א

ת הנסיעה לסקוטלנד בחגים תכננתי במשך חודשים, אולי אפילו שנים. בספרייה שלי יש מדריך של לונלי פלנט (זוכרים?) על סקוטלנד שחבר נתן לנו לפני עשור, אז נראה שכבר מאז תכננו את הנסיעה הזאת. למעשה, היינו אמורים להגיע לסקוטלנד לפני קצת יותר משנתיים, לטיול משולב כדורגל עם יורו 2020, כרטיסי הטיסה כבר נקנו — אבל קורונה, אתם יודעים. לפני חצי שנה, כשראינו שהחגים השנה נופלים בצורה נוחה, הזמנו את הכרטיסים. בקיצור, חיכיתי לנסיעה הזאת מאוד.

כל כך חיכיתי, שווידאתי במהלך החופשה שאף אחד לא יפספס את העובדה שאני נמצא בה. חוץ מלשלוח למשפחה וחברים תמונות בווטסאפ, הקפדתי גם להעלות סטוריז לאינסטגרם ברמה יומית, ובעיקר לצ'פר את העוקבים שלי בטוויטר בתמונות מכל מקום שבו ביקרתי. כל פלג מים, מבנה באדינבורו או כתובת על המרצפות צויצו בקפידה. ולא רק תמונות. העוקבים קיבלו עדכונים על כל עיר שבה ביקרנו ומה עשינו בה: האוכל, המבנים, סוגי כוסות הוויסקי במסעדות או הברזים בשירותים — את הכל חלקתי ברשת עם העוקבים שלי.

אחרי החזרה לארץ חבר הפנה את תשומת לבי לאינטנסיביות הקיצונית שבה חלקתי הכל במהלך ההתרחשות. תהיתי למה אני לא מסוגל להיות בתוך החוויה. פשוט ליהנות מהטבע והירוק שמסביבי, לחלוק עם בת הזוג תובנות, להריץ את הילדים על כרי הדשא ופשוט ליהנות?

אני כמובן לא לבד. אנחנו משתפים ברשתות את כל החוויות שלנו, הרבה פעמים בזמן שאנו חווים אותן. בין שזה טיול לספארי, נסיעה ברכבת, או הפנדל של ליברפול, הקבוצה האהודה עליי ועל ילדיי, בפעם הראשונה שלי איתם באנפילד. אנחנו — אני — כבר לא מסתפקים בלספר על החוויה, או אפילו בלשתף אותה אחרי התרחשותה. העולם צריך לחוות אותה יחד איתנו בזמן אמת.

ההסבר הפשוט מוכר לעייפה: ציוצי טוויטר, תמונות אינסטגרם ופוסטים בפייסבוק מניבים לייקים. ולייקים משחררים במוח דופמין, שמשרה תחושת אושר שקל להתמכר לה — ואז להעמיק עוד ועוד בשיתופיות.

אבל יש פה הרבה מעבר. אני חושש שגם אילו טוויטר היתה מבטלת את הלייקים, עדיין הייתי מעלה את אותה כמות תמונות לרשת וחולק עם עוקביי את אותם רשמים. למעשה, לאחרונה טוויטר אפשרה פונקציה שנקראת "סירקל", שבה ניתן לצייץ לכמות מצומצמת של עוקבים שבחרת. אני מגלה שאני משתמש לא מעט בפונקציה הזאת כדי לחלוק דברים שחשוב לי להוציא החוצה, אף שבסירקל שלי יש פחות מ־80 עוקבים, לעומת 9,000 בכלל. במקרים האלה היכולת לצייץ ולחלוק עם הסירקל — המעגל הקרוב — חשובה לי יותר ממנת הדופמין בלייקים. אני צריך לחלוק עם העולם, גם אם זה עולם מצומצם מאוד, את מה שעובר עליי.

מבחינתי ציוץ בטוויטר הוא הדרך לחיות את הרגע. הכאן והעכשיו שלי מורכב מהחברים ברשת. הם מעצימים את החוויה. כאשר גם הם נהנים ממנה, זה מאפשר לי ליהנות ולהתפעל עד הסוף

נהוג להסתכל על הרשתות החברתיות כעל עולם בתוך עולם. יקום פנטזיה שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיות משהו אחר מזה שאנו בחיים ה"אמיתיים". בייחוד באינסטגרם, על שלל המשפחות המושלמות, הנופים החלומיים והסלונים המהוקצעים שגודשים אותה. אבל אני מציע תיאוריה חליפית: עולם הרשתות החברתיות אמיתי לא פחות מזה שבו אנחנו חיים. הוא אולי התחיל כמקום לברוח אליו וסיפק מציאות אלטרנטיבית, אבל עבור חלק מאיתנו לפחות הרשתות החברתיות הפכו בחלוף הזמן למציאות ממשית לא פחות מזו שבה אנחנו אוכלים או נושמים. כך לפחות זה אצלי.

אף פעם לא היו לי הרבה חברים, אבל מאז שקמו הרשתות החברתיות יש לי לא מעט כאלו — ואת רובם ככולם הכרתי שם. חלק מהם לא פגשתי מעולם, למעטים אני אפילו לא יודע איך קוראים בעולם ה"אמיתי", אבל אני מחשיב אותם לחברים אמיתיים הרבה יותר מאלה שהיו לי קודם. איתם אני מרגיש שאני יכול להיות כן וישר יותר מאשר עם אנשים שאני באמת צריך לפגוש. הרבה מאוד פעמים הם יודעים דברים שמתי מעט מחוץ למעגל הקרוב ביותר שלי יודעים. אני גם מרגיש שהם מכירים אותי באמת.

לפעמים בת הזוג או הילדים שלי מתעצבנים כשהם מדברים ואני לא מקשיב להם או עונה באיחור כי אני בתוך הטלפון. אני לא משתגע על ההתנהגות הזאת שלי, והלוואי שהייתי יכול להיות פחות ככה, אבל המצב הוא שאני מרגיש ששיחה שמתקיימת בטלפון שלי אמיתית לא פחות משיחה בעולם החומרי שסביבי. להם, וזה מובן, קשה לקבל את זה. אבל מבחינתי, אני מרגיש שהם אלה שמתפרצים לשיחה קיימת. הם מפריעים לי בחיים האמיתיים שלי.

כשאני חולק חוויות עם עוקביי בטוויטר, זה כאילו אני חולק את החוויה עם המשפחה שלי. בדיוק כמו לשלוח הודעה בווטסאפ המשפחתי. יותר מזה, זה כאילו העוקבים מטיילים איתי ואני מעדכן אותם תוך כדי. כשאני מכריז לילדים באוטו "היי, תראו איזה נוף יפה", אני רוצה שגם החברים בעולם השני שלי יוכלו ליהנות ממנו. לאנשים מבחוץ אני נראה כמי שלא מסוגל ליהנות מהרגע עצמו. אבל זו התבוננות פשטנית. לי, ולרבים כמותי, זו בדיוק הדרך לחיות את הרגע. הכאן והעכשיו שלי מורכב מהחברים שלי ברשת. הם מעצימים את החוויה, כי כשגם הם נהנים ממנה, זה מאפשר לי ליהנות ולהתפעל ממנה עד הסוף. בלעדיהם החוויה מוקטנת, כמעט חסרת ערך. כשהם איתי בטוויטר, אני לא עומד משתאה לבד מול הנוף שבו חלמתי לטייל במשך שנים, אלא יחד עם עוד מאות חברים שמתפעלים ממנו כמוני. הם חלק מהחוויה עצמה. בלעדיהם היא עלולה להיות לא מציאותית.

אחרי שחזרתי מסקוטלנד, הבנתי שאין רע בעולם המקביל הזה. הוא לא תחליף לעולם האמיתי, אבל הוא משלים אותו. וטוב שהוא שם. אל תנסו להרוג אותו, תיהנו ממנו.