"

איתן היה איש שהטיל צל גדול מאוד על הסביבה שלו. יש מי שבשבילו הצל הוא מחסה נעים מהשמש, ויש מי שקשה לו לצמוח תחתיו. אני תחת כנפיו של איתן גדלתי וצמחתי. בשונה מהבן הצעיר שלנו, למשל, שהיה בהערצה תחת הצל הזה, וזה לא פשוט. אני חייתי בטוב בצל, כי היה לי העולם שלי, עולם האמנות והפילנתרופיה, גידלתי חמישה ילדים שהיה צריך לעודד אותם למצוא את הדרך שלהם, בלי הכוונה לעסק המשפחתי, רק כי צריך".

סטף, אביו של איתן ומייסד החברה המשפחתית, מתוסכל מכך שנכדיו לא המשיכו את השושלת העסקית?

"סטף הוא איש עשייה ועבודה שגם מכיר בצורך באנשי רוח בתרבות. בתי מאיה שחקנית, דניאל מפיק מוזיקלי, וגיא למד עיצוב נעליים. כשאתה בא ממשפחה דומיננטית לוקח לך זמן למצוא את המקום שלך בעולם. תמיד אמרתי לילדיי: 'שם המשפחה יפתח לכם דלתות, אבל אתם תצטרכו להוכיח את עצמכם פי שלושה בגללו'. דווקא הבן הבכור שלי (לאריאלה ורטהיימר יש שני ילדים מנישואים קודמים — יזם ההייטק אסף טלמור והזמרת סיוון טלמור, דב"נ) רוצה לעשות חקלאות חכמה, וזו לגמרי יזמות".

ערכתם לאיתן מסיבות פרדה.

"איתן היה איש שאהב את החיים, ואהב לחגוג אותם באוכל, במוזיקה. תמיד הסתכל על דברים בעיניים סקרניות. אז רצינו להפוך גם את הפרדה שלו מהעולם לחגיגה. הוא היה באשפוז ביתי, כך שיכלנו לערוך לו ארבע־חמש מסיבות פרדה קטנות ולארח חברים במינון שעושה לו טוב. הן לא הוגדרו מסיבות פרדה, אבל כולנו ידענו מה הן בעצם".

היה הומור שחור בבית?

"ודאי. ישבנו פעם באירוע חברתי ואחת הנשים סיפרה שהכירה מישהי עם סרטן בראש שאמרו לה שיש לה חצי שנה לחיות, והיא כבר חיה 18 שנה. אז הסתובבתי לאיתן ואמרתי לו: 'תקשיב, אחרי כל מה שעברנו עם המחלה, אם תחיה עוד 18 שנה, אני אהרוג אותך'. זה היה ההומור שלנו. הוא מעולם לא התלונן על כך שחלה, ואמר: 'חייתי כמו עשרה אנשים וזה מספיק'. ואנחנו הבטחנו לו שלא יסבול, שנשמור על כבודו ושניתן לו מורפיום ברגע שלא יוכל יותר לתפקד, פיזית וקוגניטיבית — בעיקר בדיבור כי תסכל אותו מאוד כשלא הצליח לומר מה הוא רוצה".

את רואה את עצמך בזוגיות חדשה?

"איתן אמר שהוא רוצה שלא אשאר לבד. אבל כשנפטר, הרגשתי שאני שבעה מלטפל במישהו חולה ולתמוך בכל המסביב. זה היה מעייף וקשה, אז המחשבה על זוגיות חדשה רק גרמה לי לחשוב: 'מה, עכשיו עוד סיבוב?'. לא ראיתי את זה קורה בכלל. אבל היום אני מתחילה להרגיש שוואללה, יש על מה לדבר. עם כל העצמאות והחוזק שלי, אני מודה שעם איתן הייתי גם גיישה. שירתי אותו וגם אהבתי את זה. להכין לו אוכל, מסז' ברגליים, להקריא לו דברים מעניינים, לגזור לו משפטים משירים יפים. אז בן זוג חדש יצטרך גם לתת. כזה שאם אני אבשל לו, ישטוף אחר כך את הכלים".

מוזר להיכנס לחיים העסקיים בשנות השישים לחייך?

"זה לא לגמרי פתאום. לפני כ־25 שנה איתן ביקש שאלמד מינהל עסקים. אמרתי לו: 'אני? אני רוצה להיות אמנית! תן לי ליהנות עם הצבעים'. ובכל זאת הלכתי ללמוד את זה, ואני מודה לו על כך. אמנם לא הייתי תלמידה מזהירה, אבל הלימודים נתנו לי שפה חדשה, גרמו לי להיות סקרנית ופתחו לי חלונות נוספים בחיי.

"כשלאיתן נודע שהוא חולה הוא אמר: 'אני לא עובר ניתוח עד שלא אעביר לאריאלה את כל האינפורמציה שהיא צריכה לדעת על ההון המשפחתי'. במשך שנתיים הוא עשה לי בית ספר בתחום. זו היתה גדלות נפש מצדו. וכשחזרנו מהניתוח התחלתי לעשות את הכל בעצמי, כשהוא יושב לידי. הוא לא המשיך לאחוז ולשלוט בנכסים ובהשקעות, אפילו שאני רציתי שהוא ימשיך. וכשהיו דילמות ושאלתי אותו מה לעשות, הוא אמר 'תחליטי, את זאת שתצטרכי להחליט אחר כך'. אמרתי 'ואם אעשה טעות?', הוא אמר: 'מהטעות תלמדי'".

וזה עשה לך תיאבון לעסקים?

"לא. אני עושה בחדווה את מה שצריך לעשות, אבל אני לא הולכת לכבוש את העולם. אין לי יומרה להיות אשת עסקים שמנהלת אימפריה, רק לשמר את הקיים".

את יכולה לדמיין איך היו נראים חייך אם לא היית נישאת למשפחת ורטהיימר?

"תמיד היה בי יצר להתפתח ולגדול. גם כשהייתי טכנאית רנטגן בצבא, התקדמתי לניהול ופיקוד. אני לא אדם שדורך במקום. מה שבטוח הוא שאם לא הייתי פוגשת את איתן, לא היו לי חמישה ילדים. הייתי נשארת רק עם שני ילדיי מנישואיי הראשונים. הוא חיזר אחריי פעם אחת וזה לא עבד, אז כשהוא פגש אותי שוב בשבעה על אמא שלו הוא ניסה בשנית, והצליח. תמיד הוא אמר שההחלטה הכי חשובה בחייו היתה לשכנע אותי להתחתן".