24%

מאוכלוסיית העולם היא מוסלמית, ולמרות זאת מוסלמים מהווים רק 1.1% מכלל הדמויות בסרטים ובסדרות שהופקו בשנים האחרונות בארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה. הסטטיסטיקה אמנם מציגה תמונה עגומה של ייצוג לא שוויוני, אבל יש מגמה של שיפור: מ"מיס מארוול" ועד "עושות כותרות", דמויות נשיות מוסלמיות הפכו למושאי הזדהות, ולא כדמויות שמייצגות דיכוי דתי או נשי, אלא דווקא העצמה נשית מתוך תפיסת עולם מסורתית; הסיטקומים של מו עמר ורמי יוסוף מציגים את חייהם של גברים מוסלמים צעירים באמריקה; מופעי הסטנד־אפ של חסן מינאג' ועזיז אנסרי צוחקים על הגזענות האמריקאית נגד מוסלמים, וגם על התבגרות בתוך הקונפליקט התרבותי שבין השמרנות האיסלאמית לליברליות האמריקאית; יוצרים כמו סם איסמעיל ("מר רובוט") וקומייל ננג'יאני ("חולי אהבה"), ושחקנים כמו רמי מאליק ("רפסודיה בוהמית") וריז אחמד ("צליל המטאל"), לא רק הופכים את מסכי הקולנוע והטלוויזיה למגוונים יותר, הם גם זוכים לחיבוק מצד האקדמיה (מאליק ואחמד כבר זכו באוסקרים, ננג'יאני היה מועמד); ולכל אלה מצטרף עכשיו גם "בלאק אדם", סרט גיבורי העל החדש מבית די.סי קומיקס, שעל התסריט שלו חתום סוחרב נורשיבאני ("המאוריטני"), בן להורים שהיגרו מאיראן לארצות הברית.

נושא שחוזר שוב ושוב בסרט הוא היחס של הדמויות השונות לחיי אדם. גיבור הסרט, שחוזר לחיים אחרי אלפי שנים בקבר, ממהר להרוג באכזריות רבה את כל מי שנלחם בו. מולו ניצב גיבור־על אמריקאי ששמו הוקמן (שזה בדיוק כמו פלקון של מארוול), שמנסה ללמד את אדם שכיום לא הורגים את הנבלים, אלא חסים על חייהם, משאירים אותם בחיים ואוסרים אותם. זה טוב, למשל, למטרות חקירות ומודיעין. אבל גיבור הסרט מסרב בנחישות ללמוד את דרכי המערב וממשיך לקרוע את הנבלים לגזרים.

בסרט כל זה מקבל נופך קומי, אבל מדובר בהבדל יסודי בין תפיסות עולם. מצד אחד, התפיסה האמריקאית הנוצרית־פרוטסטנטית, שעליה מושתת כל הקולנוע ההוליוודי, שמדברת על חסד ואהבה, ולכן החיים והמחילה הם מעל לכל, גם לנבלים ולחוטאים, שיקבלו את עונשם לא בעולם הזה, אלא בעולם הבא. ומנגד, תפיסת העולם המוסלמית, המבוססת על דין, משפט ונקמה, שלפיה הנבלים צריכים לקבל את עונשם תכף ומיד. מה שמפתיע ב"בלאק אדם" הוא שהקונפליקט בין קדושת החיים ובין פולחן המוות לא מוצג מנקודת המבט המתנשאת של אמריקה, שמצליחה לחנך את שאר העולם, אלא כשתי תפיסות עולם שקולות של שתי דמויות שונות, שנותרות בתיקו עד הסוף.

"בלאק אדם" מתאפיין בגישה אמפתית יוצאת דופן לאסלאם ולתרבות המזרח התיכון, שחותרת תחת כל ז'אנר גיבורי־העל. זהו סרט גיבורי־על שמבקש מאמריקה להפסיק לעשות סרטי גיבורי־על. בלאק אדם ניעור משינה של אלפי שנים וחוזר לפעילות בתקופה שבה תושבי קאנדאק נמצאים תחת משטר של דיכוי ושחיתות. אל הזירה מוזעקים ארבעה גיבורי על אמריקאים זוטרים כדי לעצור אותו, שכן כוחו גדול מדי מכדי שאמריקה, בהיותה השוטר העולמי, תוכל להרשות לו להסתובב חופשי ללא פיקוח ורגולציה. תושבי קאנדאק מתרעמים על כוח השיטור האמריקאי שפולש לעירם — לאמריקה לא הזיז מעשרות שנים של דיכוי, ניצול ודיקטטורה, אבל פתאום כשמגיע הגיבור שיכול לגאול את העיר מידי השולטים בה, זה הרגע שבו היא חייבת להגיע ולעשות סדר? "אתם לא יודעים להבדיל בין הטובים לרעים", אומרת להם בכעס אחת הדמויות, במשפט שנשמע כמו סנטימנט בינלאומי נפוץ ביחס לאמריקה, אבל כזה שלא נשמע עד כה בקולנוע ההוליוודי המסחרי.

"אנחנו לא זקוקים לעוד גיבור", שרה פעם טינה טרנר בפסקול הסרט "מקס הזועם וכיפת הרעם", ונדמה שזה המוטו של "בלאק אדם". "אנחנו לא זקוקים לגיבור, אנחנו זקוקים לחירות", אומרות הדמויות המוסלמיות בסרט, שמעודדות את תושבי העיר להפסיק לסמוך על עזרה בינלאומית מבחוץ ולקום להתקומם בעצמם נגד שליטי העיר המושחתים, בתמונות שמזכירות את המראות שמגיעים בשבועות האחרונים מרחובות טהרן.

בעוד גיבורי העל בקומיקס עסקו לרוב במלחמה נגד פושעים מקומיים, אמריקה שיווקה לעולם את גיבורי העל הקולנועיים כמושיעים בינלאומיים. ועכשיו מגיע "בלאק אדם" עם נקודת מבט שונה לחלוטין ואומר לאמריקה לחדול מכך ולתת למדינות העולם — ודאי אלה עם תרבות שונה בתכלית מזו האמריקאית — לנהל את עסקיהן לבד, ושהן יסתדרו מצוין בלי האמריקאים האינטרסנטים, שלא מעוניינים להציל אף אחד, מלבד את עצמם.