בשבוע שעבר דוידאי הפגין באיילון לאחר ביטול עילת הסבירות, וחטף אגרוף בפניו מאיש יס"מ, ללא התגרות מצדו — כפי שניתן לראות בסרטון שמתעד את התקרית. "בכיתי אחר כך כל יום מחוסר האונים", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "כשהמשטרה יוצאת נגדך, ואתה מבין שהיא יכולה להגיד עליך הכל ולעשות לך הכל, אתה תוהה: 'איפה הכוח שלי?'. וככל שחשבתי על זה, הבנתי שהכוח שלי הוא הפריבילגיה שלי, שהיא הפלטפורמה שיש לי — אנשים מקשיבים לי. בעקבות האירוע פנו אליי הרבה חברים, קולגות וסטודנטים שלי מארצות הברית, מלבנון, מסעודיה ומכל העולם".

כשדוידאי אומר שהוא פריבילג, הוא מתייחס לאלמנטים נוספים בזהותו, שטוענים את הסיפור בממד אירוני: הוא בנם של זהרה ואלי דוידאי, פילנתרופים בתחום הרפואה הציבורית (זהרה היא יו"ר עמותת ידידי בית החולים עפולה), מגדולי התורמים לבית החולים שיבא תל השומר ובייחוד ליחידת קוצבי הלב של בית החולים, הקרויה על שמם — אותה יחידה שבה בוצע הליך השתלת קוצב הלב בבנימין נתניהו לפני כשבועיים. סבו מצד אביו, בני דוידאי, היה המשנה למנכ"ל אל על, והיה מעורב בהבאת אדולף אייכמן לישראל ובמבצע אנטבה.

בעקבות התקיפה דוידאי שלח בשבוע שעבר מכתב פתוח לנציגי הקונגרס האמריקאי, שבו הוא מבטא את התנגדותו לכך שיקיימו מפגשים רשמיים עם נציגי ממשלת ישראל לנוכח הכרסום בדמוקרטיה. את המכתב הוא גם פרסם ברשתות החברתיות כדי שעוד ועוד אנשים יעתיקו את תוכנו, יחתמו עליו וישלחו אותו לנציגים שלהם בקונגרס. "מנהיגי הדמוקרטיה שלנו לא צריכים ולא יכולים לתמוך בשחיקת הדמוקרטיה באחת מבנות הברית החשובות ביותר של ארצות הברית", כתב.

"הפחיד אותי שאנשים יקראו את המכתב ויהיו נגד ישראל", הוא אומר כעת, "ולכן עבדתי מאוד קשה כדי שהוא ייקרא כמכתב תמיכה, מכתב אהבה אפילו לישראל דמוקרטית".

מה בעצם קרה שם ביום שני שעבר?

"הלכתי לקפלן עם בת זוגי, אחי הקטן ובת זוגו. ככל שהתקדמנו ראינו אלפים על איילון, צועדים בין המכוניות. זו הייתה הפגנה אבל היתה אווירה טובה. התחלנו לרדת לכיוון איילון ממחלף השלום, והשוטרים פינו דרך ונתנו לנו לרדת. באיזשהו שלב כמה חבר'ה הדליקו שם מדורה. זו הפעם ראשונה שלי בהפגנה בסדר גודל כזה. עד אז הפגנתי בעיקר בצומת הפיל ובניו יורק. אז אמרתי לאשתי: 'תישארי מאחור, כי אני מפחד שמישהו פה ייפגע', ואני המשכתי קדימה כדי להרחיק אנשים.

"פתאום משום מקום הגיע בחור מאוד גדול, שהנחתי שהוא פעיל ימין כי לא היה עליו שום סממן משטרתי, ופשוט רץ לקהל, תפס מישהו וזרק אותו על הכביש. התחילה התקהלות, ולא ידעתי מה לעשות, כי הייתי בשוק, ואז פתאום הוא הסתובב אליי והכניס לי אגרוף. בלי שום סיבה. האמת שיצאתי מאוד בזול, המשקפיים עפו לי מהעיניים ולא לתוך העיניים. ואז גם הבנתי שהוא שוטר".

איך הבנת את זה?

"הוא הוציא מכשיר קשר. ראיתי גם שהדבר הזה חוזר על עצמו בעוד התקהלויות, והבנתי שזה לא מקרה מבודד, אלא מדיניות".

מה עשית?

"ניגשתי לשוטר היחיד שהיה שם במדים, שהיה קצין, ושאלתי אותו אם הוא ראה מה קרה. אז הוא אמר לי: 'תעוף מפה יא אנרכיסט'. אמרתי לו: 'אני בן 40, יש לי שני ילדים, אני מרצה באוניברסיטה, איזה אנרכיסט?'. הוא אמר לי שוב לעוף, ואני כמובן לא רציתי עוד בלגן אז התחלתי להתרחק. הקצין התחיל ללכת אחריי, הוציא מצלמה, צילם אותי, ואמר לי: 'אני מקווה שיש לך הרבה כסף כי אני אדאג שתשב הרבה זמן בכלא'.

"ברגע שהוא בא לצלם אותי, במה שאני תפסתי כטקטיקת הפחדה, אמרתי לבת זוגי: 'בואי נצא מפה, השוטרים באו לנפץ גולגולות'. התחלנו לחזור לכיוון קפלן. אבל עכשיו השוטרים שנתנו לנו לרדת לא נתנו לנו לעלות. נלחצתי כי פתאום ראיתי הרבה יס"מניקים מאחורינו, והרבה שוטרים לפנינו, וראיתי גם עיתונאי חוטף כאפה. עשרות האנשים שהיו איתנו פתאום קלטו שאין דרך יציאה, אז התחלנו לצאת דרך העצים והקוצים בירידה ליגאל אלון מאיילון".

למה לא הגשת תלונה?

"כי אם אגיש תלונה למח"ש אז מקסימום יגלגלו את זה על שוטר אחד, ואני לא אתן יד לזה. קודם כל אני לא יודע מי השוטר, אבל זה לא משנה, כי היו שם עוד שוטרים שראו ולא פעלו, והיה שם מפקד שהעיף אותי במקום אותו. אין בי כעס או שנאה לשוטר שהרביץ לי. המטרה שלי היא לא נקמה, אלא שינוי".

זו הסיבה שיום למחרת נשאת איתך שלט עם הכיתוב "אני פה בשביל עתיד הילדים של השוטר שהרביץ לי" בהפגנה מול ביתה של ח"כ גילה גמליאל?

"לא ידעתי מה לכתוב, פשוט חשבתי על כל מיני סיסמאות מתוחכמות ובסוף כתבתי את מה שבאמת הרגשתי. גם בהפגנה הזו בכיתי, כי גם שם היו יס"מניקים, ורק אחרי שביקשתי כמה פעמים שיראו לי תג הם הוציאו אותו, ופשוט פחדתי. אבל לא אפסיק ללכת להפגנות, כי במהלכן זה הזמן היחיד שאני לא מרגיש חלש, שאני מרגיש לא לבד, ובמובן הזה, האגרוף של השוטר השיג דווקא את ההפך. הוא חיזק אותי, וגרם לי לרצות לשנות עוד יותר".

לפי הפרסום של בן כספית, הוריך רוצים להגיש תביעה אזרחית נגד השוטר.

"יש לנו אי־הסכמה במשפחה בנושא הזה. ההורים שלי לקחו את הסיפור מאוד קשה, כי הם ראו את הבן שלהם חוטף אגרוף. אז אבא שלי רוצה לעשות את זה, ואני לא. אני לא יודע אם אני צודק, אבל אני מסרב להפוך את השוטר הספציפי הזה לקורבן או גיבור, כי המשטרה היא התוקפת. אני גם לא אגיש תלונה למח"ש כי למשטרה יש את כל הסרטונים, התמונות והשמות, ואם היא באמת רוצה לעשות משהו, היא יכולה".

אבל זה לא מה שהיא רוצה.

"דיברתי עם גורם בכיר במשטרה שהתקשר לדרוש בשלומי ולהתנצל אישית. אמרתי לו 'שמע, כבן אדם זה מאוד נוגע לי, אבל הסיפור פה הוא לא שי דוידאי. אם ראית את הווידיאו אתה רואה את השוטר קודם מרביץ ואז מסתכל מי האיש. השאלה שלי אליך היא למה אתם שולחים את יס"מ? ועזוב את איילון, למה אתם שולחים את יס"מ לצומת הפיל, שיש שם בעיקר סבתות עם נכדים בחופשת הקיץ? אתם שולחים את יס"מ במטרה מסוימת, במודע או לא במודע, וזה מה שקורה'. הוא אמר לי 'סליחה, לפעמים אנחנו טועים'. אבל זו לא טעות, וראינו שבמוצאי שבת האחרונה בקפלן לא שלחו את יס"מ, ולא קרה כלום.

"במובן מסוים אני קצת נער פוסטר של האלימות המשטרתית כי אני חלשלוש עם משקפיים, יש לי ילדים קטנים, אני חנון, אי אפשר לטעון נגדי כלום, וגם רואים את זה בווידיאו. ועדיין אני מפחד שהמשטרה תטען, כי כרגע המשטרה החליטה שהיא בעד הממשלה ולא בעד העם. והמשטרה צריכה להיות בעד העם".

אפשר להגיד שמחקריך ניבאו את המצב כיום בישראל.

"נכון. המחקרים שלי עוסקים בפסיכולוגיה של 'משחק סכום אפס', בין היתר בהקשר פוליטי. בבחירות האחרונות בארצות הברית ובישראל ערכנו ניסוי וראינו שככל שאנשים מאמינים שפוליטיקה היא משחק שבו צד אחד מרוויח והשני מפסיד, הם נמנעים יותר משיחות פוליטיות עם הצד השני. ומחקר אחר שלי מראה שככל שאנשים מאמינים שמישהו אחר מרוויח על חשבונם, כך הם פחות בעד דמוקרטיה, ויותר תומכים באלימות פוליטית".

יש מי שיגיד: מה זה עניינך בכלל מה קורה בישראל? אתה לא חי פה כבר שנים.

"זכות ההפגנה בדמוקרטיות לא נתונה לאזרחים עם כוכבית, כלומר רק למי שחי במדינה כך וכך שנים, אלא נתונה לאזרחים, נקודה. ואני אזרח, ואכפת לי. שירתתי בצה"ל, כמו כולם, ואפילו הייתי לוחם, אבל זה לא צריך להיות תו תקן, כי גם מי שלא שירת בצה"ל יכול להפגין. ברגע שנשים כוכבית על למי מותר ולמי אסור להפגין, נפסיק להיות דמוקרטיה".

יש גם מי שמבקרים אותך כפריבילג. לא כל מפגין יקבל טלפון מבכיר במשטרה, או יהפוך לשיחה ברשתות.

"אני באמת פריבילג, ולמי שיש פריבילגיה, יש גם אחריות לתת קול לכל מי שמתקשה להשמיע אותו. אז כל עוד אני פה אני אצא להפגין, וכשנחזור לניו יורק נחזור להפגין עם ההתארגנות הגדולה של אנשים שם, שאכפת להם ומאוד דואגים".

ולתוך הפריבלגיות נכנסת גם העובדה שהוריך תרמו כסף ליחידה שבה טופל נתניהו.

"זה אכן אירוני, אבל האירוניה הזאת גם שמה אותי במקום לא נוח. לא מגיעה לי תשומת לב כי אני יותר עשיר, אלא כי אני אזרח שחטף מכות מהמשטרה, מהממשלה. גם העובדה שסבי היה מעורב בהבאת אייכמן לישראל, לא נותנת לי זכות יתר — אבל היא גם לא נותנת לי זכות פחותה. יש לי זכות כמו כל אזרח".

ההורים שלך מתכוונים להמשיך בפילנתרופיה לאור המצב הפוליטי?

"אנחנו מדברים על זה הרבה במשפחה. כל עוד יש פה מערכת בריאות ציבורית דמוקרטית שמשרתת את כולם אין סיבה להפסיק את התרומות. אבל כמובן שקיים חשש.

"אגב, אנחנו בקשר שוטף וישיר עם כל הרופאים בשיבא, וביום שנתניהו היה בהשתלת קוצב הלב, רק התפללנו שיחלים".

עד כמה חשובה לך הזהות הישראלית?

"אני מבלה בכל שנה חודשיים בישראל. בני סיים כיתה א' בבית ספר אמריקאי אבל מדבר, קורא וכותב בעברית, ואנחנו מציינים את כל החגים, שומעים את כל השירים וגם מטיילים הרבה בארץ. העבר שלי כאן והעתיד שלי כאן".

אתה חושב שמכתבך ישפיע במשהו?

"לא יודע. אלה דברים שקורים לאט, ויכול להיות שלא יקרה עם זה כלום, אבל ייאוש אינו דרך פעולה. אין לנו ברירה אחרת. אנחנו לא ננצח במאבק הזה באלימות, ואנחנו גם לא צריכים להיגרר לאלימות שהממשלה מנסה לגרור אותנו אליה — אנחנו ננצח בו בדרכים שבהן דמוקרטיות מנצחות. אין לי אופציה אחרת מלבד אופטימיות כרגע".