מ

חאת האקלים הגיעה לשלב ההסלמה האלימה: בשנה החולפת הטיחו פעילי תנועת "Just Stop Oil" בלונדון, פריז ופוטסדאם מרק עגבניות, פירה ועוגת שוקולד ביצירות אמנות אייקוניות ופסלי שעווה של בני המלוכה הבריטית; בקנדה ובגרמניה פרצו אקטיביסטים לאתרי בנייה של צינורות גז והרסו אותם כליל; וברחבי אירופה כולה קבוצת "מחסלי הצמיגים" ("Tyre Extinguishers") הוציאה אוויר מגלגלים של כ־10 אלף רכבי שטח וספורט מזהמים. וזוהי רשימה חלקית בלבד.

את ד"ר אנדראס מאלם (Malm) זה לא מפתיע, ומבחינתו זה אפילו מתבקש. אחרי הכל הוא חתום על רב המכר "איך לפוצץ צינור נפט" ("How To Blow Up a Pipeline: Learning to Fight in a World on Fire"), מניפסט מפורש ומנומק מאוד בעד טרור אקלימי, שראה אור רק בשנה שעברה וכבר תורגם לתשע שפות, נערך בגרסה מעודנת שמשווקת לבני נוער ואפילו עובד לסרט עלילתי באותו שם, שהוקרן בספטמבר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. "אנחנו ניצבים בפני סיטואציה אבסורדית שבה חברות גז ודלק עושות רווחים אסטרונומיים, כך שאנשים ממשיכים להשקיע בהן — ועכשיו, לנוכח משבר האנרגיה באירופה, עוד יותר מתמיד", מסביר כעת מאלם בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "והרעיון מאחורי הטרור האקלימי הוא שעלינו להוות סיכון להשקעה, עלינו לוודא שאנחנו שולחים מסר ברור למשקיעים האלה שאם הם ימשיכו להשקיע במתקנים ובמכשירים שאנחנו לא יכולים לחיות איתם, הם מסתכנים בכך שהם ייהרסו. וכמובן, כדי לשנות את המשוואה באופן יסודי, זה יצטרך לקרות בהיקף מסיבי".

מאלם הוא חוקר ומרצה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת לונד השבדית — תחום מחקר שמתמקד בקשרים שבין בני אדם לבין הסביבות הטבעיות, החברתיות והמלאכותיות שלהן. הוא כתב כבר חמישה ספרים על משבר האקלים בראי היסטורי ופוליטי, ועוד ב־2014 הכתירה אותו הסופרת והאקטיביסטית נעמי קליין כ"אחד ההוגים המקוריים ביותר בתחום האקלים". אבל "איך לפוצץ צינור נפט" היה הספר שהקפיץ את מניותיו והפך אותו לאינטלקטואל המדובר ביותר בתנועת האקלים ולמרואיין מבוקש בתקשורת המיינסטרים.

בספרו הוא אמנם לא מלמד כיצד לפוצץ צינור ("זו התלונה הכי נפוצה שאני מקבל על הספר", הוא אומר בחיוך), אבל מסביר באופן משכנע למה כדאי לשקול פעולה כזו באמצעות סקירה מקיפה של מאבקים חברתיים היסטוריים וניתוח התועלות הפוטנציאליות שיש לחבלה בתשתיות וחפצים מזהמים. באופן מפתיע, זהו ספר אופטימי, לא מיואש, שמעודד את הקוראים לצאת ולפעול מתוך אמונה שעוד אפשר להציל את העולם.

הטיעון המרכזי בספר הוא שהתפיסה הרווחת, שלפיה מאבקים חברתיים נושאים פרי רק בדרכי שלום,  שגויה מיסודה - ולראיה מביא מאלם את המאבקים למען זכות הצבעה לנשים ולסיום העבדות, שלא בחלו בפעולות חבלה כדי לשנות את העולם. "מה שתנועת המיליונים הזו צריכה לעשות, בתור התחלה", הוא כותב על מחאת האקלים, "זה לאכוף את האיסור להטמיע מכשירים פולטי פחמן חדשים בשוק. לחבל בהם. להוציא אותם מכלל פעולה, לפרק אותם, להרוס אותם, לשרוף אותם, לפוצץ אותם. להודיע לקפיטליסטים שממשיכים להשקיע כספים בליבוי האש, שנכסיהם ייהרסו".

"הצידוק המוסרי לטרור אקלימי הוא שדלקים מזהמים הורגים אנשים. אם תחבלו בתשתית, תהרסו חפץ דומם כדי להגן על יצורים חיים. אני תמיד מדגיש שחבלה צריכה להיעשות אך ורק בחפצים, ולא באנשים, כמו ראשי חברות הדלק"

"חייבים מאוד להיזהר ולהציב לאלימות גבולות ויעדים"

"'איך לפוצץ צינור נפט' נכתב בעקבות התסכול שהרגשתי מכך שתנועת מחאת האקלים פשוט חוזרת שוב ושוב על אותן טקטיקות, שרואות בכל שימוש באלימות גול עצמי", אומר מאלם. "הרעיון שבבסיסן, שמכונה 'פציפיזם אסטרטגי', הוא פרגמטי, מוכוון תוצאה, ומבוסס על קריאה היסטורית של מאבקים חברתיים, שלפיה הדבר היחיד שעובד הוא מחאה לא אלימה, ושברגע שמחאה נעשית אלימה, היא נכשלת. אבל זו קריאה בעייתית מאוד של ההיסטוריה, משום שבכל אחת מהדוגמאות שיביאו הפציפיסטים האסטרטגיים יש אלמנטים של טקטיקות מיליטנטיות. תמיד זהו שילוב של טקטיקות שבאמת עושה את ההבדל בהתקוממויות הגדולות.

"תראו מה קורה כרגע באיראן עם מחאת החג'אב: ההתקוממות המרהיבה הזו היא שילוב בין עימות עם הבאסיג' ומשמרות המהפכה שמתבטא בהרס רכוש, כמו המפגינים שמטפסים על ציורי קיר בטהרן, לאקטיביזם לגמרי רגוע, כמו נשים שגוזרות את שיערן או עושות אצבע משולשת. אפשר לראות את זה גם במחאות שהיו בצ'ילה ב־2019, Black Lives Matter בארצות הברית, מחאת הווסטים הצהובים בצרפת וכו'".

איך אתה מצדיק חבלות ברכוש מבחינה מוסרית?

"זה לא מאוד מסובך. דלקים מזהמים הורגים אנשים. אם תחבלו בזרימת הדלקים האלה ותפגעו בתשתיות שלהם, תמנעו מקרי מוות. אתם תהרסו חפץ דומם כדי להגן על יצורים חיים. אם אתם נעולים בתוך בית בוער, זו זכותכם לשבור חלונות כדי להימלט ממנו".

חבלות במתקנים עלולות להידרדר בקלות לכדי פגיעות בנפש.

"כמובן, לכן אני מדגיש בכל הרצאה או טקסט שלי שעלינו לשקול חבלה אך ורק בדברים מתים, בחפצים דוממים, ולא לפגוע באנשים. אני לא מכיר אף אחד בתנועת האקלים שדוגל באלימות כלפי בני אדם, כמו רצח של בכירים בתעשיית הדלק והגז וכדומה. יש קולות בודדים פה ושם, אבל זה לא טיעון שמאפיין את התנועה. הסכנה האמיתית לפגיעות בנפש תהיה כשאנשים יתחילו למות בהיקפים גדולים בגלל השפעות האקלים. זו תהיה קטסטרופה שתדחק אנשים לאלימות בין־אישית, ועלינו לנסות להקדים תרופה למכה. יהיה קשה להציב גבולות לאלימות בתרחיש של 10 מיליון הרוגים באסונות טבע — שהוא לגמרי תרחיש אפשרי ובטווח הקצר. רק תראי מה קורה כרגע בפקיסטן, מדינה שלחלוטין קורסת תחת משבר האקלים (יותר מ־1,100 איש קיפחו את חייהם בגל ההצפות של גשמי המונסון לפני כחודשיים, יותר ממיליון בתים נהרסו, וכשליש מהמדינה שקעה מתחת למים, ר"ד). זה מאוד יפתיע אותי אם סיטואציה כזו לא תתפתח לאלימות בשלב מסוים".

טענה אחרת נגד מחאות אלימות היא שהן מנכרות אנשים.

"נכון, וכמובן היו מקרים שבהם תנועות חברתיות הלכו רחוק מדי עם המיליטנטיות שלהן והבריחו אנשים, זה הגיוני. ולכן חייבים מאוד להיזהר. צריך להציב לאלימות גבולות, ולקבוע כיוון ויעדים פוליטיים. צריך לוודא שלא רצים יותר מדי קדימה, שלא מבצעים פעולות שאי אפשר להגן עליהן או שההיגיון מאחוריהן לא ברור לאנשים. כל החמרה בטקטיקה צריכה להיות מלווה במחשבה מעמיקה, שמנסה ככל הניתן להימנע מהבורות הפוטנציאליים".

ועידת האקלים ה־27 של האו"ם תיפתח בקרוב בשארם א־שייח', בחסות ענקיות מזהמות כמו קוקה־קולה וג'נרל מוטורס. זו אולי הוועידה הראשונה שפעילים מפנים לה את גבם בקול רם ובמאסות. מה אתה צופה שיקרה שם?

"הקרקס של הוועידות האלה מידרדר במהירות. אין לי תקוות ממשיות מהוועידה עצמה, המנגנון הזה מתנוון כבר שנים, ואני חושב שהוא הופך פחות ופחות רלבנטי מדי שנה. בייחוד עכשיו, לאור המיקומים הבאים שלו — מצרים ואיחוד האמירויות, שתי מדינות שבהן אי אפשר להפגין. זה כל כך מעוות. יש לי חברים במצרים שמצונזרים או נכנסים לכלא. זה או זה או זה. רמת הדיכוי שם מטורפת.

"בכל הנוגע לתנועת האקלים, אני חושב שזו הזדמנות טובה עבורנו לחשוב מחדש על הקשר שלנו לוועידות האלה, ולהתייחס אליהן כאל שעת כושר טובה לסמן כמטרה פרויקטים של דלקים מזהמים ברחבי העולם, כי זה די ברור שנוכחותנו שם לא תהיה בעלת משמעות, ודאי לא בדיונים".

כיבוש תחנת כוח בגרמניה, קבלת איומי רצח בשבדיה

מאלם (44) גר במאלמו עם שני ילדיו מבת זוגו לשעבר, העיתונאית שורה עסמאיליאן. הוא נולד בגטבורג שבצפון שבדיה לשני פסיכותרפיסטים, וכבר בגיל 4 השתתף עמם בהפגנה נגד נשק גרעיני.

מאלם עזב את הבית בגיל 16, והחל להיות מעורב ביוזמות אקטיביסטיות שונות של השמאל הרדיקלי במולדתו. באותה תקופה, אמצע שנות התשעים, החלה לחלחל המודעות לממדיו של משבר האקלים, וב־1995 התכנסה ועידת האקלים הראשונה בברלין. במקביל גם נולד המושג "טרור אקלימי" בחסות ארגונים כמו "החזית לשחרור כדור הארץ" (ELF), שחתרו לחולל נזק כלכלי כבד לגופים שמרוויחים מהרס וניצול של הסביבה הטבעית.

מאלם היה שם, בוועידת האקלים הראשונה בברלין. הוא וחבריו כבלו את עצמם בשלשלאות לגדר של אולם הכנסים בוועידת האקלים הראשונה כדי למנוע ממשתתפיה לצאת. אבל האידאולוגיה שלו בנושא היתה עדיין רחוקה מלהיות מגובשת. "מצאתי את עצמי שם די במקרה", הוא מספר. "קבוצת חברים שלי החליטה לעלות על האוטובוס לוועידה וזה היה נראה לי מגניב. זה לא שהיתה לי איזו הארה בעניין הסביבתי או משהו כזה. זה היה פשוט עוד דבר מגניב לעשות כאקטיביסט צעיר. ההתעוררות האמיתית שלי לסוגיית האקלים התרחשה רק כעשור לאחר מכן".

מה גרם להתפכחות שלך בנושא משבר האקלים?

"במשך שנים הייתי לחלוטין תחת האשליה — שעדיין ניתן לזהות פה ושם בחוגי השמאל — שענייני סביבה ואקלים הם לאנשים ממעמד הביניים, ושלעניים בדרום הגלובלי זה לא משנה. ואז קראתי את הספר של מארק ליינאס, 'High Tide: The Truth About Our Climate Crisis', והבנתי עד כמה טעיתי ושבעצם משבר האקלים מטיל צל כבד על כל בעיה אחרת. ואם לא נפתור אותו, זה יהיה סופן של כל המדינות. דרום עיראק כולה תהיה מתחת למים, ואיראן סובלת כבר כעת ממשבר האקלים. אז שיניתי את דעתי".

בעקבות ההתפכחות מאלם החליט להתמקד באקטיביזם סביבתי רדיקלי. כך למשל, ב־2007 הוא וחבריו הסתובבו בשכונות יוקרה בערים שטוקהולם, ווקהו ומאלמו באישון לילה והוציאו אוויר מגלגלים של עשרות רכבי שטח — הרכבים המזהמים ביותר בשוק. במשך כמה שבועות מאלם וחבריו "נטרלו" בסך הכל כ־1,500 מכוניות בלי לגרום להן נזק, רק טרחה ובזבוז זמן לבעליהן. האקטיביסטים זכו לגידופים ואפילו איומי רצח, ועדיין מאלם זוכר את הלילות האלה בחיבה: "התמוגגתי בלילות ההם. זו פעילות גופנית שגורמת לקתרזיס ממש".

עצם הפעולה הזאת היתה קריאת תיגר על ארגוני הסביבה הגדולים, שנוהגים להדגיש שאין למקד את המאבק בפליטות פחמן של צרכנים פרטיים, משום שהן טיפה זניחה באוקיינוס הזיהום, שלרובו המכריע אחראים תאגידים מזהמים  — ואלה ששים להסיט את האש מהם לעבר ההמון האנונימי. מאלם מבהיר בספרו כי בניגוד לתפיסה הרווחת, לעשירי העולם יש אחריות לא מבוטלת לפליטות הפחמן. כך למשל, בבריטניה 10% מהתושבים היו אחראים לחמישית מכל הטיסות הטרנס־אטלנטיות בשנת 2018.

מהו הדבר החשוב ביותר שעליי לעשות ברמת האינדיבידואל כדי לתרום למאבק?

"לפעיל הסביבה ביל מקיבן היתה תשובה נפלאה לשאלה הזו: הפסיקי להיות אינדיבידואל. עשי דברים יחד עם אנשים אחרים ודאגי להפוך לחלק מקולקטיב. זה לא אומר שזה לחלוטין חסר חשיבות אם את טסה, נוהגת ברכב שטח או אוכלת בשר, אבל הבחירות הצרכניות שלך לא באמת ישנו דברים. כך לא קורה שינוי".

"מטרת הטרור האקלימי היא להוות סיכון להשקעה, כדי להבהיר למשקיעים שאם ימשיכו להשקיע במתקנים שאנו לא יכולים לחיות איתם, הם מסתכנים בכך שהם ייהרסו. וכדי לשנות את המשוואה הטרור צריך לקרות בהיקף מסיבי"

מאלם לא הסתפק בהוצאת אוויר מגלגלים בשנות האקטיביזם הרדיקלי שלו. ב־2016 הוא נטל חלק בפלישה של תנועת המרי האזרחי Ende Gelände לתחנת כוח של וטנפול (Vattenfall) בגרמניה. "צעדנו אל עבר תחנת הכוח", הוא כותב בפרק השלישי של הספר. "בחלקת היער שמקיפה אותה, נתקלנו בגדר... הקבוצה שלי הורידה אותה, קרעה אותה… היא הגיעה לגדר הבאה, חסינה יותר, וגם היא נהרסה. השומרים הפרטיים המעטים שהיו שם היו נחותים מאיתנו מספרית ונתפסו לא מוכנים, מיהרנו לתוך המתחם. במהלך שנותיי בתנועת האקלים, מעולם לא חשתי גל כזה של ריגוש ושמחה: לרגע אחד מפעים ומרחיב דעת, חתיכה מהתשתית שהורסת את כדור הארץ שלנו היתה בידינו. יכולנו לעשות בה כרצוננו. הסתובבנו במתחם, נדהמים באותה מידה כמו השומרים מכך שנכנסנו, וללא שום תוכניות כיצד להמשיך; בדקנו כמה שערים פה, נכנסנו למגדל שם, ריססנו סלוגן בפינה, לא בטוחים כיצד להשלים את סגירת התחנה, עד שהגיעו כוחות משטרה והבריחו אותנו משם עם אלות וספריי… בבוקר למחרת, וטנפול הצהירה שאנדה גלנדה גרמה להפסקת ייצור החשמל, דבר שמעולם לא קרה לפני כן באף תחנת כוח שמופעלת באמצעות דלקי מאובנים באירופה".

מאז הוריד מאלם הילוך והתמקד בעבודה האקדמאית וכתיבת ספרים. את "איך לפוצץ צינור גז" הוא כלל לא תכנן לכתוב, אלא היה שקוע עמוק בכתיבת ספר על מצרים העתיקה. אבל לפני ארבע שנים גל חום חסר תקדים הבעיר את שבדיה, וגרם לרצף שרפות שכילה כ־250 דונם של שטח מיוער, ומאלם הוכה ב"ייאוש עמוק", במילותיו, ונטש את הפרויקט. "במצבים כאלה אי אפשר להצדיק התעסקות בשום דבר אחר", הוא אומר. "היה לי איזה רגע שם שאיבדתי את זה ואמרתי למו"ל שלי שאני צריך לכתוב ספר על למה אנחנו זקוקים לתנועת אקלים רחבה, כי בזמנו עוד לא היתה אחת כזאת. אבל בסוף הקיץ גרטה התחילה את המחאה שלה, והסיטואציה השתנתה לחלוטין כך ששנה לאחר מכן תנועת האקלים שברה שיאים באירופה ובחלקים אחרים של העולם".

אתה מתאר בספרך ביצוע של פעולות שהן לא לגמרי חוקיות, ואני משערת שהספר שלך נבחן בדקדקנות בידי יועצים משפטיים טרם צאתו לאור. איך אתה מתייחס להיבט החוקי של העניין?

"כן, יכול להיות שהספר נבחן", הוא מחייך ובורר את מילותיו בקפידה, "אבל בכנות, עד כה לא היתה שום בעיה איתו להפתעתי, אפילו לא בתרגום לטורקית. יש איזו קבלה ביזארית של הלגיטימיות של הטיעון בעד מחאה אלימה בגופי תקשורת מיינסטרימיים, ולפעמים בתהליך העריכה אפילו מבקשים ממני לכתוב דברים קיצוניים עוד יותר. אז לא היתה שום בעיה עם הספר, אף שמתוארות בו פעולות שהן אכן לא חוקיות, אם כי לפחות בעניין הוצאת האוויר מהגלגלים — זה אזור אפור בלא מעט מדינות, כי בעצם לא נגרם נזק לרכב".

מה מידת המעורבות שלך בפעולות מחאה כיום?

"המעורבות שלי מוגבלת, כי יש לי ילדים ועבודה. אז אני לא מארגן, ואני גם לא פעיל באף קהילה אקטיביסטית באופן עקבי, אבל אני הולך למחנות אקלים (סוג של הפגנות, שבהן פעילים מתקבצים במקומות מזהמים כמו מכרות פחם או שדות תעופה, כדי לשבש את פעילותם, ר"ד), משתתף בפעולות ומפגין כשיש לי הזדמנות. בקיץ האחרון השתתפתי בכמה מחנות אקלים, כולל של אנדה גלנדה, ואני תמיד נהנה מזה ומוצא בזה הרבה משמעות. אבל אני לא יכול להתפאר באף פעולה מיליטנטית שאני עושה".

כשנשאל שאלה דומה ב־2018, ענה שמאז שנעשה חוקר הוא "אקטיביסט בכיסא גלגלים", אבל שהוא משתתף בהפגנות ככל יכולתו, "ולמה לא גם התפרעות פה ושם? אבל אולי לא כדאי שתכתוב את הקטע האחרון הזה", הוא מצוטט שם.

אז כיום אתה בעיקר מנהיג רוחני?

"בכנות, לא נראה לי שאני ראוי לטייטל הזה. אם ישנם מנהיגים רוחניים לתנועת האקלים, אלה יותר נשים כמו גרטה תונברי, ונסה נקטה ולואיזה נויבאואר, שהן אקטיביסטיות פעילות ומארגנות — מה שאני לא. אבל זה כבוד גדול עבורי לעורר השראה באנשים, ודאי בתנועות כמו 'מחסלי הצמיגים', שפנו אליי כשהשיקו את הקמפיין שלהם ואמרו לי ששאבו השראה מ'איך לפוצץ צינור גז'. אני מאושר מתגובות כאלה".

"יש לי בעיה עם פעולות כמו החבלה ב'חמניות', שאין להן קשר לבעיה שרוצים להאיר וכל מטרתן היא לייצר כאוס ותשומת לב תקשורתית. הרי אין קשר בין ואן גוך למשבר האקלים, אז מה הלאה? אורגיה? מריחת צואה? הכל כשר בשם תשומת הלב?"

"זה מרגיז", אומר מאלם בתגובה לסקנדל. "כתבתי בעבר ספר (עם קולקטיב הסטודנטים Zetkin) שנקרא 'White Skin, Black Fuel' ומוקדש לניתוח נרחב של האנטישמיות והתפקיד ששיחקה תעשיית הדלק בקידום שלה. גם ב'איך לפוצץ צינור גז' אני נותן את מרד גטו ורשה כדוגמה לכך שצריך להתקומם גם כשאנחנו יודעים שרוב הסיכויים שנפסיד. ובכל זאת פתאום הדביקו לי תווית של אנטישמי. אני מבקר הרבה בגרמניה, ומעולם לא נתקלתי בבעיה שם. והם, את יודעת, רגישים מאוד לנושא הזה. כנראה שבאוסטריה זה אחרת".

למאלם יש היסטוריה ארוכה עם המזרח התיכון, כמי שהעביר בו את רוב שנות העשרים שלו: "הייתי פעיל בתנועה האנטי־מלחמתית בזמן הפלישה לעיראק, ופעלתי גם באיראן וגם בגדה המערבית. אבל מזמן לא הייתי אצלכם, מאז 2004".

מה עשית בישראל?

"הייתי פעיל בתנועת הסולידריות הפלסטינית. גרתי כמה חודשים בבית לחם וזה היה חלק עצום מחיי. פעם אחת עו"ד לאה צמל אפילו שחררה אותי ממעצר באריאל".

הפעילות באזורינו הובילה אותו לכתוב את ספרו הראשון "Bulldozers Against a People", שבו תיעד את חוויותיו כפעיל צעיר בתנועה. כיום לספר הזה יש אזכור יחיד ברשת, הוא לא מוזכר אפילו בעמוד הוויקיפדיה של מאלם, ואינו זמין לרכישה אונליין.

מה עמדתך כיום לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני?

"יש לי סולידריות עמוקה עם ההתנגדות הפלסטינית. זה אמנם פרק רחוק בחיי, אבל אני מחויב לו רגשית ועדיין מאמין שצריך לשאוף למדינה אחת עבור שני העמים, שבה כולם יהיו אזרחים. אבל זה כמובן דיון ארוך מאוד".

מתי כדאי לחסום כבישים ולעצבן נהגים?

בחודש שעבר הטיחו צמד פעילות של "Just Stop Oil" מרק עגבניות ביצירתו האייקונית של ואן גוך "חמניות" בגלריה הלאומית בלונדון. "האם אמנות שווה יותר מהחיים? יותר מאוכל? יותר מצדק?", צעקה אחת מהן לאחר שהדביקה את עצמה לקיר שמאחוריה, "משבר יוקר המחיה מונע מדלקי מאובנים. חיי היומיום הפכו לבלתי סבירים עבור מיליוני משפחות רעבות, שלא יכולות להרשות לעצמן אפילו לחמם פחית מרק". הפעולה עוררה מהומה גדולה בתקשורת, אך ספגה גם הרבה ביקורות שהסיטו את הפוקוס מדיון במשבר האקלים לדיון בוונדליזם — אף שהציור המוגן בזכוכית משוריינת כלל לא נפגע באקט.

הרבה אנשים קישרו את הספר שלך למחאה הזאת. מה חשבת עליה?

"אני אמביוולנטי מאוד לגבי הפעולה הזאת, שבאופן אישי לא הייתי עושה. יש לי בעיה עם פעולות כאלה, שכל תכליתן היא לייצר כאוס כללי ולמשוך תשומת לב תקשורתית, בלי שיהיה קשר אורגני יסודי בין המטרה לבעיה שרוצים להאיר. פעילי Insulate Britain, למשל, חסמו כבישים במסגרת קמפיין שקרא להתקין בידוד בבתים בבריטניה (מה שיפחית את פליטות הפחמן הכרוכות בחימום בתים ויציל חיים, ר"ד). זו כמובן דרישה הגיונית לגמרי. אבל לנוסעים בכביש המהיר אין שום קשר אליה, וכשפעילים קופצים לכביש ומפריעים להם בתנועה, אז אנשי מעמד הביניים רק מתעצבנים ואומרים: 'למה אני על הכוונת שלכם? אני לא מיליונר או ממקבלי ההחלטות במדינה הזו. אפשר בבקשה פשוט ללכת לעבודה?'. ואנשים כועסים.

"בתנועה אומרים: הצלחנו לדחוף את הנושא לאג'נדה, וקיבלנו הרבה מאוד תשומת לב בתקשורת וברשתות — שזה נכון. אבל כשעושים פעולות ששמות להן למטרה משהו שאין לו שום קשר לבעיה, התוצאה היא שאנשים מגיבים ברתיעה והתרחקות. מצד שני, הם צודקים בטענה שלהם שכשהם חוסמים כבישים הם מעוררים דיון הרבה יותר מכשהם הורסים תחנת דלק, שזו פעולה שמטרגטת הובלת דלק באופן מדויק הרבה יותר, אבל לא מייצרת סקנדל. אז אולי הם צודקים כשהם אומרים שצריך גם וגם. לגבי פעולת החמניות, מוקדם מדי לקבוע אם היא היתה אפקטיבית או לא".

מוזיאון הוא מעוז של כסף גדול, שלרוב מגיע מבעלי תאגידים מזהמים.

"מארגני הפעולה לא עשו את הקישור הזה. שוחחתי איתם והם אמרו שהם פשוט בחרו ביצירת האמנות שתביא להם הכי הרבה תשומת לב, ולא היה היגיון אחר. הרי אין קשר בין ואן גוך למשבר האקלים, ולכן קצת קשה לי לבלוע את זה, כי זה קצת ניהיליזם טקטי, לא? לאיפה זה עוד יגיע — לאורגיה בכיכר טרפלגר או מריחת צואה? הכל כשר בשם התשומת לב?

"תנועת האקלים מצויה כרגע בשלב של התנסות בטקטיקות מעט יותר דרמטיות נגד המקורות העמוקים של פליטות הפחמן, כמו סגירת מכרות ומזקקות או הרס צינורות גז, וחלק מאיתנו מעדיפים פעולות היתוליות שמושכות תשומת לב. אז אני לא בטוח שהטחת מרק בציור היא הדרך הכי טובה למחות על דלקים מזהמים, אבל אנחנו בתקופה של ניסוי וטעייה, שבה עלינו ללמוד ומהר מה מביא הכי הרבה תועלת".