חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// גנץ לא הבין מה מושך ימנים לקלפי /// נתניהו הפך את הנוכלות ליתרון /// המפלגות הערביות יורות לעצמן ברגל /// המפלגות החרדיות מחוללות נזק רוחני
הקול הצף
אקדוחן במקום רמטכ"ל
בני גנץ כנראה באמת קצת תמים, כפי שאומרים עליו. הוא טרח והתאמץ ושכנע ונענה לדרישות, עד שהצליח לגבור על יאיר לפיד ולצרף לרשימת המחנה הממלכתי את הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (במיל') גדי אייזנקוט. ההנחה שלו היתה שלוחם מוערך, למוד קרבות ועטור דרגות ישמש נכס אלקטורלי מובהק שיקרוץ למצביעי ימין.
אבל גנץ ולפיד הופתעו לגלות שה"לוחמים" החדשים, אלה שמושכים בקלות קולות ימין, הם בכלל אקדוחנים, לא רמטכ"לים. איתמר בן גביר, קאובוי שמעולם לא התגייס אבל מנופף באקדחו בכל הזדמנות שבה אפשר לעורר פרובוקציה, הוא מגנט בוחרים יעיל בהרבה מהלוחם המנוסה והמיושב שעמד בראש המטה הכללי. התוצאה היא שרשימה עם שני רמטכ"לים בשלישייה הראשונה נאבקת ראש בראש על קולות הימין מול רשימה שבשלישייה המובילה שלה יש שני פרובוקטורים, שניסיונם הקרבי מתמצה בהוצאת רישיון לאקדח.
זה לא שאנשי הצבא הם הצלחות פוליטיות מובטחות, וההיסטוריה לימדה שהם לא בהכרח נהפכים למנהיגים אזרחיים מוצלחים. אבל אם בעבר הקריאות להחלפתם היו כדי להכניס תחתיהם לכנסת אנשי מקצוע, פוליטיקאים מנוסים או רחמנא ליצלן אנשי שלום, היום כדי לתת מענה לצורך בהילה צבאית סמכותנית די במישהו שמוכן לנופף באקדחו ולפלוט אמירות גזעניות.
זה עוד ביטוי, גם אם לא לגמרי מודע, להשטחת ההיררכיות – אבן יסוד בפופוליזם, שמבטל כל משקל של השכלה, ניסיון או הקרבה אישית. וכשאין הבדל וכולם מתאימים לכל תפקיד, מי בכלל צריך רב־אלוף? הרי גם בן גביר יכול לירות. הוא והשם ישמרו עלינו.
/// גלית חמי
הקול הימני
שקרן, אבל שקרן שלנו
ספק אם מישהו עוד חושב שבנימין נתניהו הוא אדם ישר, גם אם מצביעיו מתעקשים להציג את כל הטענות נגדו כרדיפה חסרת בסיס. השבוע קיבלנו עדות אופי טרייה משותפו הבכיר למחנה, יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', שקבע שמדובר ב"שקרן בן שקרן".
למרות שאף אחד לא מאשים את סמוטריץ' בחוסר אמינות, כל העניין — פוליטיקאי בכיר המאשים מועמד לראשות הממשלה בכך שהוא, למעשה, שקרן פתולוגי — נבלע כעוד קוריוז קטן במערכת הבחירות הזאת. זה מפני שלבוחרי הימין לא אכפת אם נתניהו שקרן; הוא נתפס בשקרים כבר אי אילו פעמים, הפר הבטחות, סתר את עצמו. זה לא מזיז להם. חלק מהם כנראה אפילו שמחים על כך — הנוכלות הזאת נתפסת כיתרון, לא כחיסרון; כתכונה דרושה, לא כחולשה. בוודאי כשהיא פועלת לטובתם. הרי אפילו סמוטריץ', שמספר שנתניהו שקרן וגם חושב שהשקרים שלו הם בעיה, תופר תוכנית שתסדר לראש האופוזיציה פטור מהרשעה. שקרן בן שקרן? העיקר שהוא השקרן שלנו.
/// שחר אילן
הקול הערבי
בדרך לפיצוץ?
ההצבעה הערבית בבחירות הקרובות מסקרנת, כי אולי היא סוף סוף תענה על השאלה הגדולה: האם מדובר כאן במנגנון השמדה עצמית או בתחבולה מתוחכמת במיוחד? לכאורה, קשה להבין מדוע הפוליטיקאים הערבים כמו מתעקשים לצמצם את החלק שלהם בפרלמנט. בכנסת הקודמת היו להם כבר 15 מנדטים, ביוצאת רק עשרה, וכעת התחולל פיצול נוסף ואין הסכם עודפים. נראה כאילו הם עושים הכל כדי שקואליציית נתניהו־סמוטריץ'־בן גביר תנצח, בניגוד גמור לאינטרסים שלהם. איך אפשר להסביר את זה? אולי השנאות הפנימיות חזקות מכל. אולי, כמו שבמשפחה הטינות החזקות ביותר שמורות לקרובים ביותר, איימן עודה מתעב את מנסור עבאס יותר משהוא שונא את איתמר בן גביר. ואולי ההסבר הוא אחר. אולי יש בציבור הערבי איזה רצון להביא את הדברים אל הקצה, ליצור איזשהו מצב נפיץ במיוחד עד לפיצוץ, מתוך מחשבה שאחרי 74 שנה, רק זה ישנה משהו.
/// משה גורלי
הקול החרדי
חילול השם האמיתי
הנזק הכלכלי שהפוליטיקאים החרדים גורמים למצביעים שלהם ידוע, הנזק הרוחני פחות מדובר. עם השנים הם יצרו זהות מוחלטת, מופרכת כמובן, בין עבודת השם להצבעה בקלפי, בין מאבק רוחני למאבק על תקציבים. מושגים מרכזיים איבדו את משמעותם המקורית והולבשו בחדשה — "יתד נאמן" לקח למשל מונח טעון כמו "חטא חמור" והצמיד אותו למי שלא מצביע ליהדות התורה, סרטון פוליטי של דגל התורה משתמש בחלקים מתפילת יום כיפור ומתייחס למעמד הר סיני ומקורות אחרים, מסמן את ההצבעה "הנכונה" כמלחמה במתייוונים ובעמלק ואפילו כקבלת התורה. והם מגייסים את אלוהים עצמו — "ויאמר ה' צא והילחם", שיבוש של "ויאמר משה (...) צא והילחם", כי מתברר שמשה הוא כבר לא סמכות חזקה מספיק כדי לשכנע מצביעים. אלה רק דוגמאות קטנות; השיח של הפוליטיקאים החרדים כולו מכוון לליבוי שנאה ולהפעלת הרגשות האינטימיים ומלאי היראה ביותר של האדם הדתי. המניפולציות האלה, והניכוס הפוליטי הגס של אבני יסוד מהותיות להיסטוריה, לתרבות ולאמונה היהודית — הם חילול השם גדול הרבה יותר מכל הצבעה "לא נכונה".
/// שלמה טייטלבאום
צילום: עמית שאבי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
ישראלים הם קולניים, ודווקא בקלפי הקול שלהם נשחק
ימים אחרונים לבחירות, וכל צד מנסה לשכנע אותנו שהקול שלנו הוא נשק נגד האפוקליפסה. רק נתניהו עם 61 מנדטים יכול למנוע את ממשלת החמאס הבאה. רק 61 נגד נתניהו ימנעו את החרבת מערכת המשפט ושלטון בן גביר. כל קול חשוב.
זה קצת מצחיק. יש אפילו משהו אירוני בכך שההצבעה שלנו מכונה קול. באנגלית זה פשוט vote, הצבעה. אצלנו זה הרבה יותר מזה. קול הוא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שיש לאדם, מהשנייה שהוא מגיח אל אוויר העולם. נולד, ומיד משמיע קול שאי אפשר להתעלם ממנו. וישראלים הם בטח לא כאלה שמהססים להשמיע את קולם, ולא בלחש. מתלוננים, דורשים, גם צוהלים. זוכרים את השיר של מרטין נימלר על איך "הם באו ולקחו את... ולא השמעתי את קולי"? סמכו על הישראלים שישמיעו את קולם; פחות על הקומוניסטים, יותר על החניה שבדיוק תפסו להם. גם בקלפי אנחנו נוהגים לתת את קולנו, עם שיעורי הצבעה גבוהים יחסית למערב.
אבל גם הקול הזה נשחק. פחות ופחות אנשים מצביעים. בטח בקרב הערבים, אפילו בקרב מצביעי נתניהו. דווקא עכשיו פתאום משתתקים, ולא כי אין לנו מה להגיד. כך נראית המחשבה שלקול שלנו אין שום משמעות, וגם אם נשמיע אותו כלום לא ישתנה. כך נראית דממה מיואשת.
