולא אחריהם, מוצא אהבות חדשות לפני שמכונת ההייפ ההוליוודית צועקת עליי את מי לאהוב. כל העולם בלינקים אצלי במייל.

4. אושן 11

זה לא היה כל כך פשוט, האמת. כל לינק לווה בסיסמה אחת לפחות, אם לא שלוש, בקידוד אישי שמתחלף בכל כמה שניות, במקרה של האולפנים הגדולים, שמשוכנעים שכל העולם רק רוצה לגנוב מהם את הגישה לסרטים. כל צפייה בסרט כזה לוותה בתהליך מורט עצבים של פיצוח כספות. אני מודה שהקסם שבאתגר הזה נעלם אחרי סרט או שניים, וזה סתם נהיה מנג'ס.

היו סרטים שאהבתי מאוד וניסיתי לדחוף בקטגוריות שונות. כשהתפרסמה הרשימה התברר שכלום לא עזר. הקול האחד שלי טבע בים של טעמים מנוגדים

5. טופ גאן

לקח לי זמן להבין שמה שמתרחש במייל שלי הוא מרוץ לחיים ולמוות. כי לצד כ־50 סרטים מועמדים שבהם צפיתי ממילא מתחילת השנה, כל השאר ביקשו את תשומת הלב שלי בבת אחת.

באמריקה מופצים בכל שנה מאות סרטים מכל העולם, אבל על רובם לא שמענו. וההזדמנות שלהם עוברת בגלובוס הזהב. כך, הלינקים הראשונים שהגיעו היו של הסרטים האלה, הקטנים, אפילו קיקיוניים. אלה שלא התקבלו לאף פסטיבל, שהופצו באופן עצמאי רק ל־VOD, ושמקווים שיקרה נס ופתאום הם יקבלו מועמדות לאיזה פרס. כל מועמדות כזאת, ואפילו ביקורת חיובית אחת בכלי תקשורת אמריקאי מרכזי, יכולה להיות ההבדל בין סרט שלא שמעתם עליו ללהיט אינדי ענק.

הנה דוגמה: כולם מדברים על "רוחות אינשרין" של מרטין מקדונה, שמסתמן כלהיט הגדול של עונת הפרסים הנוכחית. אבל האם ידעתם שאחיו הבכור של מקדונה, הבמאי והתסריט ג'ון מייקל מקדונה, גם הוציא השנה סרט, "The Forgiven"? עליו לא שמענו, אף שמככבים בו רייף פיינס וג'סיקה צ'סטיין.

הצפייה בשניהם הבהירה לי, באופן נקי, לפני כל הבאזז ושאר המבקרים, איך זה שיש סרטים שזוהרים בכל העולם ואילו אחרים מתקבלים בגלגול עיניים אדיש. מקדונה אחד עשה סרט שפשוט לא מתרומם, אחיו עשה סרט שעובד מהרגע הראשון. ככה זה: לפעמים, עם כל הפרסום והציפיות, קשה לשים לב לכך, אבל כשסרט טוב — פשוט רואים את זה. מיד. אנחנו רגילים שהעולם כבר מסנן לנו אותם, אבל עכשיו כשהסינון עבר לידיי, ואני יכול לאתר לבד את היהלומים, לזהות אותם מנצנצים מתחת לשכבות של פחם.

6. האיש שנפל מכוכב אחר

אז כן, התחלתי נלהב. מתקן עולם, מגשים חלום. ואז גיליתי שהרוב פחם — ושאני גם לא יכול באמת לראות הכל. זה מתסכל. ולא שלא ניסיתי, באמת שבהתחלה בלעתי ככל יכולתי, עד שהבנתי שזה לא אפשרי. פסטיבלי קולנוע מעסיקים צוות שלם של עובדים שצופים בכל הסרטים שיוצאים כדי לבחור; אדם אחד לא יכול לעשות את זה לבד. אז איך אני יכול לבחור מה לראות?

את הסרטים הבולטים של השנה אפשר לזהות מרחוק — הם מגיעים עם לוגואים של אולפנים גדולים, כוכבים, בכורות בפסטיבלים. באופן טבעי המשימה הראשונה שלי היתה להדביק פערים מול הדיבור העולמי, כלומר לצפות סוף־סוף בסרטים שכבר זכו לתהילה ולפרסים — ולגלות שלא כל סרט שיצא מעוטר מקאן הוא אכן יצירת מופת; "משולש העצבות" ו"עכביש קדוש", למשל. במקביל התנפלתי על הקטנים והזרים, התחלתי לראות אותם במרץ וברעב, מנסה למצוא את הסרטים ששאר העולם פספס, להציל עוד אחד ועוד אחד. כך הגעתי, למשל, לנציג אוקראינה לאוסקר, ולסרטים שהגיעו מלבנון, ירדן והרשות הפלסטינית. אגב, קיוויתי שהנוכחות הישראלית המוגברת בין המצביעים תעזור ל"סינמה סבאיא", נציג ישראל לאוסקר, להשתחל למועמדויות. זה לא קרה. אני מהמר שעמיתיי הלא ישראלים פשוט לא ראו אותו.

בסך הכל גיליתי שקשה לרמות את המכונה: אם הסרט טוב, מישהו כבר גילה את זה לפניי. אבל גם בתוך כלל האצבע הזה, היו רגעים שהרגשתי שאני רואה את מה שאחרים לא רואים, וחייב לשחות נגד הזרם.

זה קרה כשהתאהבתי. למשל, ב"13 חיים" של רון הווארד, שהופק לאם.ג'י.אם אבל הועבר לסטרימינג של אמזון — ונקבר. אין לו שום קמפיין לאוסקרים, מישהו שם הרים ידיים מזמן. אבל אני אהבתי אותו מאוד, וחשבתי שבהיותי אחד מכ־200 מצביעים אולי אצליח לדחוף אותו למועמדות כלשהי. הוא כיכב אצלי בקטגוריות רבות, אבל כשהתפרסמה רשימת המועמדויות הסופיות התברר שכלום לא עזר. הקול האחד שלי טבע בים של טעמים מנוגדים או של מצביעים שפשוט פספסו אותו.

כך קרה גם עם "מילה שלה", עוד סרט שממש אהבתי, שהרגשתי שקצת מתעלמים ממנו, שניסיתי לקדם גם בקטגוריות הסרט, הבמאית והתסריטאית, ושוב נכשלתי. או "במערב אין כל חדש", סרט גרמני תוצרת נטפליקס שהוא סרט השנה האישי שלי — הוא זכה לביקורות משבחות, אבל נדמה שנותר כלוא בגטו של "הסרט הבינלאומי". ניסיתי לדחוף אותו בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, הבימוי, הפסקול, הצילום. להגביר את נוכחותו. כלום. מן הסתם יעשו לו כבוד כסרט זר, אבל קיוויתי שאם כבר מגייסים מצביעים מכל העולם, משהו בפרופיל השבלוני של בחירות הגלובוס שנוטות לסרטים אמריקאיים ובריטיים יוכל להשתנות. לא עושה רושם שזה הולך לקרות.

מנגד, לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה מ"הלווייתן" של דארן ארונופסקי (שאני מעריץ), שבו ברנדן פרייזר מגלם מרצה ששוקל 300 ק"ג ומסתגר בביתו. לא התלהבתי גם מ"לחיות", הרימייק הבריטי ל"איקירו" היפני, והסחף העולמי אחרי "הכל בכל מקום בבת אחת" הותיר אותי משתומם. אלה היו המקומות שבהם הלכתי נגד כולם דווקא בכיוון ההפוך. זה כמובן היה חסר משמעות, המחאה הקטנה שלי; הם קיבלו את המועמדויות שלהם. אני חווה את זה בכל פעם שאני משתתף בסקר מבקרים: אתה מנסה להיות מיוחד, לקדם סרטים שאתה אוהב, ומגלה שכשיש עשרות או מאות משתתפים הם מוחקים את השוליים ומגבירים את הווליום של מה שממילא נמצא כבר במוקד תשומת הלב.

ולפעמים אפשר פשוט להרכין ראש ולהודות שכולם צודקים. כשרואים ווינר, אי אפשר להתכחש אליו. זה קרה לי בצפייה ב"טאר המנצחת" של טוד פילד, וכאמור ב"רוחות אינשרין", שבאמריקה כבר זכו לשבחי המבקרים. אלה שני סרטים עם כתיבה עילאית ובימוי ומשחק יוצאי דופן. דמיינו את סטנלי קובריק מביים סרט על מוזיקה קלאסית ותקבלו את "טאר", דמיינו את האחים כהן מביימים דרמת פאבים אירית ותקבלו את "רוחות אינשרין".

בארץ שני הסרטים האלה ייצאו רק בפברואר — וייהנו מפוסטרים שכבר מציינים את הפרסים והמועמדויות, עם קייט בלאנשט שוודאי תזכה על "טאר" וקולין פארל שמן הסתם יזכה על "אינשרין" — אבל לי יש אותם בבית. זה יתרון גדול כמצביע בגלובוס הזהב: אני יכול לצפות שוב ושוב בסרטים שאני אוהב. "טאר" ו"אינשרין" כל כך טובים, שאני כבר מכיר בהם כל פריים.

7. כולם בסדר

אז גיליתי שבסוף אני מתמרכז כמו כולם, ולא הצלחתי להציל סרטים יחידים, גם אני מקווה שעוד תינתן להם במה, אצלי ואצל אחרים. האם הצלחתי להציל את גלובוס הזהב?

מהלך התיקון עלול היה להתברר כהתאבדות. במקום להסתפק ב־80 מצביעים שטעמם ידוע מראש, תוספת של כ־120 בוחרים שלוקטו באופן כמעט רנדומלי מכל העולם (כולל, למשל, ניז'ר ובנגלדש) יכלה להניב רשימת מועמדים אקלקטית עד אזוטרית, אנטי־הוליוודית, שלא קשורה לעונת הפרסים ובטח לא יכולה לנבא את האוסקרים, ואז מה היה נשאר מכל הטקס?

אבל לנוכח רשימת המועמדים שהתגבשה, ובהנחה שלא יתגלו אי־סדרים בהצבעה, מסתמן שההימור השתלם. כל החשודים המיידיים שם, כולל שוברי קופות גדולים, כולל אלה שכבר זכו בפרסים. ואלה המועמדים: "אהבה בשחקים: מאווריק", "אווטאר: דרכם של המים", "אלביס", "הפייבלמנים" ו"טאר המנצחת" מתחרים בקטגוריית סרט הדרמה, "בבילון", "הכל בכל מקום בבת אחת", "משולש העצבות", "רוחות אינישרין" ו"רצח כתוב היטב 2: תעלומה יוונית" בקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל. התקשורת חיבקה את הרשימה הזאת כבחירות טובות ואף מגוונות (אפשר להתווכח על זה), קוונטין טרנטינו הבטיח שיעניק פרס, ו־NBC חוזרת לשדר את האירוע כסדרו. נראה שהשיקום הצליח.

8. דקה לחצות

למדתי בדרך שיעור בכוח, בטיימינג ובקשר ביניהם. "אווטאר: דרכם של המים" של ג'יימס קמרון ו"בבילון" של דמיאן שאזל היו שני הסרטים האחרונים שהוצגו למצביעים, רק כמה שעות לפני הדדליין לשליחת הטפסים. אבל אלה שני סרטים שמצפים להם זמן רב (במקרה של "אווטאר", 13 שנה), וההימור על כך שהבוחרים יצפו בהם ממש בסוף ויכניסו אותם לרשימה השתלם. מנגד, "Dead for A Dollar" של וולטר היל בן ה־82, מבכירי במאי האקשן והמשטרה של שנות השבעים והשמונים, היה אחד הסרטים הראשונים שנשלחו למצביעים, בסוף ספטמבר, כאילו ביקש לקנות את לבנו מהר ככל האפשר. זה סרט שרציתי לאהוב, להגן עליו מול כל העולם, ולא הצלחתי; יש סרטים שנולדו חלשים, לא יעזור להם לרוץ ראשונים, ומהצד השני רק החזקים יכולים להיות אמיצים מספיק כדי להתייצב מול המצביעים בדקה ה־90.

9. קריוקי

רוצים טיפ איך לזכות בגלובוס הזהב? הנה מה שגיליתי: רשמו את הסרט שלכם לקטגוריית הקומדיה/מיוזיקל. "רוחות אינשרין" הוא לא קומדיה. זו טרגדיה איומה ועצובה שיש בה כמה בדיחות מעולות, ומתברר שזה מספיק כדי להכניס אותה לקטגוריה שבה התחרות פחות צפופה. כנ"ל "בבילון" — זו טרגדיה נוראית על הוליווד, מחיר ההצלחה וייאוש הכישלון, אבל יש בו הרבה מוזיקה, אז יאללה, שילך למיוזיקל. אז מה עם החלוקה בין הקטגוריות שרירותית להפליא; בדרמה היו 170 סרטים, בקומדיה/מיוזיקל רק 83. 248 שחקניות נלחמו על חמש מקומות בקטגוריית שחקנית הדרמה, 47 בלבד התחרו בקומדיה/מיוזיקל. בקרב הגברים היחס היה דומה: 261 מול 69. ברור שיש מי שמרוויח משימור הקטגוריות הכפולות, וברור איפה עדיף להיות.

10. המסע המופלא

בתוך השפע, פתאום הופיע איזה סדר קוסמי. הסרטים התחילו להסתדר זוגות־זוגות, לשוחח ביניהם. מבקרי קולנוע אוהבים להראות איך סרט אחד מצוטט באחר, אבל מה עושים עם סרטים שיוצאים במקביל והקשרים ביניהם מקריים לחלוטין? איך תסבירו, למשל, את נוכחותם של חמורים בשני הסרטים הכי יפים של השנה, החמור שמככב בסרט הפולני "אי־אה" והאתון שמלווה את גיבור "הרוחות מאינשרין"? או הסימפניה החמישית של מאהלר, שמככבת ב"טאר המנצחת" וגם ב"Decision To Leave" הקוריאני המעולה? גיבורי "הפייבלמנים" מדליקים נרות חנוכה, גיבורות "מילה שלה" מדליקות נרות שבת. ואלה רק כמה דוגמאות. היו עוד ועוד קווים מקבילים שפתאום נמתחו לנגד עיניי.

מהספה בסלון ראיתי את המטריקסים של הקולנוע העולמי הנוכחי, וזה היה מהפנט. מרבים להספיד את הקולנוע כעת; זה נכון שהמודל העסקי של הפצה לאולמות מחפש את עצמו מחדש, אבל הקולנוע הוא לא בתי הקולנוע, הוא הסרטים. והשנה נוצרו סרטים נפלאים ממש. מול עשרות סרטים בכל שעות היום, השבועות האלה היו פסטיבל הקולנוע הגדול והמרשים בחיי. לא קיבלתי על זה 75 אלף דולר, אבל נהניתי מכל רגע.