לא. בעבר היינו מוכרים מטאטאים, מברשות לשטיחים ועוד דברים סטנדרטיים, שהיום אנשים קונים בסופר או מזמינים מסין. הייתי גם ספק של האוניברסיטה העברית למברשות לניקוי מבחנות במעבדות, והיום משתמשים במבחנות חד־פעמיות ובמכונות סטריליזציה. אלה דברים שעבר זמנם. עכשיו מגיעים אליי בעיקר אנשים שרוצים דברים ספציפיים ומיוחדים.

יש אינספור סוגים: יש מברשת לניקוי מקלדת המחשב, לקרצוף הרובה בין המרצפות, לניקוי מכונת תפירה, לניקוי מסילות של תריסים, לניקוי כותש שום ולניקוי שופרות. יש מברשת מפליז לניקוי אקדחים, מברשת עם מקל ארוך שעמידה בחום לניקוי תנור של פיצה, ולאחרונה התחלתי לייצר גם מברשת משיער עיזים לסירוק תינוקות בשביל הנכדה שלי.

זה מחולק לשיער טבעי, חומר צמחי וסינתטי. השיער הטבעי מגיע מחיות כמו חזירי בר, סוסים ועיזים, וגם נוצות של תרנגולות הודו. הצמחים הם בין היתר רפיה מאפריקה ואלוורה ממקסיקו — אחרי שמוציאים את הג'ל מהצמח נשארים סיבים, שטובים למברשות כי הם עמידים בפני חום. בחומרים הסינתטיים אני משתמש בין היתר ב־PVC, ניילון ופליז.

בעבר היו ספקים וסוכנים שהתעסקו בזה, זה היה ענף רציני. היום רובם כבר הלכו לעולמם והיבוא נעשה נדיר וקשה, הכל צריך להיות ביבוא אישי. יש חומרים שכבר אי אפשר להשיג, כמו שיער סוס. אז ברגע שייגמר לי המלאי הקיים, לא יהיו יותר מברשות כאלה.

הכל תלוי בייעוד של המברשת. שיער עיזים, למשל, הוא רך ולכן מתאים למברשות עדינות לסירוק תינוקות או לניקוי אבק. משיער חזיר אני מכין מברשות גילוח, כי יש לו צד פלומתי, כך שהמברשת לא דוקרת כשמתגלחים, ואילו שיער הסוס הקשה מתאים לצחצוח נעליים. שיער הסוס גם עדיף על שיער סינתטי לצחצוח נעליים, כי מהשיער הסינתטי המשחה משפריצה כשמברישים את הנעל, ואילו השיער הטבעי סופג את הצבע ומבריק את הנעל בצורה חלקה יותר.
גם בסיבים הסינתטיים יש הבדלים: PVC, למשל, לא יתאים לניקוי מכונת אספרסו, כי הוא לא עמיד בחום, אז אני משתמש בסיבי ניילון למטרה הזאת. ואילו פליז מתאים לניקוי עור הפוך ולצורפות כי הוא לא שורט.

"רוץ בן סוסי", צעצוע ממברשת

"השיער משתנה בהתאם לייעוד המברשת. שיער עיזים, למשל, הוא רך ולכן מתאים לסירוק תינוקות, ואילו שיער הסוס הקשה מתאים לצחצוח נעליים. שיער הסוס גם עדיף על שיער סינתטי לצחצוח נעליים, כי מהשיער הסינתטי המשחה משפריצה בהברשה, ואילו השיער הטבעי סופג את הצבע ומבריק את הנעל בצורה חלקה יותר".

הטכניקה המרכזית נקראת נעיצה: אני קונה לוחות עץ — אורן, ברוש או בוק — מעצב את גוף המברשת בעזרת מסור סרט, ומלטש אותו. אחר כך אני מנקב את העץ בעזרת מקדחים כדי ליצור חורים, שאליהם אכניס את השיער בעזרת מכונה שדומה למכונת תפירה: קווצות השיער מקופלות לשניים, ולקיפול הזה נצמד חוט ברזל שגם הוא מקופל בצורת פרסה. המחט של המכונה נועצת את חוט הברזל פנימה לתוך העץ, והסיכה מחזיקה את השיער ללא צורך בדבק. אחרי נעיצת השיער אני מקצר את השערות בעזרת גיליוטינה כדי שיהיו שוות, ומסרק אותן במסרק מתכת, כדי להוציא שערות שלא נצמדו טוב. בייצור מברשות שבאות במגע עם מים, כמו מברשת לספה או לניקוי מכונת קפה, אני שם טינר על העץ כדי למנוע עובש.
זו השיטה שמשמשת אותי לרוב המברשות, אבל יש כאלה שאני מכין בטכניקת ליפוף, למשל המברשות לניקוי בקבוקים. בשיטה הזו אני מלפף את השערות בחוט ברזל בצורת ספירלה מסביב למוט.

צריך להקפיד לבחור בסוג עץ שאינו רך מדי, אחרת הוא לא יחזיק טוב את השיער. צריך גם להיזהר שלא לשים כמות גדולה מדי של שערות, אחרת העץ מתבקע והמברשת נהרסת.

לפני עשרות שנים השיער היה מתחבר לעץ בעזרת ברגים, ועליו היה מולבש חלק עץ נוסף כדי להסתיר את הברגים. כיום יש מכונה שמשתילה את השערות בעץ, אז המברשת בנויה מחלק עץ אחד, במקום שניים. מלבד זאת העבודה היא בדיוק אותו דבר, הכל חוזר על עצמו ואין מה לשנות.

הצטרפתי לעסק המשפחתי, שהיה של אבא שלי ולפני כן של סבא שלי, שפתח אותו עוד בבולגריה. מגיל 10 אח שלי ואני היינו מגיעים אחרי בית הספר לעזור בבית המלאכה, היינו לפעמים אפילו ישנים פה מתחת לדלפק. בהתחלה הייתי עוזר בקניות ושליחויות ואז עברתי לייצור. יש לי חוש טכני טוב, ולמדתי נגרות בבית ספר מקצועי, כך שמהר מאוד למדתי לחקות את אבא שלי.
כל המשפחה עבדה בעסק, אחי היה נוסע לשווקים לקנות חומרי גלם, אבא שלי היה הסוחר, אמא ישבה פה בחנות ואני הייתי בבית המלאכה, מייצר מברשות ומפתח רעיונות.

אני אוהב לעבוד על תהליך שמתחיל מאפס ומסתיים במוצר מוגמר, ובעיקר כשיש מגוון עצום של אפשרויות — אפשר ליצור שתי מברשות שנראות אותו דבר, אבל השיער שלהן שונה ולכן גם השימוש שלהן שונה. אני גם אוהב להתאים לאנשים פתרונות בעזרת הידע שצברתי, לגלות ללקוח שבא למטרה מסוימת שיש מוצר שיכול להקל עליו יותר. משמח אותי שאני יכול לעזור.

כל עוד אני עומד על הרגליים אני ממשיך בתרפיה, אחרת אני אשב בבית — וזה לא ייתן לי כלום. טוב לי להיות בחנות, לדבר עם אנשים. בצהריים אני הולך לבית המלאכה, עולים לי רעיונות לראש ואני מבצע אותם. הבוקר למשל החלטתי להכין מברשת קטנה לאיסוף פסולת לתוך יעה. אני נהנה מהעבודה פה, מלהריח את העץ ולנשום את האבק. כשהאף שלי מתמלא בנסורת, זה כמו אנטיביוטיקה.

נכנסתי לעסק מיד אחרי הצבא. לא שאלו אותי מה אני רוצה לעשות, זו היתה תקופה שההורים קובעים. וכשהילדים שלי גדלו, גם הם לא שאלו אותי, והלכו לעבוד במה שרצו — יש לי שתי בנות שעובדות כביולוגיות וילד מהנדס. אבל לא הייתי רוצה שהם יעבדו בעסק שלי, כי כבר אי אפשר להתקיים ממנו. זו עבודה שאי אפשר לדעת כמה היא תכניס.