ה

מדינה שבה נולדתי הוסרה ממפות העולם לפני יותר מ־30 שנה. המולדת, כמו מראה, התנפצה לרסיסים, ויחד איתה קרסה מערכת שלמה של ערכים וסמלים. כשמראה מתנפצת, כל רסיס שלה ממשיך לשקף את המציאות הסובבת אותה, אבל כעת מזווית שונה. הסמל היחיד שנותר ללא פגע, לפחות לפי שעה, הוא מלחמת העולם השנייה. זו הפרה הקדושה שלנו. גדלתי על סיפורי הגבורה, על ספרי המלחמה, על הסרטים, על הסיפורים של סבתא שלי על הרעב הכבד ששרר אז. תמיד חשתי החמצה על כך שלא חייתי בתקופה ההיא, ושלא תיקרה בדרכי ההזדמנות לבצע מעללי גבורה.

לא תיארתי לעצמי שעוד בחיי אהיה עד למאורע בסדר גודל כזה, או שרוסיה תהפוך לסמל הרוע של תקופתנו. התקשיתי להאמין לידיעה שבארבע לפנות בוקר מוסקבה הפציצה את קייב וחארקיב.

מה שראיתי בבוּצ'ה, ובערים ובכפרים המשוחררים, היה קשה לעיכול. הראש לא תפס את ממדי האסון וההרס. לא יכולתי להמשיך בשגרה ולהביט על כל אלה מהצד, ולכן נסעתי לשם במרץ האחרון, כשהלם המלחמה הראשוני עוד עמד באוויר. זו היתה הראשונה מתוך שלוש נסיעות המלחמה שלי.

החלטתי לצלם את המלחמה העכשווית בעזרת טכניקת הצילום המיושנת ביותר: קולודיון, צילום על לוח זכוכית. השיטה הזו, שהבשילה ב־1851, היתה זו שבאמצעותה תועדה מלחמה לראשונה בהיסטוריה: מלחמת קרים, שפרצה שנתיים אחר כך בדיוק באותו אזור שבו ניטשת המלחמה הנוכחית. סדרי העולם והשחקנים הראשיים בו כמעט שלא השתנו מאז. רציתי לסגור את המעגל הזה. קניתי ואן בגרמניה, הסבתי אותו למעבדה ניידת, ויצאתי למסע חוצה גבולות, עד לקו החזית.

כבר בנסיעה הראשונה ההיא בלט הפער בין נאומיו המבריקים של זלנסקי לבין התפקוד הלקוי של מוסדות המדינה. את הפער הזה מילאו מתנדבים: מי שלא ברחו או קפאו מהלם קרב הפכו ללוחמים האמיתיים, חלק מהם בחזית ואחרים בעורף. המתנדבים ניהלו מבצעי פינוי תחת אש וסיפקו ללוחמים בחזית אוכל, ביגוד ונשק. המלחמה הפכה עממית. אנשים הגנו על בתיהם.

אנשים שפגשתי וצילמתי לא הפסיקו להתפעל מהעובדה שבאתי מרחוק, סיכנתי את חיי והשקעתי בפרויקט כה מורכב. לא ידעתי מה לענות להם. אמרתי שפשוט איני יכול להישאר בצד. הם, מצדם, סמכו עליי ועל המצלמה המוזרה. הם הבינו את החשיבות ההיסטורית של הפרויקט הזה, והיו איתי בשניות הארוכות הנדרשות לחשיפה בשיטת הקולודיון.

מאז מלחמת קרים השתנו לא מעט דברים: אורחות החיים, כלי הנשק, אמצעי התקשורת. היום, כל אדם שאוחז בטלפון הופך למתעד ולעיתונאי. לכן החלטתי להקריב את הניסיון לצלם את "הרגע המכריע" לטובת המאמץ ללכוד את הזמן על גבי זכוכית שבירה, וכך לתעד את פרצופה של המלחמה העדכנית ביותר. כי לצערי, מהותן של מלחמות לא השתנתה.

כשגררנו את גופתו של חייל רוסי, אמר לי אנטון, קצין אוקראיני, דבר חשוב שחשתי בעצמי: "במלחמה נחשפים הרגשות הבסיסיים והאמיתיים. זה כמו סם: מי שחווה אי פעם מלחמה, תמיד ירצה לשוב ולחוש אותה". ובאמת, את דצמבר האחרון שבתי וביליתי בחזית, בפעם השלישית מאז פרוץ המלחמה.

ברחוב צ'כוב בבאחמוט ניצבים חמישה בניינים חרבים, ובכניסה לאחד מהם כמה אנשים מבשלים על מדורה. טטיאנה מראה לי את דירתה השרופה, ומבקשת שמישהו ייקח את גופתה של קשישה מהקומה הרביעית. בנה מת מוקדם יותר, וגופתו המתינה שבוע

קייב ולבוב פגשו אותי עטויות שלג. כל אחד מסתגל לחיים בעיתות מלחמה בדרכו שלו. בתי הקפה, הקונצרטים, התערוכות וההצגות — כל אלה ממשיכים בשגרה שלהם, ושום הפצצה או הפסקת חשמל לא תעצור אותה. האנשים מנסים לשכוח, להסיח את דעתם, לחיות — למרות המלחמה.

בקייב השמש זורחת בעונה זו ב־8 בבוקר ושוקעת ב־4 אחר הצהריים. אחרי השקיעה הערים צוללות לעלטה סמיכה, אפופה בטרטור גנרטורים. הבהובי אור זְעֵיר־פה זעיר־שם רק מתעתעים בך, ומקשים את ההתמצאות בערים האפלות.

כשמלחמה הופכת לשגרה, החיים מסתגלים לקצב חדש. לעתים אתה נשאר ללא קליטה, מנותק מהעולם. עליך לזכור לטעון את תאורת החירום. לקנות נרות וגפרורים. לתכנן מראש איך לא לקפוא כשבחוץ מינוס 10 מעלות והחימום אינו עובד. להביא בחשבון שנסיעה פשוטה הופכת להימור, ושעיכובים במערכת הרכבות עלולים להכפיל את משכה. הנסיעה מקייב לחארקיב, חמש שעות בימים כתיקונם, נמשכת כעת עשר שעות.

כשאני מגיע לאזור חארקיב המשוחרר, האופוריה הראשונית של הניצחון בקרב על העיר כבר התמוססה והתחלפה במאמץ לשוב לשגרה. תושבים שחזרו לעיר חופרים באפר של בתיהם המרוסקים. הם יודעים שאין על מי לסמוך: "השלום הרוסי" שדד את כל מה שהשיגו בעמל רב במהלך חייהם, אבל האנשים הללו יודעים שהישועה לא תגיע גם ממוסדות המדינה ופקידיה. כמו במיתוס של סיזיפוס, אתה נאלץ להעמיס את הסלע על כתפיך ולשאת אותו ממרגלות ההר ועד לפסגה.

בחצי הדרך בין חארקיב לגבול רוסיה שמצפון לה, 15 ק"מ לכל צד, שוכן הכפר הזעיר רוּסקי טישקי ("טישקי הרוסית"). שם, בסמוך למטע עצי שַׁדָּר (ליבנה) שנפגע קשות בהפצצות, עמלו אוקסנה ואביה על פינוי שברי ביתם וחפציהם. הם גירפו את האפר בדממה. הכאב זעק ממעמקי נשמתם, אך הם לא רטנו.

בקיץ הכל יפרח כאן. העיקר שהמלחמה תיפסק.

בצמוד לבתיה האחרונים של העיירה איזיוּם, לצד הכביש הראשי המחבר אותה לחארקיב, 100 ק"מ מצפון־מזרח לכאן, עומד יער אורנים ובו בית העלמין המקומי הישן. לפני כמה חודשים עוד הוצבו בו עמדות רוסיות, וגם הרוסים קברו בו את החללים המקומיים. שם אני פוגש את תמרה ובן זוגה, שמלקטים עצים להסקה. תמרה מובילה אותנו דרך בית הקברות, שמכתשי פגזים נזרעו בין מצבותיו המרוסקות. אפילו המתים הופצצו והוצאו להורג מחדש.

בתחילה הרוסים לא אפשרו לאיש להתקרב לבית הקברות, ותושבי העיר נאלצו לקבור את קורבנות המלחמה בחצרות הבתים. בקיץ הרוסים החליטו לקבור את המתים מחדש, ואלו נעקרו מהקברים הטריים והובאו לכאן. אחרי שחרור האזור, העולם כולו צפה בפתיחת הקברים של איזיום.

טוב שהגעתי לכאן עכשיו, כשתשומת הלב התקשורתית כבר דעכה. כעת, בדממת המוות ששוררת כאן, אני רואה מאות בורות קבר שעליהם צלבים פשוטים עשויים משני מקלות, ומתוכם מזדקרים ארונות קבורה שבורים. חלק מהמתים זוהו בידי צוות המכון הפתולוגי, שהשאיר כאן לא מעט אשפה וזרי אבלים. לצורך בדיקה, הגופות הועברו לקרון קירור בחארקיב, אבל גם הוא כבר הופצץ פעם אחת. שמעתי אנשים שלא יודעים איך ומתי יקבלו את גופות קרוביהם. מתי, לעזאזל, יובאו נשמות המתים למנוחת עולמים? אני יודע רק שיש לי יותר שאלות מתשובות.

בבית הקברות של איזיום, זוג מבוגר מלקט עצי הסקה בין מכתשי פגזים ושברי מצבות. תחת הכיבוש המקום נסגר והמתים נקברו בחצרות. אחר כך הרוסים הורו לפתוח את הקברים ולהעביר את הגופות לבית הקברות, שהופצץ. באיזיום אפילו המתים הוצאו להורג

בָּאחְמוּט. שמה של העיר לא יורד מהכותרות, וכמו מריופול, נהפך שם נרדף להרס ולקרבות עיקשים.

הרעש אינו מרפה לרגע. ברחובות נוסעים רק כלי רכב צבאיים, טנקים, נגמ"שים וכלי רכב אזרחיים שנצבעו בצבעי הסוואה. חיילים מצויים בכל: המון חטיבות ומיליון קציני עיתונות. המשימה של אלו האחרונים היא לספק לעיתונות הרעבה תמונה מנצחת, אולי אף את תמונת הניצחון. ביומי הראשון כאן פגש אותי סגן קצין העיתונות של אחת החטיבות, גבר צעיר למראה, בן 39. הוא היה מותש ומיואש, והתסכול והכעס כאילו ניתזו ממנו. הוא לא ראה את בתו כבר שנה, "בזמן שבקייב יושבים עכשיו בבתי קפה".

המלחמה הבלתי נגמרת מעצבת את המציאות סביבה. אצנים לא ישרדו פה; כאן זקוקים לרצי מרתון מנוסים. כולם רוטנים, אבל לכולם ברור שאין ברירה, ושעליהם להתאפק ולהחזיק מעמד. והם מחזיקים.

בלבו של שדה, שבו נותרו כמה חמניות מפויחות, ניצב טנק מכוסה בבוץ צמיגי עד לצריח. בתוכו מתחממים שלושה טנקיסטים בני 20 ומחכים שיספקו להם מטרות. בין הגבעות ל"מיוערות" מפוזר מגוון מכונות הרג — תותחים קבועים ומתנייעים, מרגמות, משגרי רקטות. כדי להנעים את המצב הם מכונים בשמות צמחים: "הסחלב", "השיטה" וכן הלאה. החיילים שמפעילים אותם מגיעים מכל רחבי אוקראינה: יש בהם דוברי רוסית, אחרים דוברים אוקראינית בניב המערבי, ויש מי שדוברים סוּרְז'יק, ערבוב בין רוסית לאוקראינית. חיילי חיל הרגלים יושבים בתעלות ובחפירות ומנסים להתחמם, בזמן שבחוץ הקור מגיע למינוס 10 מעלות.

יש מי שמתווכחים על איזו הברה בשם באחמוט יש להדגיש. מישהו מעדיף לקרוא לה בשמה הקודם, אַרְטֶמיבסק, ולהיזכר במפעל השמפניה שפעל בה בימי ברית המועצות. מהעיר נשאר מעט מאוד: אין בה ולו מבנה אחד שלא ספג הפגזה. התושבים יושבים במרתפים, ויוצאים רק כדי לקבל מים וסיוע הומניטרי. בעיר אין מים, חשמל או אמצעי תקשורת פעילים. הכל מתוח עד העצב האחרון. בשניות שבין נפילות הפגזים משתררת דממת מוות.

את באחמוט חוצה נהר הבאחמוטקה. כל הגשרים שחיברו בין חלקי העיר הופצצו, וחלקה המזרחי מחובר כעת רק באמצעות גשר צף שהקים הצבא. כשאני מגיע אליו עם יבגני, צלם וידיאו אוקראיני שמתלווה אליי, החייל שניצב בעברו השני מכוון לעברנו מקלע. אנחנו הולכים לקראתו בידיים מורמות, כ־50 מטר. כשאנו מגיעים, הוא בודק אותנו ומתנצל. אומר, "אתה מבין...".

באחד מבתי הספר שמעבר לבאחמוטקה מצטופפים אנשים. הגדר נפרצה מפגיעת פגז, אבל גבר אחד פותח בכל זאת את השער שליד הפרצה ועובר דרכו. הוא מספר שנולד במרכז אסיה כשהיתה חלק מברית המועצות, "אבל כאן זה הבית" והוא לא יעזוב. ברחוב צ'כוב הסמוך ניצבים בצורת האות ח' חמישה בניינים בעלי חמש קומות, כולם הרוסים. בכניסה לאחד מהם כמה אנשים מבשלים את ארוחתם על מדורה. טטיאנה גבריאלובנה מראה לי את דירתה השרופה, ומבקשת שמישהו ייקח את גופתה של קשישה מהקומה הרביעית. היא מספרת שבנה מת מוקדם יותר, וגופתו המתינה שבוע. בחצר ניצבה עמדה של הצבא האוקראיני, ולכן, בבוקר הראשון של דצמבר נחתו כאן עשרה טילים שהחריבו הכל. "כשהאדונים נלחמים, ראשיהם של הצמיתים נסדקים", אומר פתגם אוקראיני.

בעיר עדיין פועל בית לוויות אחד, ובו מכונית אחת, נהג אחד וארבעה עובדים. הנהר חוצה את העיר ואת החיים: אם אתה גר בצד הנכון, התמזל מזלך — אם תמות, תיקבר, בתנאי שקרוביך יתרוצצו בין המשטרה ומוסדות אחרים. אבל למי שגר בעברו הלא־נכון של הנהר אין מזל, אלא אם יקיריו יגררו את גופתו לפחות עד לגשר. גופות המתים שוכבות שם שבועות. מזל שבחוץ חורף, והקור העמוק מגיע אל מעבר לנקודת הקיפאון. "אני לא מתכוון לסכן את החיים כדי לקחת את המתים", אומר מנהל בית הלוויות, ומחווה לעבר עובדיו. "מה יקרה אם אחד מהם יתפטר?".

הנהר בבאחמוט חוצה את העיר ואת החיים. אם אתה גר בצד המערבי התמזל מזלך: אם תמות, יקברו אותך. למי שגר בעברו המזרחי של הנהר אין מזל, אלא אם יקיריו יגררו את גופתו עד לגשר, וגם שם היא עלולה להמתין שבועות. מזל שהקור מגיע אל מעבר לנקודת הקיפאון

במזרח באחמוט עדיין נשמעים צרורות ירי מנשק קל — ניסיונות של פלוגות חוד רוסיות להסתער על העיר. מלבד חיילים, נכנסים לאזור הזה רק הנועזים ביותר. בדרך כלל אלו מתנדבים שמביאים אספקה או מוציאים את מי שמוכנים להתפנות.

שם, אי אפשר להישאר צופה מהצד. אתה לא יכול להסתתר מאחורי המצלמה. יבגני ואני עוזרים לאנשים לשאת דברים אל מעבר לנהר, על הגשר השבור. נרתמים לכבות שרפה כדי שלא תתפשט לביתה של ויטה, אשה מבוגרת, ונלחמים באש בעזרת שני דליים. ברור שהמאמץ חסר סיכוי, ובכל זאת אנחנו מנסים, רק כדי להיות לצדה. בו בזמן, מתנדב פולני, חבוש קסדת ברזל סובייטית מימי מלחמת העולם השנייה, מתחנן בפני סבא ניקולאי שיתפנה מביתו. סבא לא רוצה לעזוב את הבית, אבל זה בדיוק הבית שנשרף עתה. ויטה מסייעת לשכנע אותו ומושיבה אותו ברכב המתנדבים, בעודה רצה עם הדליים. היא עצמה עדיין מסרבת להתפנות מכאן, ואומרת שיש לה עוד התחייבויות. השמש זורחת מבעד למסך העשן והאש.

קלאודיה, מתנדבת מאירפן, הביאה לכאן תרופות וצריכה להמשיך הלאה. אחרי שאני מצלם אותה, אני מבקש את פרטיה כדי שאוכל לשלוח לה את התמונה, אבל אז מגלה ששכחתי את הטלפון במכונית. היא כותבת לי את המספר על עטיפת תרופות מקומטת.

ביום אחר אנחנו פוגשים את פיודורובנה. רועת עיזים תמהונית, בת 75. היא מתחננת שנעזור לה לשאת תנור עצים אל ביתה שמעבר לנהר. במוקד הסיוע שברחוב צ'ייקובסקי דוחסים לרכב שלי את התנור ולצדו מנות מזון עד אפס מקום: כשמישהו מעז לחצות את הנהר, צריך לנצל את ההזדמנות. פיודורובנה עצמה נבוכה להיכנס לרכב, ואומרת שהיא מריחה כמו עיזים. בדרך היא בוכה, צוחקת ומצטטת שירים בעל פה כמו מתוך בולמוס. ביתה ניצב באחד הרחובות האחרונים שמעבר לנהר. כשאנחנו מגיעים אליו אנחנו שומעים מקלע רימונים מרעים וצרורות אוטומטיים. חיילים רצים. אחד מהם, סאשה, רוצה להעיף אותנו משם, כי בשמים יש "ציפור", רחפן ריגול, "והצלף עובד".

החיילים רצים מחצר לחצר. בכל זאת אני מוצא כמה שנחים ומסכימים להצטלם על זכוכית. כשאני אומר שאשלח להם את התמונה, הם נותנים לא את פרטיהם האישיים, אלא את אלה של קרוביהם. כך גדול יותר הסיכוי שמישהו יקבל את התמונה.

כשהזמן אוזל, אני נאלץ להיפרד מבאחמוט ולחזור. עכשיו, בישראל, אני לא יודע מה קורה שם כעת, ואם פיודורובנה והאחרים שרדו. אני לא יודע אם העיר תיכנע. אבל הבנתי שזה לא תלוי במי שנמצא שם.

בדרך חזרה, מסלוֹביאַנסק עד איזיום, רוב היישובים נמחקו מעל פני האדמה: בתים, בתי ספר, גשרים, כנסיות...

באיזיום אני מבקר זוג זקנים שביתם ספג פגיעת פגז ישירה ונשרף עוד במרץ. הם עצמם לא נפגעו, מעשה נס. מהאחוזה שהיתה להם נותר רק צריפון המחסן: את הימים הקרים הם מבלים בתוכו, ובלילות הם לנים אצל שכנה. אנטולי מיכאילוביץ' מפתיע בחוש ההומור שלו. ורה סרגייבנה מספרת על סיוטי הלילה: היא מקווה להתעורר ולגלות שמדובר רק בחלום רע, שכל זה לא נכון. "הרי אבא שלי היה קצין בצבא האדום, ונלחם בנאצים! איך יכול דבר כזה לקרות בימינו?".

בחארקיב, ביום האחרון שלי לפני החזרה לישראל, מובאת לחדר המתים גופתו של חייל שנהרג בדונבאס. הפתולוג סוקר את פצעיו ואת פרטי הלבוש שלו בנימה טכנית לחלוטין. לפעמים הוא מוודא איך קוראים לפריט כזה או אחר, לפעמים מתייעץ איך לתאר אותו באוקראינית. לידו עומדת אסיסטנטית, אצבעותיה עטורות בטבעות ובלכה ורודה, ומתעדת את הנתונים בכתב יד על נייד דהוי. מעת לעת מנוע מעלית מופעל ומטרטר, וגופה נוספת מועלית מתחתיתו של חור שחור, או לוקחת איתה מטה גופה שכבר נבדקה.

על שולחנות נתיחה סמוכים ממתינות עוד גופות, "אזרחים שמתו שלא בגלל המלחמה", מסביר אחד העובדים. הם מתו מוות שָׁלֵו בזמן הקרבות. אחת הגופות היא של גבר כבן 40, אתלטי ודק גזרה ובעל תסרוקת מסודרת היטב. "מתאבד", אומר לי העובד. "אולי חובות, אולי בגלל אשה, אולי מצוקה נפשית אחרת. מי יודע? המלחמה אינה הכל. החיים ממשיכים כסדרם".

אדוארד קפרוב הוא צלם ישראלי יליד רוסיה וצלם המדור "חשיפה ארוכה" ב"מוסף כלכליסט". תודתו שלוחה לכל מי שתמכו בפרויקט הצילום באוקראינה ואיפשרו אותו