/// הדיון באוצר מבהיל, ובצדק /// הרופאים שמאיימים לעזוב צריכים למחות מכאן /// ברכבת למדו להקשיב
קיבלנו השבוע הצצה חריגה לנעשה בדיונים סגורים של הממשלה. אדריאן פילוט חשף ב"כלכליסט" איך למחרת הדו"ח החמור של סוכנות הדירוג מודי'ס, שהזהיר מההשלכות הכלכליות של ההפיכה המשפטית, בכירי משרד האוצר התכנסו לישיבה. במשך שעה וחצי הם דיברו על עניינים שונים, בלי אף מילה על הדו"ח, או על השלכות ההפיכה. כאילו הכל בסדר. כאילו הם לא צריכים להקדיש כרגע כל רגע כדי לעצור את המגמה, למנוע את הנזק, לבלום סיכון של הורדת הדירוג, להבין מה צריך לעשות אם הדירוג אכן יירד. אחרי שעה וחצי ראש אגף התקציבים יוגב גרדוס (בתמונה) העלה סוף סוף את הנושא.
"לא יכול להיות שאין תגובה של האוצר להודעה שכזו. יש תחושה שהממשלה מזלזלת בהודעה שהיא מהחמורות שידענו", הוא אמר. בתגובה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' טען שההודעה לא מתייחסת להפיכה אלא למחאה נגדה (לא נכון), ודבק בטענה ש"אנחנו צריכים להסביר את עצמנו טוב יותר" כי "כל מה שחברות הדירוג שומעות זה את המתנגדים לרפורמה". כאילו אין ראש ממשלה שמתראיין ללא הפסקה בתקשורת הזרה, כאילו הוא לא הבטיח בעצמו למומחי הדירוג ששינויים ייעשו רק בהסכמה רחבה, כאילו המומחים של סוכנות הדירוג לא יודעים את עבודתם. לכו־לם אין מושג, רק החבר'ה של ביבי יודעים מה הם עושים. פשוט לא מבינים אותם.
ההצצה לדיון חריגה לא רק משום שהיא מספקת עדות מבהילה לאופן החשיבה של מקבלי ההחלטות, אלא גם כי גרדוס הוא יוצא דופן. לא רק באוצר, בכלל. היה ראוי שבכל דיון מקצועי במשרדי ממשלה משרתי הציבור יתעקשו לדבר על הקשיים ומה עושים איתם, יתריעו מפני סכנות, יעמתו את השרים עם הבעיות. בדיונים במשרד החינוך, למשל, המנכ"ל אמור — זה תפקידו — להתריע מפני קריסת המערכת הכללית, או להיאבק בייבוש של לימודי הליבה. בדיון במשרד התחבורה, המנכ"ל צריך, מחובתו, להזהיר שעיכוב המטרו הוא טעות היסטורית. אבל הדיון שנחשף השבוע מעיד על כל הדיונים שלא מתקיימים. מנכ"ל משרד החינוך התפטר כי הוא לא יכול להיאבק יותר, ומנכ"ל משרד התחבורה הוא בכלל פעיל ליכוד, מארגן הליכודיאדה. משרדי הממשלה וכל הדרג המקצועי שמעצב את חיינו נרמסים לגמרי תחת ההנהגה הנוכחית, והשבוע ראינו איך זה נראה.
/// גולן פרידנפלד
הדחף לרילוקיישן בעקבות ההפיכה המשטרית ומדינת ההלכה המתרגשת עלינו הוא טבעי, כמעט בלתי נשלט. קל מאוד להבין את הרופאים, ההייטקיסטים וכל יתר בעלי המקצועות ה"ניידים" שיצאו בהכרזות על הגירה בעקבות אישור החוק לביטול עילת הסבירות. אבל ההתפטרות הזאת מישראל עלולה להיות כמו התפטרות מחאה ממקום העבודה. וכמו בהתפטרות, ברגע הראשון נדמה שזה הצעד הנכון, שמעביר מסר נוקב ובטח יגרום לצד האחר לשקול היטב את מעשיו ולבחון הכל מחדש. אלא שברובם המכריע של המקרים זה לא קורה, לא בעבודה ולא במדינה. המעסיק והממשלה ממשיכים הלאה, מתקדמים עם התוכניות שלהם בלי כל המוחים האלה שיפריעו להם. ולאיומי התפטרות או עזיבה יש עוד פחות כוח. מי שבאמת רוצה למחות נגד ההפיכה המשטרית חייב פשוט להישאר.
/// סופי שולמן
רכבת ישראל אישרה השבוע עסקת ענק של 1.7 מיליארד יורו לקניית מאות קרונות חדשים, שישולבו בקווים הקיימים ויקלו את הצפיפות הקשה בשעות השיא. מעבר לרכישת הקרונות, בשורה גדולה נוספת הסתתרה בסוף ההודעה שבישרה על העסקה: "לאחר שהתקבלו התייחסויות הנוסעים ובוצעה עבודת מטה מקיפה (...) יוגדלו השולחנות הקיימים היום לשולחנות עבודה גדולים יותר שיתאימו לעבודה עם מחשב נייד, ישודרגו המושבים, יתווספו שקעי USB וכן שקעי 220 וולט, וכן אופיין קרון אופניים ייעודי, שבו יוגדל מרווח הפנים ויותקנו מתקני עגינה". על פניה, זו הודעה טכנית לחלוטין. גודל השולחן, סוגי השקעים. אבל אלה לא הפרטים, זו העובדה ש"התקבלו התייחסויות הנוסעים".
בימים שבהם תלונות האזרחים מתקבלות בהתעלמות במקרה הטוב ובדווקאיות במקרה הרע, העובדה שגוף ציבורי קשוב לציבור היא בגדר נס. יש עוד לאן לשאוף, והרכבת צריכה להרחיב את ההתחשבות בנוסעים גם לדברים גדולים יותר, למשל הארכת שעות הפעילות בלילה ובסופי שבוע, ובכל זאת יש בהודעה של הרכבת תזכורת כואבת למה שאנחנו זכאים לו כאזרחים, ולא מקבלים: ממשלה ומגזר ציבורי שקשובים לציבור ושואפים לפתור את בעיותיו.
/// יובל שדה
אם ההבטחה של שרת התחבורה על היציאה לדרך של הרכבת לאילת וחיבור כל ישראל ברכבות מצפון עד דרום עד 2035 נראתה מוגזמת, אחריה בא ראש הממשלה ואמר שלא רק שתהיה רכבת לאילת — תהיה רכבת אפילו עד סעודיה.
רכבת היא עניין בעייתי לישראלים (ולא רק כי היא נשמעת כמו מילה ממשקל המחלות קטלת). האסוציאציה הראשונה היא כמובן לאירופה, על המשמעויות האפלות הברורות מההיסטוריה אבל גם על המוניטין הטוב של הרכבות שם כיום. אח, רכבות בחו"ל. לא רק באירופה, גם בארצות הברית, וביפן! כאלה מהירות, דייקניות, מצוחצחות. רק אצלנו חלק מהמסילות והתחנות והנסיעות עוד מזכירות את חיינו תחת השלטון העותמאני.
זו עוד סיבה (לא היחידה) לכך שקשה לקחת ברצינות את ההצהרות של רגב ונתניהו. רכבת ישראל השתפרה, יש לה יתרונות, אבל יידרש עוד הרבה זמן עד שהמדינה הזאת תתפקד ברמה שתצליח להוציא לפועל רכבת קליע. הממשלה רוצה שנחשוב שאנחנו בחזית הטכנולוגיה, בשעה ששאר הצעדים שלה — החקיקה, המינויים, הפגיעה בשלל אוכלוסיות, הכישלון להתמודד עם האלימות ברחובות — זורקים אותנו לימים של עגלה עם סוסה, במקסימום.