ר

חובותיה המשתפצים של העיר היקרה בעולם נהפכו לסופרמרקט אחד גדול. לאן שלא תלך ולאן שלא תפנה במרכז תל אביב, תיתקל בסופר פתוח שאפשר לקנות בו כמעט הכל, ובכל רגע. ה"עיר ללא הפסקה" סגורה כמעט לגמרי בשעות הקטנות של הלילה: רוב בתי הקפה, המועדונים והברים ננעלים עד חצות, הרחובות שוממים, אבל הסופרים מזמינים. הם ריקים בלילות, אין קונים, עובד או שניים מנקרים על הקופה, רובם ממוצא אתיופי או ערבי, אבל החנות פתוחה, 24/7, בכל פינה, בלוק אחרי בלוק.

כדי להבין את ממדי הטירוף של מגפת הסופרים צריך לערוך סיור וירטואלי קצר במרכז העיר. הנה כמה דוגמאות: בצומת מוגרבי ההיסטורי, במפגש של הרחובות אלנבי, בן יהודה ופינסקר, סניף ענק של טיב טעם צופה אל מעבר לכביש, אל סניפים צמודים של am:pm (או כמו שהתל־אביבים קוראים לו — אמפם) וסופר יודה. אם ממשיכים הלאה באלנבי נתקלים בסניף גדול נוסף של אמפם, ואז, במקום לפנות לשוק הכרמל, שמציע ממש הכל, יורדים לקינג ג'ורג' אל טיב טעם, עוד אמפם, עוד סופר יודה. בתוך דיזנגוף סנטר מסתתר סניף עצום בגודלו של מגה, אבל אנחנו נישאר בקינג ג'ורג' כדי לגלות סניף של שופרסל, בצמוד למעדניית ענק של שפע טעמים. לא נספור מעדניות הפעם, גם לא את הירקנים שעוד ועוד מהם נפתחים בעיר (אפילו יותר מסניפים של רשתות פארם, עוד ענף שדוגל בחנויות סמוכות), ולא את הפיצוציות המשודרגות שנהפכו לחנויות נוחות עם מבחר מוצרים מגוון, וגם את החנויות ברחובות הקטנים, בין אם הן מכולות ישנות או סניפים של רשתות. נישאר על הצירים המרכזיים.

אז עוד קצת על קינג ג'ורג' — שוב אמפם, ולידו מלכה מרקט, מכולת ותיקה ששודרגה, ואז לכיכר רבין, עוד זירה של מאבק אימתנים עם סניפים סמוכים של ניצת הדובדבן, טיב טעם, 7to7 (שהחליף את סופר יודה שפעל ממש מול הכיכר), עדן טבע, טבע קסטל וסופר יודה (שלא ויתר על השכונה וקנה אחיזה בבניין הסמוך לגן העיר). וכך זה נמשך: בבן יהודה־שלום עליכם תוכלו לבחור בין סניפים סמוכים של אמפם, יודה ורמי לוי, למטה באלנבי תמצאו סניף של ויקטורי צמוד לאמפם, באזור הסינמטק תמצאו, במרחק דקה־שתיים הליכה זה מזה, שלושה סניפים של אמפם לצד סניפים של ויקטורי, טיב טעם ושמות פחות מוכרים כגון סופר העיר, מצליח בעיר ואקסטרה מרקט. צפונה יותר תוכלו להזדנגף בין שלל סופרים לאורך הרחוב, כשאתר הקרב המרכזי נמצא בסמוך לארלוזורוב, עם ניצת הדובדבן, ויקטורי, סופר יודה, טיב טעם, אמפם ואלמה מרקט.

תקצר היריעה מלפרט את מהומת הסופרים התל־אביבית במלואה, והיא גולשת מהאזור שנסקר כאן ובמפה צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה, גם לרחובות צרים יותר. תל אביב חלמה להיות ניו יורק, אבל כרגע היא בעיקר תמנון קמעונאי משוכפל שוב ושוב של גבינה צהובה ובירה וסיגריות ונייר טואלט ומטען לנייד, שלא ברור כיצד יצליח להתקיים למשך זמן.

קובי כהן, סופר יודה: "בשנתיים האחרונות השוק מוצף בצורה מטורפת. כל בר־דעת מבין שאם באזור מסוים בתל אביב היו לפני שנתיים ארבעה סופרים והיום יש שמונה, משהו פה השתבש. האוכלוסייה לא הוכפלה באופן שיצדיק הכפלה של מספר הסופרים"

בטח שיש קניבליזציה, אבל אנחנו לא עוצרים

"תראה מה נהיה עם דיזנגוף", מגחך ידיד שגר שם כשאני שואל איפה הוא מעדיף לקנות מתוך שלל האפשרויות. "פעם היו פה בתי קפה וברים, בזמן האחרון נפתחים רק סופרים. אולי זה מעיד על מצבם הכלכלי של הרבה תל־אביבים שלא עובדים בהייטק — שכר הדירה שוחק אותם ואין להם כסף לשבת במסעדות או בברים, שהמחירים בהם קפצו, אז הם יורדים לסופר וקונים שישיית בירות הביתה".

כמעט בכל ביקור שלי בסופרים ברחוב התקשיתי למצוא קונים. בשעת בוקר מוקדמת, בשעת בוקר מאוחרת — ריק. רק בשעות הערב היתה תנועה של קונים, דלילה למדי. שלטי המבצעים בסופר יודה הציעו שתי שישיות בירה ב־62 שקל, אמפם מכרה שישייה ב־30, אלמה מרקט שברה את השוק עם שישיית בירה ישראלית ב־20. התפתיתי פנימה.

מנהל הסניף מספר שבעבר ניהל את נון סטופ מרקט בדיזנגוף 100, אבל אחרי שהסניף נמכר לסופר יודה השנה, הוא עבר לאלמה. אני שואל אם הוא מצליח להבדיל בין כל הרשתות בעצמו, והוא מיד פוצח בנאום נלהב על כך שהמחירים באלמה הרבה יותר זולים כי הבעלים רוצה לחדור לשוק ולתת פייט לאמפם.

בפרספקטיבה רחבה יותר, מתנהל כאן משחק כיסאות עם הימורים על מי ייפול ראשון, והסכומים גדלים והולכים. אלמה מרקט, למשל, שייכת לליאור קמחזי, שכבר עשה אקזיט כשמכר את רשת הקמעונאות סיטי מרקט לסונול בשנה שעברה תמורת 35 מיליון שקל. סונול שייכת לדודי ויסמן, שבעבר שלט במגה ולפני כעשור וחצי גם קנה את אמפם בסכום אסטרונומי של 143 מיליון שקל, רק כדי לחזות בחלוף הזמן בקריסת אימפריית הסופרים הרחבה שבנה. אמפם צלחה את זה, היא שולטת כיום בעיר עם 40 סניפים, ועכשיו גם ויסמן חוזר עם הקמעונאות של סונול.

אחרי האקזיט עם סיטי מרקט, קמחזי מיהר להקים את אלמה, שכיום יש לה שמונה סניפים. כמו מקימי אמפם, האחים רן וגל בלינקס וגיא אדרי, גם הוא התחיל עם פיצוצייה שהפך לסופר. בתעשייה אומרים שהוא מכוון לאקזיט נוסף, ולכן בחר לוקיישנים מבוקשים, בין הרגליים של השחקנים הגדולים.

אבל אפילו קמחזי מודה שהשוק מוצף. "הבעיה הגדולה כרגע היא מחירי השכירויות בכל הארץ. בעלי הנכסים דורשים מחירים מופרזים".

אתה לא פוחד מקניבליזציה?

"תהיה קניבליזציה. נכנסו לענף הרבה אנשים שהם לא מהמקצוע, ואנחנו רואים את הריקושטים: הלא־מקצוענים פושטים רגל. בשוק יישארו השחקנים החזקים, מי שקטן לא יצליח".

את עצמו, מן הסתם, הוא סופר בחזקים. השוק מוצף, אבל הוא מתכנן כבר עוד כמה סניפים, בתל אביב וגם ברמת גן.

גם יהודה גואטה התחיל עם סופר קטן, שפתח ברחוב ריינס ב־1995, וסיים עם אקזיט ענקי. בפברואר 2021 הוא מכר את סופר יודה, על 16 סניפיה בתל אביב, לחברת פז, במחיר שהדהים רבים בענף: 170 מיליון שקל. בהשאלה מעולם ההייטק, יודה היה הסטארט־אפ שנהפך ליוניקורן, ובעקבותיו היזמים נהרו לתחום.

מנכ"ל סופר יודה, קובי כהן, שניהל את הרשת גם כשהיתה שייכת לגואטה, מבין גם הוא שהעניינים יצאו מכלל שליטה. "בשנתיים האחרונות השוק מוצף בצורה מטורפת", הוא אומר, ממרומי 18 הסניפים שלו, מהם 15 בתל אביב. "כל בר־דעת מבין שאם באזור מסוים בתל אביב היו לפני שנתיים ארבעה סופרים והיום יש שמונה, משהו פה השתבש. אמנם נוספו תמ"אות ודירות חדשות, אבל האוכלוסייה לא הוכפלה באופן שיצדיק הכפלה של מספר הסופרים".

במלחמה על לקוחות ועובדים, צריך לדבר תל־אביבית

אם קיימת הסכמה לגבי רוויה בשוק, איך זה שעדיין מושקעים בו מיליונים רבים? התשובה, במידה רבה, היא הקורונה, ובעיקר הבום הקמעונאי הגדול שיצרה המגפה. בשנתיים שבהן הישראלים היו כלואים בבתיהם לסירוגין והמסעדות היו סגורות ימים רבים, כל הקמעונאים — מהמכולת השכונתית עד רשתות הענק — הרוויחו בגדול. כשבמקביל התרחש זינוק בהייטק וצעירים תל־אביבים נהנו מרווחה שלא ידעו קודם, קל להבין מדוע הנהירה לסופרים התעצמה.

"זה התחיל באופן מינורי לפני הקורונה, ואחרי ההצלחה של הענף בתקופת המגפה משקיעים הגיעו למסקנה שמזון זה ה־ביזנס, וכולם מסתערים", מאשר כהן. "זה פותח מעליו, ההוא פותח מתחתיו, אבל לשוק בסופו של דבר יש קיבולת מסוימת. מי שאומר שאין קיבולת מדבר על משהו דמיוני".

איך נראית התחרות?

"קיצונית. לא רק ברמה של מאבק על לקוחות, אלא גם על עובדים. היום אתה צריך לשלם לעובדים משכורת הרבה יותר גבוהה, אחרת הם יברחו למתחרים. משהו כאן הולך ומשתבש. ואל תשכח שהעיר כולה נמצאת בשיפוצים ובנייה, ומספר המבקרים ירד. אם מישהו חולם שהוא הולך לעשות פה בוננזה, זה לא יקרה. צריך הרבה מאוד כוחות כדי לשרוד, ומתח הרווחים יורד. כשאתה רואה את המחירים של ויקטורי ורמי לוי, שאצלם זה מגיע למלחמה מטורפת, אני לא יודע איפה שורת הרווח".

רמי לוי, מצדו, לא מבין על מה אני מדבר. "מה זאת אומרת, אנחנו פתחנו בעיר כדי להרוויח", הוא אומר. "אנחנו פועלים מצוין בכל מקום שפתחנו. אחרים חוששים מאיתנו בגלל פער המחירים, כי אל תשכח, מדובר במחירי רמי לוי".

כשאני שואל את אייל רביד, בעלי ומנכ"ל ויקטורי, על התחרות מול רמי לוי, הוא מעליב בחזרה ועונה שרמי לוי לא רלבנטי למתחרים אורבניים, ובמילותיו: "רשת רמי לוי בשכונה לא מהווה תחרות בתל אביב. הוא לא מדבר תל־אביבית".

מה זה אומר?

"יש שפה תל־אביבית שאם אתה לא מכיר קשה להסביר. כרגע אנחנו מדברים אותה, וגם אמפם וסופר יודה, ומי שלא מדבר אותה לא במשחק. תיכנס לסניפים של רמי לוי ואז תיכנס לסניפים החדשים של ויקטורי, ותבין".

נכנסתי. רמי לוי שומר גם בתוך העיר על ה"רמי לוי סטייל": פחות עיצוב, יותר סחורה. סניפי ויקטורי דומים יותר לאלה של יודה וטיב טעם: תאורה רכה מתכווננת, קירות קרמיקה שנותנים תחושה של מעדנייה, מדפים כהים. הצבע השחור שולט בסופרים של תל אביב סוף 2022, אולי הומאז' ציני לפינגווין עליו השלום.

גם כהן מסופר יודה בטוח ש"אין לי תחרות", וגם הוא מפציר שאכנס לסניפים שלו, "ותראה מה אני מציע ומה אחרים. איפה שאני פותח, הגזרה מושבתת".

עד כדי כך? גם באלנבי, כשפתחת ליד האמפם?

"איפה שאני פותח, אצל המתחרים יש רק זבובים בסניפים. הם רועדים ממני".

במה אתה טוב מהם?

"המחירים אצלי נמוכים ב־10%-15%, הסחורה איכותית יותר ב־30%, והפער בין הנראות של הסניפים הוא בל ישוער".

אבל למה צריך כמות כזאת גדולה של סניפים?

"כי אני באתי לנצח. באלנבי השלישייה שסביבי לא עובדת כבר, וככה בכל מקום שבו אני נמצא. תראה, התל־אביבי הממוצע מבחינתי זה אדם בן 35-20, שמוכן להתרחק ברגל מקסימום 150 מטר מהבית שלו — והוא מחפש מחיר נמוך. כשאצלי קילו עגבניות עולה 4.90 ואצל המתחרים 10.90, למה שיקנה ממול? אני בא אליו עם המחיר של הדיסקאונט לעיר".

חגי שלום, טיב טעם: "אין לזה סיכוי לשרוד כשכל 100 מטר יש סופר. זה בא לידי ביטוי ברווחים ובמכירות. אנחנו משתדלים לא להגיע להפסד, ועבורנו כישלון בעיר זה לא איום מוחשי על החברה, אבל לרשתות שהן עירוניות יהיה קשה מאוד לשרוד"

חלומות חדשנות כמו בהייטק, סניפים סגורים כמו במציאות

בעלי הסופרים של העידן הנוכחי מלאים ביטחון עצמי שאינו נופל מזה של יזמי סייבר או פינטק. הם אפילו משתמשים בקלישאות דומות, מהסוג שמופיע במצגות לקרנות הון סיכון. "אנחנו אוהבים תחרות, היא עושה אותנו טובים יותר", אומר לי מנכ"ל אמפם ליאור יוגב. "אנחנו גם פועלים להיות יותר חדשנים, לאתגר את עצמנו. פתחנו לאחרונה מיזם שנקרא פיקס, של אוכל ממסעדות שאפשר להשיג רק בסניפים שלנו. יש לנו הסכם עם רידיפיין מיט (Redefine Meat, חברה שמייצרת תחליפי בשר) לבלעדיות, ויש גם מיזם של החלפת טלפונים משומשים. אנחנו פועלים לתת ערכים נוספים".

מנכ"לים של רשתות סופרים אחרות אומרים שתל אביב הגיעה לרוויה.

"אנחנו חברה ציבורית (אמפם שייכת לדור אלון שבבעלות מוטי בן משה) ואפשר לראות שאנחנו בצמיחה. רק בחודש האחרון פתחנו סניף שלישי בחיפה וסניף ברמת השרון. יש לנו כמה סניפים בהתחלת בנייה, ואנחנו רוצים להתרחב עוד בתל אביב, ברגע שנמצא לוקיישן שמעניין אותנו. נכון, יותר קשה למצוא לוקיישנים, אבל בתל אביב האוכלוסייה גדלה, צריך לזכור את זה".

אתה רוצה להגיד שיש סיכוי שתפתחו עוד סניפים באזור רווי כמו מרכז העיר?

"לא, שם אין סיכוי. אני לא רוצה לרדת לרזולוציה, אבל בגדול הסיפור הוא שקשה למצוא לוקיישנים. אנחנו מחפשים בכל גוש דן, וגם בתל אביב".

לא רק השחקנים הקיימים משוכנעים שיש מקום לעוד סניפים, יש גם שחקנים חדשים בדרך, כך שהתחרות תעמיק. חברת אלקטרה צריכה, מהגדולות והחזקות במשק, קנתה את רשת מגה ויינות ביתן ומתכננת להכניס לשוק הצפוף גם את רשת סבן אילבן האמריקאית וגם את קרפור הצרפתית. המנכ"ל צביקה שווימר לא מדבר על אקזיט, אלא על "שינוי כללי המשחק". וכמו מתחריו, גם הוא טוען שיביס אותם בעזרת מחירים זולים. "אפשר לחולל מפנה בשוק המזון לטובת הצרכנים גם במרכזי הערים רק באמצעות מותגים בינלאומיים", הוא אומר. "ראינו מה עשו שחקנים בינלאומיים כמו זארה ואיקאה לשוק, ואפילו דקטלון. אנחנו משחקים משחק אחר. הכניסה של קרפור למרכזי הערים נשענת על תשתית הסניפים של מגה ויינות ביתן ועל היכולות האדירות של קרפור, שמייצרת תחת המותג שלה כ־15 אלף פריטים".

אבל יש גם מי שכבר התפכחו. המרכזי שבהם הוא חגי שלום, המנכ"ל ובעל השליטה בטיב טעם. כיום יש לרשת 19 סניפים בתל אביב, אבל לדבריו "כבר לפני שנה כתבתי שהשוק בעיר מוצף ושמי שרוצה לפתוח יאכל את הכובע. תל אביב עמוסה".

איך זה הגיע למצב הזה?

"מי שנכנסו הם כאלה שראו את ההצלחה בקורונה, אבל אין להם הבנה בקמעונאות. הם לא מבינים שמה שהיה בקורונה לא ישוב. פתחו עוד סניפים ושכרו חנויות במחירים מטורפים. מי שחלש ייפול עוד שנה, מי שחזק יחזיק מעמד שלוש־ארבע שנים עד שירים ידיים".

מעניין שפתאום אתה מסויג, כי רוב הסניפים שלכם ממוקמים בסמוך למתחרים.

"זאת לא היתה תוכנית שלי, אלא של אלה שקניתי מהם את החברה, ואין לזה סיכוי לשרוד כשכל 100 מטר יש סופר. זה בא לידי ביטוי ברווחים ובמכירות. אנחנו משתדלים לא להגיע להפסד, אנחנו כמובן מנהלים את העניין, אבל הוא לא יכול להישאר כמו שהוא".

כלומר?

"טיב טעם IN THE CITY זה עניין לא כל כך מהותי לכל הרשת, להבדיל מסופר יודה ואמפם, שכל הסניפים שלהן עירוניים. עבורנו כישלון בעיר זה לא איום מוחשי, אבל לרשתות שהן עירוניות יהיה קשה מאוד לשרוד".

אז אתם מתקפלים מהעיר?

"כרגע המדיניות שלנו אומרת שכשחוזה נגמר אנחנו נבחן אם להאריך אותו, ונסגור חנויות לא מצליחות. עצרנו את הפיתוח בתל אביב לחלוטין. כמה רשתות מציעות לנו לקנות מהן סניפים כי הן רוצות להיפטר מהסופרים, ואנחנו אפילו לא חוזרים אליהן. אני אומר את זה שוב: חנויות חלשות, כשהחוזה שלהן יגיע לקיצו, ייסגרו. טיב טעם תתפתח מחוץ לתל אביב".

שמוליק קפלן, בעל מכולת: "אין פה רווחים, הם עושים את זה כדי לראות מי יותר חזק. אם בן אדם הולך לקנות חלב, אצל מי הוא קונה, כל פעם אצל מישהו אחר? בסופו של דבר כולם מפסידים". רמי לוי: "מה זאת אומרת, פתחנו בעיר כדי להרוויח, אנחנו פועלים מצוין בכל מקום שפתחנו"

הוותיקים איבדו עניין, המכולות שורדות בקושי

ירון קרביץ, בעלי רשת דרגסטור Food, הוא מהשחקנים הוותיקים בענף, מהראשונים שפתחו 24/7 (לצד סופר באבא), כבר בסוף המילניום הקודם. בשיאו היו לו חמישה סניפים, אבל הוא הצטמצם לשלושה — בדיזנגוף, בפרישמן ובצפון אבן גבירול, כולם בבעלותו. ועם יותר מ־20 שנה בתחום, הקניבליזציה ברורה לו לגמרי.

"שכר העובדים בתל אביב גבוה יותר, אבל זו בעיקר השכירות, שטיפסה לכ־300 שקל למ"ר. אמפם משלמים 100 אלף שקל לחודש בחלק מהסניפים שלהם. אין לי מושג איך הם מרוויחים, אולי בחברות גדולות סניף אחד מפצה על אחר. נוסף על כך, המקומות הטובים כבר תפוסים. בשביל סופר צריך 100 מ"ר לפחות, 200 מ"ר כדי שיהיה מקום למחסן. לכן סופרים נפתחים בדרך כלל איפה שהיו בנקים. וזה יקר מאוד. בסופו של דבר הבועה הזאת תתפוצץ. כל סניף שנפתח ברדיוס קרוב מוריד מההכנסה, אין חוכמות, כי זה לא שמגיעים אנשים חדשים".

אביב חוגג, שהחזיק בעבר ברשת הצרכניה בשכונה, שכללה ארבעה סניפים, נשאר רק עם אחד. לפני כשנה הוא מכר את סניף הדגל שלו בפרישמן לרשת הקטנה סופר בונוס, שפועלת בעיקר מחוץ לתל אביב. "מכרתי כי יש ריבוי בשוק, וזה הפך למשחק של הגדולים — רמי לוי, ויקטורי", הוא אומר. "כשפז קנו את יודה זה יצר גם לנו הזדמנות למכור, אז יצאתי משם. נכנסתי לתחום ב־2006, ובשנים האחרונות אני רק סוגר סניפים".

למה?

"כי מה שמעניין היום זה לא להרוויח, אלא להשיג נתח שוק. לגדולים לא אכפת להפסיד. הנה למשל מגיע מישהו צעיר ופותח את אלמה ונותן תחרות לגדולים. אלמה זה בעצם המשך של סיטי מרקט שנמכרה לסונול, והסיבה שהוא פותח זה בעצם בשביל למכור בבוא הזמן. הם רוצים להיות בדיזנגוף בשביל הנראות, אלה יותר פתיחות הצהרתיות שבאות לומר 'אני פה'. במקביל אמפם מנסה לסגור לעצמה לוקיישנים כדי לחסום את ויקטורי או סופר יודה".

כשזה נהיה משחק של גדולים, מי שמשלמים את המחיר, כרגיל, הם הקטנים. במכולת של שמוליק קפלן, בפינת הרחובות מלצ'ט ובלפור, הזמן כאילו עצר מלכת. חנות קטנה, מדפים עמוסי סחורה שסידורה נהיר רק לבעלים, דלפק ארוך, קופת תשלום ופנקס "לרשום". כמו פעם.

"אין פה רווחים, הם עושים את זה כדי לראות מי יותר חזק", אומר קפלן. "תסתכל מה קורה בפינת בן יהודה ושלום עליכם, עם רמי לוי וסופר יודה, או באזור קרליבך, אמפם, טיב טעם, ויקטורי. תגיד לי אתה, אם בן אדם הולך לקנות חלב, אצל מי הוא קונה, כל פעם אצל מישהו אחר?".

ואיך אצלכם?

"אנחנו שורדים בקטנות. אם אתה לא יכול לנצח את החזק, לך איתו יחד. אני קונה היום סחורה מיינות ביתן ומרמי לוי — זה יותר זול מלקנות אצל הספקים של אסם ושל יוניליוור, 30% פחות. אז אולי מזה אני מרוויח, אבל בסופו של דבר כולם מפסידים".

קפלן מספר כיצד ניצח זכיין של שופרסל שלי, שפתח סניף 50 מטר ממנו, בבלפור פינת אחד העם. "זה התחיל בקול תרועה, שלוש קופאיות, ולאט לאט זה הצטמצם רק לבעל הזיכיון ועוד עובד אחד. רצה הגורל והוא התייאש שבוע לפני הקורונה. סגרו את המקום ופתחו שם גלריה לאמנות. זה שהוא נפל עזר לי לשרוד בקורונה. והסיבה היחידה שאנחנו, המכולות הקטנות, שורדות, היא שאנחנו על דמי מפתח".

לקובי ברמר יש מכולת בשינקין, בחלק שבין רוטשילד ליהודה הלוי (מול רחוב הגלבוע), והוא ניהל את מאבק המכולות שהחל לפני כ־15 שנה, כשדרש שגם לקטנות יאפשרו לפתוח בשבת — או שימנעו זאת מהגדולות. "הצלחתי להעביר בכנסת את חוק המרכולים, שצמצם את מספר העסקים בעיר שמותר לפתוח בשבת. אבל ראש העירייה רון חולדאי מצפצף על החוק, אומר שאין לו כוח אדם, ובקיצור, הוא לא אוכף.

"אני לא בעד כפייה דתית, אני רק רוצה שיאפשרו משחק הוגן. שייתנו צ'אנס גם לקטנים. עכשיו לידי הגדולים מדממים, אבל להם לא אכפת להפסיד כסף, העיקר להתרחב. חשוב להם לפתוח כל הלילה, עד הבוקר. כמה אנשים כבר באים לקנות באמצע הלילה? זה רק גורם רעש לשכנים".

אתה מרוויח פחות בגלל התחרות?

"ברור. אני נשאר רק בגלל המאבק שלי. אין לי הצדקה כלכלית. אני מרוויח כמו פועל שעובד מ־8 עד 4, 7,000 שקל, רק שאני עובד מ־5 בבוקר עד 9 בערב. הסיבה היחידה שאני עוד יכול להחזיק את המקום היא בגלל שאני בדמי מפתח".

כמה מכולות נסגרו?

"לפי חישובים שעשינו בהתאגדות המכולות, כ־9,000 מכולות בתוך חמש שנים. אמפם פתחו דווקא איפה שהיו מכולות או סופרים קטנים. זו המנטליות שלהם. בעל הבית שלהם הוא איש דתי, מוטי בן משה, אבל אין לו חמלה. לא מעניינים אותו בני אדם, רק תחרות".

כשההצפה נהפכת לסכנה, היא מחייבת התערבות של העירייה

לא בכדי עלה שמו של חולדאי. יש בענף מי שמצפים להתערבות מלמעלה. "העירייה צריכה לנהל מדיניות, והגיע הזמן לטפל גם בתמהיל החנויות ברחובות", אומרת שרון בנד־חברוני, בעלת חברת אורבנד, שמתמחה בתכנון עירוני ופיתוח אסטרטגיה קהילתית־עסקית. בנד־חברוני מכירה את השוק משני צדדיו: היא עבדה כמנהלת שיווק ותכנון בעירייה ופיתחה את שוק הפשפשים המחודש, וגם עבדה כאחראית למועדון הלקוחות של שופרסל.

"בתל אביב, יחסית לערים אחרות, התמהיל ברחוב עדיין טוב", היא אומרת. "בפריפריה הקניונים הרסו לגמרי את הרחוב, וכדי שלא נגיע למצב כזה, רשויות מקומיות צריכות לקבוע מדיניות. סופרים זה עסק גדול והם מחויבים ברישיון עסק, אז יש לעיריות שליטה. יש עסקים שלמים שנעלמים מהעיר כי הם לא יכולים להתמודד עם רשתות שיווק או סופרמרקטים שמשתלטים על הרחוב. וכשאין רקמה מסחרית, כל העיר נהרסת. זה ממש סיכון להמשך קיומה".

למה זה מסוכן כל כך?

"כי עיר טובה ומתפקדת זו עיר שיש בה רחובות שוקקים. אנחנו כמהים לעירוניות, וכרגע העירוניות נעלמת והרחובות הופכים להיות רחובות של סופרמרקטים. תחומים שלמים של מסחר נעלמים מהעיר, מכיוון שלמעצבי אופנה, חנויות ספרים קטנות או חנויות אופניים אין אפשרות להתחרות ברשתות או בסופרים. וכשאין תמהיל מגוון, יש לנו פחות סיבות לצאת מהבית. הרי חלק מהחוויה של עיר זה מעבר ספונטני בין חנות לחנות, שיטוט בלי סיבה מסוימת".

ומה העירייה יכולה לעשות?

"להגביל. לומר שברובע מסוים יכולים להיות כך וכך סופרים, כך וכך חנויות כאלה וכאלה, וברגע שמתמלאת המכסה לא לאפשר עוד. זה מה שעשיתי בסופו של דבר בשוק הפשפשים. בהתחלה הכנסתי בתי קפה ומקומות לאוכל. אחרי זה היו יותר מדי אז הגבלתי את זה, כדי שעוד יישארו סוחרים של פעם".