"

אבא שלי, חיים צור, היה עיוור, בגלל מחלה גנטית. אבל הוא עבד כעיתונאי, מפיק, עורך ומגיש בקול ישראל, ניהל שם מחלקה, וגם ניגן בכינור והלחין שירים, בין השאר לאריק אינשטיין (שיר שזכה בפסטיבל הזמר, 'ליל סתיו'), להגשש החיוור ולתוכנית 'סמי וסוסו'. העיוורון לא היה אישיו, אבא היה כל־יכול, פתר כל בעיה. יש אנשים שאומרים שצריך לפתור, ויש אנשים שפותרים. גם הוא וגם אמא שלי נעמי היו מבחינתי יזמים. אמא היתה סגנית ראש עיריית ירושלים והקימה ארגונים סביבתיים, היתה מעורבת במאבקים בתחום. כך שגדלתי בבית שבו ברור שהכל אפשרי".

זו תחושה שמלווה אותך גם היום?

"כן. אני בן אדם רומנטי ואופטימי, ואני חושבת שאפשר לפעול, ואפשר לשנות. גם בתקופה הזאת אני לא מונעת מחרדה אלא מתקווה, והיא מניעה אותי להילחם על החברה כאן. גם זה קשור למה שגדלתי עליו".

באיזה אופן?

"זה היה בית ליברלי, עם גוונים של דת. אמא שלי הגיעה מבית אנגלו־סקסי מסורתי, למדתי כמה שנים בבית ספר דתי, ואז בחרתי ללכת לתיכון לא דתי — ולא היתה שום בעיה עם זה. וזה עבד גם לכיוון ההפוך, כשאחי בחר במסגרת חינוך דתית וחי שנים כדתי. חיינו פלורליזם — על כל דבר אפשר לדבר וגם להתווכח על נושאים שונים, מכשרות עד פוליטיקה. ואפשר לשנות כיוון במשך השנים. קיבעון הוא בעיניי דבר רע".

ואת עדיין אופטימית?

"כל כך הרבה אנשים יצאו לרחוב, כי הם הבינו שמשנים את כללי המשחק. כשמבטלים את עילת הסבירות בעצם אומרים 'אנחנו לא רוצים שתפקחו עלינו', וזה לא מעיד על כוונות טובות".

אבל הקרע הוא עמוק הרבה יותר. אפשר להתגבר עליו?

"תכלס, מלחמת אזרחים כבר התחילה. אבל השאלה היא איך אפשר להפסיק אותה, או לפחות למנוע ממנה להיהפך לאלימה. תמיד כשאמרו 'שתי מדינות לשני עמים' תמיד התכוונו לישראל ופלסטין, ועכשיו... השאלה היא אם יהיה אפשר לאמץ סט של ערכים משותפים. חייבים למצוא מחדש את המשותף, אחרת אין קיום למדינה".

ואת יכולה לדמיין מצב כזה, של היפרדות למדינת ישראל ומדינת יהודה?

"אם ישראל היא היצרנית, המשרתת, המפתחת, הבונה — מדינת יהודה לא תוכל להתקיים בלעדיה".

מה התפקיד של ההייטק במערך הזה?

"מבחינתי ההייטק הוא הציונות החדשה. אנחנו קבוצה קטנה של אנשים שיכולה לספק מוצרים למאות מיליוני אנשים בכל העולם, אין את זה בשום תעשייה אחרת, זה הכי אור לגויים שיש. תסתכלי על השימוש ברחבי העולם בווייז, או בפלטפורמה שלנו, של קלטורה. אנחנו מניעים דברים עם אימפקט גלובלי, ולוקח שנים לבנות את זה. נדרש המון זמן כדי שיהיה אפשר להקים פה סטארט־אפים, להפוך את ישראל למעצמה בתחום".

ועכשיו כל זה בסיכון?

"אם הדבר הזה קורה, אם נותנים לממשלה כוח בלתי מוגבל, לא תהיה פה שום ודאות עסקית, ואפשר להגיד 'ביי ביי' לשם שבנינו לעצמנו במשך שנים. כבר עכשיו ההשקעות בהייטק כמעט נעצרו, וקמות מעט מאוד חברות חדשות, חלק גדול מהן בכלל נרשמות מחוץ לישראל. וזה לא רק ה'רפורמה'".

מה זה אומר?

"שנים מסמסו כאן הרבה מאוד שאלות ליבה, ועכשיו הן צפות. למשל, שילוב חרדים בחברה. יש עוד ועוד חרדים שרוצים להשתלב אבל המנהיגות שלהם לא מאפשרת את זה בגלל אינטרסים פוליטיים. חייבים לטפל בזה בשיתוף פעולה איתם, ולייצר מציאות אחרת, בהסכמה. הממשלה הנוכחית גם פוגעת בנשים — מהייצוג החסר שלהן במשרדי ממשלה עד הצעות חוק לחיזוק הרבנות. איך אתה מעז לשים על השולחן משהו שמשמעותו פגיעה בזכויות?".

איך מנהלים מחאה של ההייטק בלי לפגוע בהייטק עצמו?

"אני לא מתראיינת על זה לכלי תקשורת זרים, כדי לא לפגוע בענף. גם אחרים מקפידים על כך. הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא שמשקיעים יפסיקו להשקיע כאן. אבל הם לא צריכים אותנו כדי להבין — הם רואים מדינה לא יציבה, הם רואים דו"חות של סוכנויות דירוג על ההשלכות".

גם קלטורה נפגעה בתקופה האחרונה. רק לפני שנתיים נסחרתם בניו יורק ב־12 דולר למניה, היום זה רק 2 דולר.

"קלטורה היא לא סטארט־אפ שצריך לגייס כסף, היא חזקה ובוגרת. ובכלכלה יש סייקלים. יש תעשיות שנחבטות יותר או פחות. אנחנו בענף הווידיאו, שהיתה לו פריחה מטורפת בקורונה, והיא ירדה. ועדיין אנחנו במצב טוב יותר מחברות אחרות בתחום. כך שהירידה היא אירוע של שוק ההון כולו יותר משהיא עניין של קלטורה".

לאן הולכת עכשיו האנרגיה הסטארט־אפית של ישראל?

"למחאה. היא סטארט־אפ אחד גדול. אנשים מוצאים מה הם יכולים לעשות לפי הכישורים שלהם — לוגיסטיקה, אסטרטגיה, מי שטוב בלכתוב, מי שטוב בלדבר וכן הלאה. ומהסטארט־אפ הזה צריכה להיוולד התשובה לשאלה איך בונים את ישראל מחדש.

"אצל רוב האנשים התקופה הפטריוטית היחידה היתה השירות הצבאי, הם סימנו וי, 'שירתנו את המדינה ולכן היא שלנו'. אבל עכשיו אנחנו בתקופה של הפטריוטיות החדשה, יש גיוס וולונטרי למאבק על דמות המדינה הזאת".

ובתוך כל זה, איך את נרגעת?

"בשחייה ובעבר גם בריצה. הגעתי לספורט כי אני אדם תחרותי, אבל יש בשחייה משהו מאוד מדיטטיבי, מצב שבו אני יכולה לא לחשוב על כלום. אני שוחה במים פתוחים עם ערן בן זוגי, ויש לי עוד חברים ששוחים, זה כיף יחד. גם הרבה מהשותפים שלי בהייטק הכרתי דרך הספורט, ואני אוהבת ספורטאים, הם אנשים עם כושר התמדה ואקטיביות. אז קודם התגבשנו כקבוצה, ורק אחר כך החלטנו מה אנחנו רוצים לעשות. קודם צוות, רק אחר כך רעיון. ובעולם הסיזיפי של סטארט־אפים זה חשוב, כי אם הדבק מספיק חזק, אפשר לשנות כיוון יחד, עד שמוצאים מה עושים. והכוח של הצוות עובד גם בתקופות קשות, גם כשאתה בדאון מוחלט".