3

אבל גם אם הוא ישיג את המטרות שלו הפעם, זה לא ישנה הרבה. תוספת השכר שתוסכם בסופו של דבר, איפשהו בין 1,000 ל־3,000 שקל, לא תפתור את הבעיות העמוקות במערכת החינוך.

שורה של מחקרים במדינות ה־OECD כבר הוכיחו שאין קשר בין השכר הממוצע של מורים במדינה מסוימת לבין ההישגים של התלמידים באותה מדינה. וגם שכר של 12 אלף שקל לא ימשוך המוני אנשים מצוינים ללמד בחטיבות הביניים ובתיכונים. גם שכר של 15 אלף לא יעשה זאת. כי לאנשים יש אלטרנטיבות אטרקטיביות יותר, וחלק מהם פשוט לא רוצים להיות מורים, לא משנה מה השכר. הוראה היא מקצוע קשה, שוחק, עם אופק קידום מוגבל מאוד ומעמד חברתי בעייתי, והמורות חייבות לעשות מה שמשרד החינוך מורה להן לעשות, בלי לסטות ימינה ושמאלה.

ראינו את זה אחרי ההסכם של הסתדרות המורים: מאז שהשכר עלה המחסור במורים לא ממש נפתר.

וזו הבעיה המרכזית של מערכת החינוך ושל מערכות ציבוריות רבות אחרות: אנחנו באי־ספיקה. בכל רגע נתון יש מחסור חמור במורות, בעיקר במקצועות מסוימים (מדעים, מתמטיקה, אנגלית). בכל רגע נתון יש מחסור ברופאות, בשוטרים וכן הלאה. ישראל היא מדינה שקצב הגידול הטבעי שלה הוא של מדינה מתפתחת, אבל רמת החיים שלה (או לפחות כך אנחנו רוצים לחשוב) היא של מדינה מפותחת. בעולם המערבי משרות של עובדי ההוראה הן כ־2%-3% מהמשרות במשק. בישראל אנחנו צריכים שהן יהיו 5%-7% (תלוי אם סופרים סייעות וכו'). אין מספיק אנשים בשביל זה.

לכן אם שרי האוצר והחינוך, ולצורך העניין גם יו"ר ארגון המורים, היו רוצים באמת לפתור את הבעיות במערכת החינוך — הם לא היו מתחילים בשכר. הם היו דנים במספר המקצועות שמלמדים, בהיקף שעות הלימוד, בשיטות הלימוד עצמן, בטכנולוגיה, באוטונומיה של המורות וביכולת שלהן להביא את עצמן לידי ביטוי. הם לא עושים זאת, הם רבים רק על השביתה והכסף. המחיר יהיה כבד מאוד.

4

שום דבר משמעותי לא עתיד לקרות במשא ומתן עד 1 בספטמבר, גם אם שר החינוך ממש ינסה. בשלב מסוים ייתכן שקיש יעבור בכלל לצד של ארז. למה לא? הרי האוצר הוא זה שצריך להביא את הכסף, זה לא יירד מתקציב משרד החינוך (ככה זה כשלאוצר יש שליטה ריכוזית בתקציב המדינה). מה אכפת לו להיות הגוד גאי?

סמוטריץ' יודע את זה, ולכן הוא ינסה לסנדל את קיש כמה שיותר, באמצעות לחץ עקרוני של רוח הכלכלה הימנית. אבל המשחק כאן מורכב יותר, כי גם יו"ר השלטון המקומי, איש הליכוד חיים ביבס, נמצא על המגרש (בחינוך העל־יסודי המעסיק הוא השלטון המקומי, לא המדינה). ולביבס יש אינטרסים מגוונים, ויחסים סבוכים עם שר האוצר (שכועס עליו עוד מסיפור קרן הארנונה) ועם ראש הממשלה (שרואה בו ידיד/יריב).

וראש הממשלה בנימין נתניהו מסובך עד מעל הראש גם ככה. הדבר האחרון שהוא צריך זה גם הפגנות של אנשי חינוך. אז ייתכן שבשלב מסוים הוא ייכנס לאירוע, וילך בכוח על ראשו של שר האוצר. אחרי הכל, נתניהו חילק תוספות אדירות למערכת החינוך החרדית, באילו נימוקים הוא יוכל להיתלות כדי לדחות דרישה לתוספות שכר למערכת הממלכתית?

מצד אחר, שביתה בחינוך העל־יסודי, גם ממושכת, קלה יותר לעיכול מצד ההורים לעומת שביתה בחינוך היסודי. שביתה של הסתדרות המורים סוגרת את המשק, שביתה של ארגון המורים שולחת את הילדים לים. ההורים עדיין הולכים לעבוד.

אבל גם אם הם יהיו בים, הדור הזה יהיה אבוד. התלמידות והתלמידים הם תמיד הנפגעים הגדולים, אבל הפעם זה נכון יותר. מי שלומדים כיום בתיכון ישבו הכי הרבה ימים בבית בזמן הקורונה. עד שהצליחו לחזור לשגרת לימודים, עם כל ההתמודדות הנפשית, הגיעו העיצומים של ארגון המורים בסוף שנת הלימודים הקודמת. הם למדו למבחנים וניגשו אליהם, אבל לא קיבלו עליהם ציונים. הם ישבו וכתבו עבודות, ומעולם לא קיבלו אותן בחזרה. במצטבר, הם כבר איבדו כמה שנות לימוד. שביתה ממושכת תעמיק את הפגיעה בהם עוד יותר. הם יישאו את צלקות הפוליטיקה הקלוקלת הזו עוד שנים רבות. יהיה להם קשה יותר להיות אנשי ההייטק שבהם אנחנו תלויים, הרופאים שלהם אנחנו משוועים, המדענים שאנחנו חייבים. ואם כל הצדדים ימשיכו לא לטפל בבעיות העומק של המערכת, הדור האבוד הזה יהיה רק הראשון.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות