חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// ההייטק יציג אפקט דומינו הפוך /// השוויון המגדרי נותר מילים ריקות /// בחברות הנשק הטכנולוגי צריך לטפל כבר /// תקציב הביטחון מצריך דיון אחר לגמרי

מוסף כלכליסט | 04.05.22

עצמאות כלכלית

אל תבנו על ההייטק

בימי השיא של מניות הטכנולוגיה התרגלנו להסתכל על כלכלת ישראל כמעין אופציה על נאסד"ק. אפילו הכלכלנית הראשית של משרד האוצר, שירה גרינברג, כתבה באחת מסקירותיה בסוף השנה שעברה שכל עלייה של 1% במדד מניות הטכנולוגיה מתורגמת לתוספת של כחצי מיליארד שקל לתוצר הישראלי — בזכות המסים שמשלמים העובדים, יצואני ההייטק והתעשיות הנלוות, מנדל"ן עד מסעדות. מאז השיא נאסד"ק צלל כבר ב־20%, ואנחנו תכף נרגיש את זה כאן. ההייטק לא "ייגמר", אבל נראה יותר ויותר פיטורים (השבוע AVO למשל כבר פיטרה 500 מ־750 עובדיה, כשהתברר לה שהמודל העסקי שלה לא עובד), ונראה עוד ועוד חברות מתחילות לסגור את הברז לעובדים, ונפגוש סטארט־אפים בראשית דרכם שיתקשו לגייס סבב שני מהקרנות — אלו שעד לפני רגע השקיעו בכל מה שזז. בשורה התחתונה, כמות הכסף שתזרום לכלכלה הישראלית תתכווץ השנה משמעותית. שוב נראה את אפקט הדומינו של ההייטק, רק הפעם בכיוון ההפוך.

/// סופי שולמן

שוויון מגדרי

שעשועי כאילו

נדמה שהשבועות האחרונים כמעט רוקנו ממשמעות את צמד המילים "שוויון מגדרי". במקום ערך חברתי עליון נשארנו עם מדבקת ג'נדרוושינג. כולם מדברים על זה, אבל שינוי של ממש לא קורה. דו"ח השכר הטרי במשרדי הממשלה, למשל, העלה שהפער בין שכר הנשים לשכר הגברים בכלל גדל השנה, לראשונה זה עשור. וזה קורה בתפקידים הציבוריים, זירה שבה המדינה יכולה לתקן את המצב בעצמה. בבנקים, בנק ישראל דוחף לשוויון, אבל אולי "דוחף" זו מילה גדולה מדי: המסמך האחרון שלו בנושא דורש מהבנקים לקבוע מדיניות לייצוג נשי בדירקטוריונים בתוך שלוש שנים. מה זה אומר? לא ברור. ובכל מקרה קחו ת'זמן. יותר מכך: בשבוע שעבר, כשוועדה מטעם בנק ישראל פרסמה את רשימת המועמדים לדירקטוריון לאומי, היא כללה בה רק שלוש נשים שמתמודדות על החלפת שתי דירקטוריות מכהנות. בנק ישראל מעורב בבחירת הדירקטוריון בלאומי משום שאין בו גרעין שליטה, אבל מתברר שגם כשהוא יכול בעצמו לקדם בקלות שוויון מגדרי, הוא לא עושה זאת — ההזדמנות להרחיב את שיעור הנשים בדירקטוריון לאומי משליש לחצי מוחמצת כעת לנגד עינינו. גם הצעת החוק שהגיש לאחרונה שר המשפטים גדעון סער, שנועדה לעשות סדר בחברות ללא גרעין שליטה, לא מחייבת את החברות הללו בשוויון מגדרי. אפילו רשות ניירות ערך, שדוחפת לייצוג של 35% נשים בדירקטוריונים של החברות הציבוריות, מסתמכת על רצונן הטוב של החברות: ירצו — יצרפו. כך אי אפשר לחולל שינוי אמיתי, לא משנה כמה פעמים עוד תגידו "שוויון מגדרי".

/// גולן פרידנפלד

ציונות הנשק

איפה אפ"י?

בעבר התעשייה הציונית התגאתה בתפוזים, היום היא מייצאת רוגלות. כמו אז גם היום, הכל בגיבוי המדינה. אבל במכירת תפוזים קשה להסתבך, להבדיל מעסקאות נשק, או נשק טכנולוגי. אפשר להתלכלך עם לקוחות לא נכונים, או עם עסקאות ברמות ריקבון שאף ארגז פרי הדר לא ידע מימיו.

למשל, חשפנו השבוע ב"כלכליסט" פרטים חדשים על מה שהוגדר בגזר הדין "אחת הפרשיות הביטחוניות החמורות ביותר בתחום השחיתות השלטונית", שבה שני עובדי ארגון ביטחוני הורשעו בשוחד, מרמה, הלבנת הון והעלמת ראיות. יחד איתם הורשע איש עסקים ששיחד אותם כדי למכור לארגון ציוד טכנולוגי רגיש בעשרות מיליוני שקלים ונשלח לשנתיים מאסר. כיום האיש הזה הוא בעל מניות בקבוצת חברות גדולה ומוכרת שמוכרת למדינות זרות מוצרי סייבר.

בשנה שעברה היצוא הביטחוני הגיע לשיא של יותר מ־11 מיליארד דולר. חלק ממנו נעשה במחשכים, בקומבינות, על ידי אנשים עם הרשעות עבר בשוחד. אלה הפנים שלנו בעולם כיום. ממי שרק רוצה למכור ומוכן לשחד בדרך אין מה לצפות לסטנדרטים, אבל כשזה מחלחל לארגוני הדגל של מערכת הביטחון, זו כבר בעיה. וכשאפ"י, האגף לפיקוח על יצוא ביטחוני, לא ממלא את תפקידו, זה כבר מדאיג. איך הוא מאפשר למי שהורשע בעבירות כאלה לחזור לתחום ולמכור כאילו כלום? כיצד זה קורה? ואיפה בדיוק שר הביטחון בני גנץ? אחרי שדחף להקים את ועדת החקירה לעסקאות הצוללות, כדאי שיתפנה לטפל בשאר המחדלים ביבוא וביצוא הביטחוניים. לנער את אפ"י צריך להיות הצעד הראשון שלו.

/// תומר גנון

צילום: אלכס קולומויסקי

תקציב הביטחון

בלי פסיכולוגיה, עם אנליטיות

במשרד הביטחון שוקדים כעת על גיבוש התקציב המבוקש, בשאיפה להציגו בחודש הקרוב. אחר כך נתגלגל שוב לדיון הציבורי על הגדלת התקציב הזה, בלחץ משרד הביטחון שמשחק על מה שכל ישראלי מבין — עדיף להעביר לביטחון יותר מדי כסף ולא פחות מדי כסף. בסוף זה לא דיון תקציבי, זה דיון פסיכולוגי, שכמובן מרוויח מהעובדה שהוא מתנהל קצת אחרי יום הזיכרון ויום העצמאות, וכשברקע מצב ביטחוני מסלים. משרד הביטחון פורט על עצבים חשופים של הציבור, אבל גם את אנשי המשרד הפסיכולוגיה מפעילה. אי אפשר לנהל דיון פתוח, להגיד משהו על הפנסיות, להציע הצעות יצירתיות לשינוי מבני התגמול — כל ניסיון כזה זורק את ראשי מערכת הביטחון לטנטרום של התגוננות וחרדה, כאילו עצם הדיון מסכן את קיומה של המדינה. קצת מטריד שכך ראשי המערכת מגיבים לדעות שונות ומקבלים החלטות מורכבות.

דרוש שיח אחר על תקציב הביטחון. כפי שכלכלנים למשל מסתכלים לא רק על גובה ההוצאות אלא בעיקר על המבנה שלהן, כך צריך להתנהל הדיון כולו. פחות פסיכולוגיה, יותר ענייניות, תוך ניתוח ההוצאות. ברור שעדיף להוציא על ביטחון יותר מדי מפחות מדי, אבל גם עם היותר מדי הזה עדיף לדעת מה לעשות. ראשי המערכת הגיעו לצמרת בזכות אומץ ויכולות אנליטיות; הגיע הזמן שהם יתחילו להחיל אותם גם על ניהול התקציב, ולהוביל אותו כמו מבצע מתוכנן היטב, חכם ומורכב, ולא כמו דהרת טנקים רועמת אל תוך המדבר, שרוצה רק לכבוש מכל הבא ליד.

/// שלמה טייטלבאום

מילת השבוע

//

דור סער־מן

מה עושים כשהדגל הופך מסמל לריבונות לסמל לרהבתנות?

דגל הוא חיה משונה: קל, מתנופף ברוח, פשוט להכנה, ונושא משקל כבד, היסטורי, טעון. כשאומה דורשת לעצמה ריבונות, אחד הדברים הראשונים שהיא צריכה זה דגל; לא בכדי גם הרצל התעקש על העניין בשלב מוקדם של הציונות — דגל הוא משאת נפש, כאילו כל עם הוא טופלה טוטוריטו אומלל. דגלים יוצרים תחושת שייכות, ומאחדים. בקהל באירוויזיון, ביציעים במגרשים, על הפודיום כשיש לנו זוכה אולימפי — הדגל מרגש ומעורר גאווה.

אבל הוא טעון לא רק בתחושות החיוביות הללו. דגל ישראל עדיין שנוי במחלוקת, לא מייצג את כולם (סמל של דת אחת במדינה שבה שלל דתות). והוא כבר לא ממש ביטוי לאידאולוגיה יוקדת, כמו בימים שבהם התווכחנו אם לצד דגל ישראל להניף את הדגל האדום, ודיברנו על מי ש"נושא את נס המהפכה" או "מניף את דגל השוויון" וכו'. למעשה, עכשיו הוא נהפך גם לכלי לפרובוקציה, או לפחות להטרלה. מצעדי דגלים בלב שכונות מוסלמיות, למשל, או אמוג'י של דגל ליד השם ברשתות החברתיות. שני פסים כחולים ומגן דוד אחד שנהיו תג זיהוי פוליטי, ומכרסמים באחדות סביב הסמל הבסיסי. הנפנוף בהם נהיה אקט מתריס. מי שעושה זאת מסביר שהדגל הוא סמל לריבונות, אבל משתמש בו לרהבתנות. רבים מרגישים שהם "איבדו את הדגל". אולי זו העבודה שלנו, עד יום העצמאות הבא: להפשיט את הדגל מהכוחנות ולהשיב לו את המשמעות. גם אם על האידאולוגיה כבר ויתרנו, שלפחות לא נישאר רק עם האמוג'י.