פ

עם או פעמיים בשבוע חסן אלזיאדנה פוקד את משרדי הסניף הישראלי של סיטיבנק שבלב אזור ההייטק בקריית עתידים בתל אביב. כבר ארבע שנים שהוא עובד שם כמהנדס תוכנה, ונמנה עם צוות הפיתוח של ה־NLP (natural language processing, עיבוד שפה טבעית) בחברה, כשלצדו חברים מהנדסים, מדענים ומומחי בינה מלאכותית. שגרת יומו אינה שונה בהרבה מזו של יתר העובדים, שבעידן הפוסט־קורונה מחלקים גם הם את השבוע בין עבודה מהבית לעבודה במשרד. חוץ מהבדל משמעותי אחד: כשאלזיאדנה נוסע הביתה מדובר בשעה וחצי נסיעה, שבסופה הוא חוזר לפחון שלו בכפר הבדואי הלא מוכר אום נמילה, כמה קילומטרים מצפון לרהט.

"אני יוצא בבוקר מפחון, כשברוב המקרים אין לי מים להתקלח בהם ועל מזגן אין בכלל על מה לדבר", הוא מתאר את החוויה, "ואני מגיע לאופן ספייס מעוצב בלב תל אביב, עם מכונת אספרסו ומבחר סוגי חלב — שקדים, סויה או שיבולת שועל — ויש לי חשבון תן ביס נדיב ואני מתלבט כל יום מה להזמין לארוחת צהריים. ובערב אני חוזר אל הכפר, שאין בו כביש סלול ופעמים רבות הביוב זורם בשביליו".

אלזיאדנה (52) הוא ככל הנראה ההייטקיסט הבדואי הראשון בישראל — הוא עובד בתחום מאז 1986 — ומהמעטים בחברה הבדואית שהשתלבו בתחום. אבל חייו אינם מפוצלים רק גיאוגרפית, אלא כמעט מכל היבט אפשרי. אף שהיה יכול להרשות לעצמו בקלות דירה במרכז הארץ, אלזיאדנה מתעקש להמשיך לגור בכפר הולדתו ולקיים את משק הכבשים של משפחתו. כשאני מגיע לפגוש אותו הוא מקבל את פניי בפתחה של קבוצת הפחונים שבהם חיה משפחתו הקרובה. שם הכפר לא מצוין במפה רשמית כלשהי, וכדי להגיע הוא יצר בעצמו סימון בווייז של המקום: חולפים על פני צומת דבירה, נוסעים על כביש צר שהופך לדרך כורכר ללא שם, עד שבסמוך לשדות החיטה של קיבוץ דביר מתגלה כפר הפחונים אום נמילה. "אום זה אמא כמובן, אבל אפשר לתרגם את המילה גם כמקום", הוא מסביר, "ונמילה זאת נמלה קטנה. בעבר המקום היה ידוע בנמלים הרבות שחיו בו, כך שמשמעות השם היא פחות או יותר 'מקום שיש בו נמלים קטנות'".

בכפר חיים כ־3,000 בני אדם, כולם צאצאיו של סבא רבא־רבא גדול אחד. אלזיאדנה הוא שישי מתוך 19 אחים ואחיות (לא כולם מאותה אם). "בעבר", הוא אומר, "רוב התושבים התפרנסו מצאן, ולכל משפחה גרעינית גדולה היו כ־1,500 כבשים. גם אני גדלתי כרועה צאן, חלבתי כבשים, גזזתי אותן, זה מה שהיה פה. היום יותר קשה לגדל אותן".

למה קשה?

"מכיוון ששטחי המרעה התייקרו, הכבשים כבר לא מכניסות כל כך הרבה כסף ולא מדובר בעסק משתלם". למרות זאת, אלזיאדנה עדיין מחזיק עדר קטן של כ־500 כבשים. הנטל מתחלק בינו לבין אחיו עלי, שצעיר ממנו ב־16 שנים ועובד בחברת התוכנה ואיוסופט. "אנחנו שומרים על העדר בשיטה של 'שיפטים'. פעם הוא מגיע בערבים כדי לשמור על העדר ופעם אני".

איך שומרים על העדר?

"זה לא באמת שאני יכול להסתער על גנבים חדורי מוטיבציה לגנוב, אבל הרעש שאני עושה יכול להרתיע אותם. אז אני לוקח איתי את הלפטופ למרעה ודואג לעשות מדי פעם רעש. אם יבואו גנבים, המקסימום שאני יכול לעשות זה לזרוק עליהם את הלפטופ. לפחות יש לי לפטופ של גיימינג, די גדול", הוא מחייך.

אתה חייב לתאר לי את הפער מנקודת המבט שלך, כמי שקם בבוקר עם עדר הכבשים שלו ונוחת כמה שעות אחר כך בלב הבועה העשירה בישראל.

"אלה שני עולמות שונים לגמרי. בהייטק יש כל מה שתבקש. כשאני מגיע לעבוד במשרד אין התעסקות בדברים הקיומיים שמעסיקים אותי בכפר, כמו מים, חשמל או אינטרנט. כאן האינטרנט הוא במהירות בלתי נתפשת, האוכל בשפע, הפינוקים אינסוף. יש גם אתגר אינטלקטואלי, אתה מגיע לקצה היכולת שלך, נותנים לי לעבוד עם הטכנולוגיות הכי מתקדמות".

והחברים לעבודה לא מתייחסים אליך כאל מעין אנקדוטה אקזוטית?

"מבחינה חברתית אני מרגיש כחביב הקהל, אבל אולי זאת קלישאה לומר את זה. אנשים מאוד סקרנים לדעת פרטים על החיים שלי, מה אני עושה, איפה אני חי. אבל לפעמים יש גם תחושה שהם לא מבינים למה אני מתכוון. אני מתלונן על זה שאין מים, בזמן שהם מנהלים דיונים של שעות על איזו מכונת קפה כדאי להם לקנות. הם ממש לא יכולים להבין מה זה כשאין לך מים בברז או חשמל. כמה פעמים אמרו לי, 'מה זה שאין לך חשמל? אז תזמין'. כשאני מתלונן שאין לי אינטרנט, התשובה היא 'אז תשים אינטרנט'. אין לכולם את היכולת להבין שאני חי בלי תשתיות, זה נשגב מבינתם.

"היתה פעם שבה נאלצתי להרוס את הבית של הבן שלי בצו בית משפט בגלל בנייה לא חוקית. אנשים לא הבינו מה זה אומר, להרוס את הבית שבנית במו ידיך לבן שלך. לא מבינים את הכאב הזה. אני באמת בא מתרבות אחרת. אבל בסיטיבנק דאגו לערוך פאנל של inclusion. השתתפתי בו, וסיפרתי להם כיצד מרגישים אנשים כמוני. זה פתח שאלות מאוד מעניינות".

"במשרד בסיטיבנק אני 'חביב הקהל'. אנשים סקרנים לשמוע על חיי, אבל לפעמים הם לא מבינים למה אני מתכוון. אני מתלונן על זה שאין מים, כשהם מנהלים דיונים על מכונת הקפה שיקנו. כבר אמרו לי, 'מה זה שאין לך חשמל? תזמין'. זה נשגב מבינתם"

חשמל לפעמים ומים במכלים

בסיור המודרך שאלזיאדנה עורך לנו בכפר, הפערים בינו לבועת ההייטק מגיעים לקצה. זרם המים בברזים חלש, החשמל לא מאפשר הפעלת מזגנים, שלא לדבר על מכונות כביסה, ואפילו לתאורה בשעות הלילה אין מספיק חשמל. בחלק מהשבילים זורם ביוב. "אנחנו משלמים למישהו כדי שיגיע ויאסוף אותו מבורות הניקוז, אבל זה עולה הרבה מאוד כסף, אלפי שקלים בחודש, ולפעמים לאנשים אין מספיק אז הם נותנים לבורות להתרוקן ולזרום חופשי", הוא אומר. "לפעמים גם מקורות, שמתעצבנים עלינו, מחלישים את הזרם".

הוא מצביע על גגות הפחונים, שעליהם ניצבים מכלי מים גדולים ודודי שמש. "בכל בית יש מכל כזה, ואלה המים שלנו. בלילה שואבים את המים למכלים באמצעות משאבה חשמלית, אנחנו משתמשים בפיזיקה כדי שיהיו לנו מים זורמים. את הצינורות הרכבנו בעצמנו אחרי שנתנו לנו אישור להתחבר לקו של מקורות. זה גם אומר שיש לנו שעון מים אחד לכל הכפר, 30 אלף קוב שאנחנו חולקים זה עם זה. כל שנה אנחנו מגלים שכל הכפר ביחד מבזבז 13 אלף שקל הפרש על מים שאובדים בדרך".

אז עדיף לשלם ארנונה.

"אנחנו חולמים לשלם ארנונה, לא מאפשרים לנו. המיתוס ביחס לבדואים הוא שמעולם לא היו להם יישובי קבע. אבל היישוב תמיד היה יישוב קבע. כשהייתי ילד הייתי עוזב את הכפר ויוצא עם אמא שלי לתשעה חודשים למרעה. אבא שלי והאחים הגדולים נשארו ועבדו כאן בפלחה.

"בילדותי אפילו חשמל לא היה. אחר כך התחילו להפעיל גנרטור, אבל אני עוד מהדור שהשתמש בנרות. היתה לי עששית, הייתי לוקח אותה כדי ללמוד ובבוקר קם עם אף שחור. אבל למרות זאת, כילד הרגשתי שהחיים שלי מאוד טובים. לפני 28 שנה אבא שלי אמר לי, 'תקשיב יא איבני. תבנה בית בפחון בינתיים, זה עניין של חמש־שש שנים, אחרי זה נעבור למקום קבע'. אחרי 22 שנה עשיתי את אותו הדבר עם הבן שלי. אמרתי לו, 'יא איבני, תתחתן, שנה־שנתיים וזה יסתדר'. את הבית שלו הרסו חודשיים אחרי שהתחתן".

למה פחונים?

"אל תדאג, גם לפחונים האלה יש צו הריסה, כל הזמן עפים פה רחפנים שבודקים את זה. הכפר הזה כולו היה פעם אוהלים, והסיבה שאני בונה פחון זה כדי למזער את הנזק של ההריסה".

אז למה בעצם הרשויות מצפות? איפה רוצים שתגורו?

"הציפייה היא שאנשים לא יתרבו. ככל שיקשו עלינו לעשות ילדים, ככה נקטן. וזה עובד, אנחנו באמת עושים פחות ילדים".

נושא חוקיות המבנים בכפר הגיע לבג"ץ, ובקרוב, כך מקווים, ייחשב הכפר חלק מההרחבה של העיר רהט. אלזיאדנה מספר שרק לפני כמה שנים השתנה המודל הכלכלי של צורת ההתיישבות. "בעבר היינו קומונה, היתה קופה משותפת שכולם היו שמים בה את כל הכסף שהרוויחו, ולקחו כמה שהיו צריכים".

ומתי התחילה ההפרדה?

"לפני כמה שנים, כשאבא שלי נפטר. כל אחד מהבנים לקח את החלק שלו, וכך הסתיים הפרק הסוציאליסטי השוויוני שלנו".

עברית גבוהה של גששים

במבט לאחור, המפתח למסלול החיים הלא שגרתי של אלזיאדנה כתושב הפזורה הבדואית היה השליטה המושלמת שלו בעברית. לצד החיים המסורתיים בכפר הוא גמע בצמא אינפורמציה ממורים דוברי עברית ומתחנות רדיו ישראליות. בתיכון למד ברהט עם מורים שלימדו אותו בעברית מתמטיקה ותנ"ך. "הכל היה אז בעברית, עכשיו אין את זה כי המורים הם ערבים", הוא אומר. "אם המורה שלך מדבר איתך ערבית, תענה לו בערבית. אבל אם השיעור מתקיים בעברית זה אתגר, אתה חייב לדעת עברית כדי לתקשר. מבחינתי זה היה האתגר הראשון שלי עם החברה היהודית. ולקחתי את זה הלאה, כי הקשבתי גם לרדיו, אני זוכר עד היום בעל־פה את כל המערכונים של הגששים. בלילה הייתי מקשיב ליוסי סיאס.

"במשך הזמן שמתי לב שאני מדבר עברית גבוהה בין היהודים. עד היום מעירים לי לפעמים שאני מדבר בשפה מליצית. יש לי אוצר מילים מוגזם, וחברים יהודים נעזרים בי כשהם צריכים לנסח מסמך. אני גם עובר על הטקסטים שלהם ומתקן שגיאות כתיב".

משאת נפשו היתה להיות רופא. למעשה, להייטק הגיע מחוסר ברירה, לאחר שלא הצליח לממן את לימודי הרפואה בגרמניה שאליהם התקבל. "עבדתי כמה שנים כדי לחסוך, עבודות שחורות במפעלים באזור, אבל הבנתי שלא אצליח לגייס מספיק כסף ללימודים והחלטתי ללמוד לתואר הנדסאי תוכנה במכללה הטכנולוגית בבאר שבע", הוא אומר. "לאבא שלי היה קשה, הוא מעולם לא השלים עם זה".

אצל יהודים ההורים מייחלים שהילדים ילכו למסלול של הייטק.

"הוא רצה שאני אהיה רופא, ואם לא אז פרופסור באוניברסיטה. מהבחינה הזאת יש לנו בעיה מאוד רצינית במגזר, כולם רוצים שתהיה רופא, חס וחלילה שתלך למקום אחר".

ובמכללה קיבלו את הבחירה שלך?

"כשהגעתי אמרו לי 'אתה בדואי. אתה מתאים להיות הנדסאי בניין, זה הולך ממש טוב אצלכם. מקסימום תלך לאדריכלות, מה לך ולמחשבים?' אבל אני התעקשתי על מחשבים".

למה?

"כי זה שונה. הייתי בן 22, חודשיים לפני שהתחלתי ללמוד התחתנתי ועברתי לגור בפחון הזה, ובכלל לא כל כך הבנתי למה זה טוב. הרי גם לא היה לי מחשב לפני כן, כי אפילו חשמל לא היה לי. אבל התעקשתי. לפני הלימודים הייתי רועה צאן, אבל כשהבנתי שאין מספיק כסף החלטתי להשיג אותו בעצמי".

התפנית הגיעה ביריד תעסוקה שנערך באוניברסיטת בן־גוריון. אלזיאדנה פגש שם את יצחק מינץ, קיבוצניק מדביר ויזם הייטק, שפיתח ב"דביר מוצרי תוכנה" את QText, אחד ממעבדי התמלילים הראשונים בעברית שהתאימו לשפת המחשב DOS והיה פופולרי להפליא טרום עידן ה־Word. "אמרתי ליצחק שאני רוצה לעבוד והוא אמר לי שהוא צריך מישהו שמבין ערבית כדי שיבנה אלגוריתם לשפה הזאת. מצחיק שדווקא השוני הוא מה שנתן לי את הכוח. היום כבר מבינים שהעסקת אנשים שונים מחזקת את החברה, אז זה עדיין לא היה מקובל".

אלזיאדנה קיבל הזדמנות. מינץ רצה שהוא ישב לידו כדי ללמוד, אבל אחרי יומיים אלזיאדנה הודיע לו שהוא מתכוון לעשות את זה לבד. "אמרתי לו 'אם תוך חודש זה לא עובד, אני הולך'. נשארתי ארבע שנים. אנשים מהכפר שלי עבדו בקיבוץ בפלחה ובמטבח, ואני הייתי בהייטק".

אנחנו נוסעים יחד מאום נמילה לדביר, לפגוש את מינץ. QTex מתה מזמן, וכיום הוא עובד במפעל של הקיבוץ. אלזיאדנה לא ביקר כאן שנים, וההתרגשות רבה. "היה תענוג לעבוד איתו", אומר מינץ, שמקבל את פנינו בביתו המרווח. "חסן היה יוזם ומוכן ללמוד. עיקר החבר'ה ב־QText התעסקו בתמיכה, מעט התעסקו בפיתוח. הוא היה ביניהם, אדם יצירתי". כשאנחנו מדברים על הפוטנציאל הלא מנוצל של החברה הבדואית, מינץ טוען שכניסה של צעירים בדואים להייטק תתרום לניוד החברתי שלהם. "לפני 30 שנה לא חשבת שהבדואים או ערבים יוכלו להשתלב ברפואה בארץ, והיום אתה נכנס לבית מרקחת ו־90% מהרוקחים הם ערבים, ובבתי החולים אתה פוגש אינספור רופאים ערבים", הוא אומר.

כשאלזיאדנה נפרד ממינץ ומהקיבוץ בשנת 2000, עם ניסיון של ארבע שנים בתכנות, החל מסע הטיפוס שלו בהייטק הישראלי. הוא עבד ב־Entopia, סטארט־אפ לניהול ידע; ובחברת הייעוץ הארגוני לוטם, "שם בניתי להם את מערכת הסקרים"; וכמפתח אתרים בכיר ב־Realcommerce; ואחר כך בעיריית תל אביב "כראש תחום בכיר שאחראי לארבעה צוותים ב־12 פרויקטים שונים"; ותקופה קצרה בסניף הישראלי של ענקית התוכנות הרפואיות AllScripts. בין לבין הקים גם מיזם פרטי לבניית אתרי אינטרנט והפעיל מכפרו פורטל חדשות מקומי שהתמחה במגזר הבדואי, Alnakab.com.

לפני ארבע שנים הגיע למעבדת החדשנות של סיטיבנק, לצוות הפיתוח של ה־NLP. "אנחנו עובדים בניתוח טקסטים, הוא מסביר. "ניסיון לאפשר למחשב להבין שפת בני אדם, הבעות פנים ותגובות קול. למשל, כשלקוח שואל את הבנק כמה כסף יש בחשבון, מבינים מיד שמדובר בחשבון שלו. ואם הוא שואל כמה חסר, מבינים שהוא מתכוון לאוברדראפט שלו. הניסיון הוא ליצור תוכנה שמשוחחת עם בני אדם ונותנת תחושה שבן אדם אמיתי מדבר. במקרה הספציפי הזה אני עוסק בפיתוח הממשק שיבוא במגע עם הלקוח. זה צוות משולב של מדענים ומהנדסים".

"כתיבת קוד לא מספיקה כדי להיכנס להייטק. צריך לדעת למכור את עצמך, לספר סיפור, להבין הומור של ישראלים. כשצעיר בדואי מגיע לריאיון בוחנים את שפת הגוף שלו, ושפת הגוף הבדואית שונה מהישראלית. היא מכונסת, לא מיישירה מבט"

8200 של בדואים

הריאיון עם אלזיאדנה נערך יומיים אחרי שילדה בת 14 נפצעה קשה מקליע תועה בקרב יריות שהתחולל ברהט, וכשבועיים אחרי שאלמונים ריססו בתת־מקלע סניף של קפה־קפה בעיר שהיה עמוס מבלים, מכיוון שהמקום העסיק מלצריות בשעות הערב. אלזיאדנה מעיד שהיריות ברהט הן עניין שבשגרה, ונשמעות מדי ערב כמעט ללא הפסקה. "כשהם לא יורים אחד בשני, הם יורים באוויר והכדורים נופלים עלינו. בגלל שיש לנו בית מפח, הם חודרים פנימה. כבר היו קורבנות בנפש", הוא אומר. "אבל מדובר במיעוט זעיר, שמכתים את הרוב, יוצר סטיגמות על הבדואים כפושעים, לוקחי פרוטקשן שעסוקים רק בלגנוב. זה לא נכון. הרוב מעוניין בשקט ובמשילות, יותר מהיהודים. הרי החיים שלנו הם אלו שנפגעים יותר מכל. אתה רואה בעצמך, אין פה ביוב, אין תשתיות. גם ברהט נותנים רק את המינימום האפשרי לתמוך בקהילה".

בדו"ח של חברת NAS לייעוץ ומחקר חברתי, שכותרתו "שילוב החברה הבדואית בהייטק ובתעשייה עתירת ידע", נמצא שיש בערך כ־70 הייטקיסטים מהחברה הבדואית בדרום, המונה כ־285 אלף תושבים. אלזיאדנה רוצה לשנות את הנתון הזה, חרף תנאי הפתיחה הקשים כמו היעדר גישה לאינטרנט וחוסר בחשמל או קליטה סלולרית בכפרים רבים. "אני רוצה להקים פורום של סטארטאפיסטים בדואים", הוא אומר. "אספתי את כולם, והמטרה היא בעצם לקדם אחד את השני. בהייטק חבר מביא חבר. אני רוצה שתהיה לנו רשת קשרים כמו לחבר'ה ב־8200. מהנדס בכיר כמוני יכול לפתוח דלתות. סיפור הצלחה זה הדרייב הכי גדול, יותר מתמריצים או כל מיני עמותות.

"אחרי שהתקבלתי לעבודה בדביר הגיעו כ־11 נערים מהכפר ללמוד מחשבים. מתוכם נותרו בתחום רק שניים – אחי הקטן עלי, ועבדו אל רחמן, שהוא בן דוד. האחרים לא התקבלו לעבודה בהייטק. אם הגל ההוא של אלה שרצו להתקבל לעבודה היה מצליח, בתוך עשור היינו מגיעים ל־60-50 איש בתחום רק מהכפר שלי. היום יש רק שבעה, מהמשפחה הקרובה".

כי הפער שצעירים בדואים צריכים לגשר עליו בדרך להייטק עצום.

"זה נכון. אבל אני עצמי גדלתי באוהל, ללא חשמל ומים, וביליתי את רוב הזמן עם סבתא שלי כרועה צאן. בדיעבד זאת החוויה שעיצבה אותי. אחרי שאתה מצליח לשכנע לבד 1,500 כבשים לעשות מה שאתה רוצה מהן ואתה מתמודד מול חיות טרף, הכל קטן עליך. אחרי זה מה זה האתגרים של ההייטק?. ככה שכישרון יש, לא חסר. הבעיה היא להתקדם מהתנאים שבהם הצעירים הבדואים גדלים. כל האנשים שהגיעו אחריי היו כישרוניים, אבל הם לא הצליחו להתקבל להייטק".

מה מנע בעדם?

"עולם ההייטק עובד בצורה אחרת, בעיקר אז. זה היה חבר מביא חבר, ומי שהיה בתוך המערכת עזר לאחרים להיכנס. מי שהגיע מחוץ למערכת קיבל דחיות. היום אנחנו יודעים מה צריך לעשות, ואני מכוון צעירים לעשות את זה".

לעשות מה?

"כדי להיכנס לעולם ההייטק אתה לא צריך רק לדעת לכתוב קוד, זה תנאי אחד. אבל יש עוד כישורים שאותם אנחנו לא יודעים. למשל לדעת למכור את עצמך, לספר סיפור בצורה משכנעת, להבין את ההומור של הישראלים. כשאתה מגיע לריאיון מסתכלים גם על שפת הגוף. ושפת הגוף הבדואית שונה לגמרי מזו הישראלית".

מה זאת אומרת "שפת גוף בדואית"?

"המראיין רואה מולו בחור מכונס בעצמו, שמשפיל מבט ועיניו לא מביטות בעיניו. מיד הוא מפרש את זה כבחור מופנם שקשה לעבוד איתו. אבל הבחור הזה פשוט פועל בקוד שונה, כי אצלנו יש היררכיה של כבוד. אם אתה מראיין אותי, אני מכבד אותך. אם אתה הבוס שלי, אני אתן לך כבוד. לכן לא אביט לך ישר בעיניים. חוסר הבנה כזה, למשל, גורם לבחורים שהם טאלנטים לא לקבל הזדמנויות".

אז מה אתה מציע?

"ללמד Soft skills. לדעת איך למכור. לדעת להבין את התרבות שאליה אתה מגיע. אם לא תדע להבין את הסאבטקסט אתה תיפסל, כי בסופו של דבר כולם רוצים את מי שדומה להם. זה עניין רגשי, אנחנו נרגיש בנוח עם מי שדומה לנו. זאת החמצה גם של חברות ההייטק, שלא מבינות את הפוטנציאל. הן לא מבינות כמה כוח אדם וכמה טאלנטים יכולים לצאת מהמגזר הזה ולתרום כישרון אחר, שאנשים שהיו רק ב־8200 אינם מסוגלים לתת".