חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// התחזקות הדתיים עשויה לשנות את פני המדינה בכיוון מפתיע /// ההדתה עלולה לחולל נזק בלתי הפיך /// ההייטק מתחיל להתבגר /// הבחירות בארה"ב מציגות טרגדיה משולשת
קואליציה דתית
ייתכן שינוי מפתיע
הפיכתם הצפויה של הדתיים הלאומיים לשחקן ראשי בקואליציה והכוח הגדל של החרדים מעוררים באופן טבעי בציבור החילוני חששות גדולים, אבל אפשר לראות כאן גם פתח לשינוי לכיוון אחר. עד היום המפלגות הללו לא נדרשו לקחת חלק משמעותי בהכרעות ביטחוניות וכלכליות גדולות, ולא נאלצו לגבש תוכנית מסודרת להיבטים הפרקטיים וגם הפילוסופיים של שאלות כגון איך ממשל דתי צריך לנהוג בחילונים, איך בדיוק לשלב את ההלכה במערכת המשפט ואם לשנות את שיטת המשטר.
ברור למה השאלות האלה מפחידות חילונים, אבל יכול מאוד להיות שכאשר פוליטיקאים דתיים וחרדים יקבלו את ההגה הם יגלו שהוא מחייב אחריות, כנות, בהירות מחשבתית, מבט מפוכח במציאות וגם לא מעט פשרות. הוא עשוי לנער אותם מהמבט הצר והאינטרסנטי, לשבור את ההתבדלות ולהכריח אותם להשתלב באופן נרחב יותר במערכת הכלכלית והביטחונית. כפי שפעם היה נהוג לומר שרק הליכוד יכול לפנות שטחים, ייתכן שנגלה שרק הדתיים והחרדים יכולים לכפות לימודי ליבה ויציאה לעבודה.
/// שלמה טייטלבאום
קואליציית הדתה
יותר דת זה פחות דת
כבר לפני יותר מארבע שנים בצלאל סמוטריץ' הכריז: "הדתה זה אנחנו". בקואליציה שמסתמנת כעת, תהיה לו ולשותפיו הזדמנות לממש זאת — כל המפלגות שאמורות להיכלל בה מדברות על החדרת תכנים יהודיים רבים יותר למערכת החינוך, וברור שהעניין לא ייגמר בחינוך. רבנות, תחבורה ומסחר בשבת, אולי אפילו מערכת המשפט — יש שלל זירות שבהן הקואליציה יכולה להפוך את ישראל לדתית יותר. זה לא בהכרח יהפוך את הישראלים לדתיים יותר, זה כן יעורר עוד מאבקים וירחיב את ההתנגדות של חלק ניכר מהציבור. במילים אחרות, ההדתה עלולה לגרום לשנאה גדולה יותר לדת. הממשלה המסתמנת עלולה לגרום לזהות היהודית של ישראל נזק בלתי הפיך.
/// שחר אילן
הפיטורים בהייטק
חורף זה טוב
מה מניע את גל הפיטורים הנוכחי בחברות ההייטק, חוץ מהעובדה ש"אחרי החגים" הגיע? העובדה ש"אחרי החגים" הגיע. לא במובן המילולי של לוח השנה, אלא במובן המהותי — סוף סוף מחלחלת ההבנה שהבום הגדול הסתיים. הדיווחים על הפיטורים בחברות שונות בשבוע האחרון מבהירים היטב שהן כבר מתאימות את עצמן למציאות החדשה. אבל עם הפיטורים מגיעות גם התחזיות האפוקליפטיות, למשל "שלוש שנים ללא גיוסי הון".
אבל הרוח הזו אינה יותר מתמונת ראי של הבום, הדיפרסיה שאחרי המאניה. כפי שהתחזיות, הגיוסים והערכות השווי בשיא הגל היו מנותקים מהמציאות, גם החרדות הנוכחיות מוגזמות. זה לא סוף ההייטק. להיפך. הוא רק יתחזק, ילמד בסוף להתייצב באמצע, בלי קצוות לכאן או לכאן. כך נראית התבגרות, הבנה של אחריות ופיתוח של קצת ענווה מול הכוחות הגדולים יותר של חוקי הכלכלה. לא רק הענף יתבגר וישתפר, גם המנהלים, שילמדו לא לגייס רק כי אפשר או כי יש להם FOMO, וגם העובדים, שיפסיקו לקפוץ בין מקומות עבודה מאותן סיבות. החורף מגיע? טוב מאוד, גשם מצמיח.
/// סופי שולמן
הבחירות בארה"ב
הגיבור חזר, הפעם כטרגדיה
נדמה שכבר נמאס לשמוע על "בחירות קריטיות", אבל בחירות האמצע לקונגרס האמריקאי, שיתקיימו ביום שלישי, הן באמת כאלה, באומה שסועה שחלק לא קטן ממנה מייחל לשובו של דונלד טראמפ. אחרי כמה חודשים של סחף לכיוון הדמוקרטי, המומנטום חזר לצד הרפובליקני, ובשמאל נאלצו לשלוף את הנשק החזק ביותר שלהם — ברק אובמה. שש שנים אחרי שעזב את הבית הלבן הוא עדיין הדמוקרט הכי פופולרי באמריקה, וסיבוב ההופעות שלו השבוע הלהיב מצביעים והניב קליפים ויראליים. אבל המפגש המחודש של הציבור איתו חידד גם שלושה היבטים עגומים יותר. ראשית, יש כאן טרגדיה אמריקאית — בבחירה בין דמות וחזון של קידמה, שוויון וליברליזם לבין כל מה שטראמפ משדר, האמריקאים הלכו על טראמפ, ועוד עשויים להחזיר אותו. שנית, יש כאן טרגדיה דמוקרטית: אין למפלגה עוד אובמה. הוא היה חד־קרן, ואף שבשנים האחרונות הוא מנסה להתרחק ולפנות מקום ליורשים, אין אחד כזה באופק. שלישית, יש כאן טרגדיה אישית של אובמה. האיש שהמריא בזכות נאום ב־2004 שבו אמר ש"אנחנו לא רק אוסף של מדינות כחולות ואדומות" עדיין מאמין באמריקה שלא באמת קיימת. אפשר להבין מדוע אובמה — אדם שחור שנושא את השם חוסיין, עם סיפור משפחתי ואישי מורכב, שהגיע להיות נשיא — ממשיך לדבוק בה, אבל נראה יותר ויותר שהיא קיימת רק בדמיון שלו, ובתסריטים של "הבית הלבן".
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
צילום: אימג'בנק/Gettyimages
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מה היהודים מפספסים כשהם חושבים על עוצמה
הסחף של מצביעים לאיתמר בן גביר ורשימתו עוצמה יהודית הוא במידה רבה ביטוי להיסחפות של לא מעט ישראלים אחרי עוצמה. ולעוצמה יהודית יש בכלל שורשים ארוכים ועמוקים.
ההקשר התנ"כי הראשון שבו מופיעה המילה הוא אצל ישעיהו הנביא, שאמר "נותן ליעף כוח ולאין אונים עוצמה ירבה" — האל בחסדו הטוב ימטיר עוצמה על האדם שהוא, במובן הכי מילולי, חסר און. ואמנם, במשך רוב ההיסטוריה התפיסה העצמית והתפיסה של העמים סביבנו היתה של היהודי כחסר אונים ונטול עוצמה. אם כבר היה לנו כוח, הוא היה בלימוד, לא במלחמות.
כשמדינת ישראל קמה היא ביקשה לממש בדיוק את דברי הנביא — להרבות עוצמה לחסרי האונים. אבל 74 שנה אחרי, אנחנו עדיין לכודים בתפיסה הקדומה. יש לנו צבא חזק, לפי פרסומים זרים עם נשק גרעיני, כלכלה איתנה, יחסי חוץ ענפים ובנות ברית רבות, אבל אנחנו עדיין חיים כאילו אנחנו חסרי אונים. יש לנו שלל עוצמות, ועדיין נדמה לנו שחסרה לנו עוצמה מסוימת, מדומיינת. החוזק שהמדינה צברה בכל שנותיה היה אמור לאפשר לנו להתרחק מהאלימות, והנה אנחנו שוב מחפשים את כוח הזרוע. זה ההפך מלהתקדם, וההפך מעוצמה.
