הממשלה החדשה ששה אלי קרב כמעט בכל זירה, כשהאג'נדה הראשונה נראית פשוט כשאיפה לבטל כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. אם הם, "השמאלנים", הכריזו על הסוכר כעל אויב, אז אנחנו נחבק אותו בחום ונמהר לבטל את המס על השתייה הממותקת. כל המסגור של המס הוא ככזה שמכוון נגד החרדים - תוך התעלמות גמורה, כמובן, מהעובדה שהסוכר הוא מה שפוגע (גם) בחרדים.

אבל אם יש משהו שאפשר ללמוד מסוכר, הרי זה שהכל שאלה של מינונים. כולם אוהבים סוכר, לא רק בבקבוקים על שולחן השבת. אנחנו אומרים על מישהו טוב לב שהוא "בן אדם סוכר", השיר המאוס של מוקי מכתיר את האהובה כ"סוכר", ואצל שאול צירלין זה בכלל איזה משל לכל מה שחסר לנו כדי שהחיים יהיו טובים. מצד אחר, סוכר הוא גם סמל להגזמה. אוכל שמפוצץ בסוכר נתפס כילדותי. כשמשהו קיטשי יתר על המידה הוא סכריני. על מוצרים או סרטים או שירים קל לנו להגיד שהם "מתוקים מדי". ובכלל, כל מה שמתוק מדי הוא כבר מגעיל, ממש מעורר בחילה - פיזית או אינטלקטואלית או רגשית.

וזו בדיוק הבעיה בדיון הנוכחי על השתייה הממותקת: צד אחד מתעלם מהסכנה ומעדיף את ההגזמה מעוררת הבחילה, אבל נראה שגם הצד האחר מפספס. הוא שכח שסוכר זה לפעמים פשוט כיף, משהו שממתיק את החיים, בטח של משפחות קשות יום. גם כדי להיאבק בסכנותיו צריך כפית סוכר, פשוט כי זה הרבה יותר חכם. דמיינו את מטיל המס, שר האוצר הקודם אביגדור ליברמן, כמו איזו מרי פופינס שמבטיחה שכפית אחת של סוכר מקילה את נטילת התרופה. זה טיפ שיכול להועיל להרבה מאוד שרים, משני הצדדים.