י

וזף גבלס שנא את "במערב אין כל חדש", הספר שכתב ב־1928 הסופר הגרמני אריך מריה רמארק, ויותר ממנו שנא את העיבוד הקולנועי האמריקאי שביים לואיס מיילסטון ב־1930. כאילו שלא מספיק שמיילסטון עשה סרט אמריקאי קפיטליסטי הוליוודי על הצבא הגרמני, הוא גם היה יהודי־רוסי במוצאו, והוא זה שהעז להציג לעולם את תבוסתו, חולשתו וכניעתו של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. גבלס ניסה לשרוף את כל עותקי הספר, וקרא להחרים את הסרט כי הוא תיעב את המסר האנטי־מלחמתי שלו.

בשבוע שעבר, 92 שנה לאחר מכן, עלה בנטפליקס העיבוד הקולנועי החדש לספרו של רמארק, הפעם תוצרת גרמניה, דובר גרמנית. גבלס אמנם לא קיבל את הגרסה ההרואית שעליה חלם, אבל גם בגרסת 2022 המצוינת, שמציגה את המלחמה באלימות קיצונית, "במערב אין כל חדש" בעיקר מעלה את השאלה: האם סרט מלחמה יכול להיות אנטי־מלחמתי?

יוצרי הסרטים יגידו "ודאי". תתקשו למצוא יוצרים (שאינם נאצים) שיגידו שהם חולמים לעשות סרטים שמציגים את המלחמות כדבר חיובי ומועיל. להפך: סרטי מלחמה תמיד יוצגו כמי שמתארים מלחמה כאקט שנעשה באין ברירה, שאיש לא רוצה בו, גיהינום עלי אדמות שעדיף להימנע ממנו. כל סרט מלחמה תמיד יוצג — באופן פרדוקסלי — כאנטי־מלחמתי.

יסודות הז'אנר נוסחו ב"סמל יורק" (1941), הסרט שנועד לדרבן את אמריקה להצטרף למלחמת העולם באירופה: זהו סיפורו של פציפיסט אמריקאי דתי, שמנסה להשתחרר מגיוסו למלחמת העולם הראשונה על סעיף סרבנות מצפונית. אבל עם הגעתו לחזית הוא מבין שעם כל הכבוד למצפון ולאמונה הדתית, כשזו מלחמה על החיים ועל דרך החיים, אין ברירה אלא לקחת נשק ליד ולהתחיל להרוג גרמנים. זו הגישה האמריקאית לסרטי מלחמה: אף אחד לא רוצה להיות במלחמה, אבל מרגע שהוא שם, יהיה עליו להיות גיבור ולנצח, גם במחיר של הקרבת חייו. כך נעשו מאז כל סרטי מלחמת העולם השנייה — מ"מעתה ועד עולם", דרך "הגשר על הנהר קוואי" עד "דנקרק".

מי שניסה לחרוג מהמגמה הזאת היה סטיבן ספילברג, שהקדיש את "להציל את טוראי ריאן" לאביו, שלחם במלחמה ואיבד את משפחתה של אמו בשואה. הסרט אמנם לא יוצא נגד עצם קיומה של המלחמה או הצדקתה, אבל מנסה לומר בסצנות הפתיחה והסיום שגם המלחמה הצודקת האחרונה היתה גיהינום עלי אדמות, ושגם מלחמה טובה היא בעצם מלחמה רעה. זה ניסיון אצילי, אבל גם כאן הקולנוע גבר על המסר. סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ריאן" מופיעה בשלל רשימות המרכזות את סצנות האקשן הגדולות בכל הזמנים. זו סצנת אימה אלימה ומחרידה אמנם, אבל היא פאר של וירטואוזיות קולנועית עוצרת נשימה.

זה הבאג של הז'אנר הזה: מערכת ההפעלה היסודית של סרטי המלחמה עוסקת בתבנית העלילתית שבה קבוצת צעירים תמימים מגיעה לשדה הקרב ואז צריכה לגלות הרואיזם, מקצוענות, מנהיגות, קור רוח, עבודת צוות ואחווה כדי להשלים את משימתם. חלק מהם ישרדו, אחרים ימותו, אבל המשימה תושלם. אלה בדיוק קווי המתאר לא רק של סרטי מלחמה, אלא גם של סרטי הרפתקאות, ולכן אין שום הבדל קולנועי בין הקרבות של "פלאטון" ו"להציל את טוראי ריאן" לבין סצנת הקרב על העיר מינאס טירית' במערכה האחרונה של "שר הטבעות: שיבת המלך" — מלחמה אמיתית או פנטסטית, בקולנוע זה היינו הך, וזה אדיר ומלהיב.

‍

האם אין שום דרך ליצור סרט מלחמה שבאמת יעשה את ההפך וירתיע מפניה? הקולנוע הרוסי לימד אותנו שאפשר: מסצנות הקרב ב"אנדריי רובליוב" עד "צא וראה", הרוסים הצטיינו בבימוי גיהינום, כאוס ואכזריות. סצינות מעוררות פלצות שמציגות מציאות שבה מאבדים צלם אנוש, ושבסופן  אין שום גאולה, רק הלם ואלם. הבמאי האמריקאי היחיד שניסה ליישם גישה כזאת היה סטנלי קובריק ב"מטאל ג'קאט", ולכן כנראה הוא נחשב זניח בז'אנר.

אדוארד ברגר, הבמאי המוכשר של "במערב אין כל חדש", ידע שהוא נכנס לשדה מוקשים. אז הפתרון שלו היה לייצר אינטנסיביות: מוות רודף מוות, אסון רודף אסון, זוועה רודפת זוועה, ואין נחמה. במשך שעתיים וחצי הדמויות והצופים נמצאים במתקפה על כל החושים ללא יכולת לברוח או לנשום. הסרט מציג מצב חסר סיכוי, שבלתי אפשרי לצאת ממנו חיים או שפויים, ולכן הוא חונק ומעורר סיוטים. אין בו שמץ הרואיזם, רק יצר הישרדות חייתי. ועדיין יש בו משהו משלהב ומרשים. הוא מרתיע ומושך בה בעת. הוא מציג אירוע מעורר שאט נפש, אבל בתוך קולנוע וירטואוזי. ולכן השורה התחתונה נותרת בעינה גם אחרי הצפייה בו: רוצים לעשות סרט פציפיסטי? אל תעשו סרט מלחמה.