האסטרטגיה

"אין לדעת מה יקרה"

רדמן עוצר את השיחה כי עליו לצלם סרטון וידיאו שיופנה לשר הביטחון יואב גלנט. "אנחנו הולכים על הראש של גלנט, ראית שכל שלטי החוצות קוראים לו לצאת ולהתעשת, לעצור את החקיקה". הוא פותח מחשב מק ומתחיל לכתוב. אחרי זמן קצר הוא מסיים, והטקסט שכתב עובר לטלפרומפטר שמקרין אותו. הוא מניח את הטלפון על המחשב ולוחץ על הקלטה. בשלב זה נכנס לחדר הצלם והדוקומנטריסט אבי בנון, שמלווה את רדמן כבר כמה חודשים, הולך איתו לכל מקום ומצלם אותו לסרט תיעודי עצמאי שמביימת שירי צור. עכשיו הוא מצלם את רדמן מקליט את הסרטון על שר הביטחון. הטקסט מתחיל בקיצור קורות חייו של גלנט ו"מרים" לו, אפילו עד כדי כך שגלנט יהיה ראש ממשלה: "חייל אמיץ שהסכים לסכן את חייו. בתוך תוכו גלנט הוא נגד המהלכים של הממשלה כי הוא יודע מהם הנזקים שייגרמו מהם. אני קורא מכאן לגלנט: 'תעצור'". כעת רדמן מקצין, לוחץ עוד קצת ומוסיף רגש ופאתוס: "אות קין ירדוף אותך ואת משפחתך לדראון עולם, תעצור ותעשה את הדבר הנכון".

הסרטונים שהוא מצלם נגישים, פונים לכולם, מבקשים להציג עובדות באופן פשוט, על גבול השטחי, כמו שהטיקטוק אוהב. רדמן יוצר תחושה של בחור עממי אך רציני, ממושקף שעובד בהייטק. אולי לא ברור אם הוא אשכנזי או מזרחי, אבל הוא אחלה. הוא מסיים את הסרטון ושואל את ויינברג ובנון איך יצא. לאחר התייעצות ושמיעת הדעות הוא מתקן, מצלם טייק נוסף ומעלה לרשת.

בוא נדבר על התמונה הגדולה. אתה חושב שלמחאה יש הפעם סיכוי לעצור את החקיקה?

"לא. הם עומדים להעביר את החקיקה וגם בג"ץ לא יתערב, זה לפחות מה שאמרה לי דורית בייניש. לא יהיה משבר חוקתי, בג"ץ פשוט ימצא דרכים לעקוף את הסבירות".

אם אתה חושב שהמחאה לא תעבוד, למה אתה עושה את כל זה ויוצא למאבק חריף של שבוע שלם?

"קודם כל, בשביל ההרתעה. לסיבוב הזה הגענו הרבה יותר מוכנים. אני חושב שאחרי מה שיהיה עכשיו, יהיה להם הרבה יותר קשה להמשיך. חוץ מזה, עדיף להתנגד בכל הכוח מאשר להפסיד ללא מאבק. הצפי הוא שכנראה נפסיד, אבל צריך לזכור שאין לדעת מה יקרה. המאבק יגדיר את העוצמה של גוף ההתנגדות לסיבובים הבאים. זה קרב ארוך, שבסופו ננצח".

בפעם הקודמת ביבי רק ניסה למשוך זמן?

"הוא ניסה להרדים את המחאה, זו היתה המטרה".

הפרקטיקה

"סרטונים בלי בלבולי ביצים"

השעה כבר 12:00, והבאזז ברשתות מתמקד בגידופים של פעיל הליכוד איציק זרקא "אני גאה על 6 מיליון אשכנזים שנשרפו". אני מעלה את הנושא ורדמן נזכר שהוא צריך להעלות סרטון על זרקא. הוא פותח את המחשב, כותב במהירות ומתחיל לצלם סרטון, שהמסר בו הוא שמשפחת נתניהו והציונות הדתית מנצלות מזרחים: "כל חבורת הפריבילגים האשכנזית הזאת, שבמשך שנים משתמשת בך ובשכמותך ככלבי תקיפה, הם לא ילכלכו את החליפות היפות שלהם, להם יש קיבה של אירופאים. זוכר? שרה נתניהו אמרה את זה פעם".

כשהוא מסיים הוא שוב פונה לבנון ולויינברג, שממליצים על טייק נוסף. זוהי הרוטינה בעידן הטיקטוק. צריך להאכיל את המפלצת. רדמן טוען שסרטוניו פונים גם אל אנשי ימין רך, בעיקר מהליכוד, ולכן אחד הנושאים הבולטים שאליהם הוא מתייחס הוא השד העדתי. בראיונות קודמים סיפר שכמזרחי שגדל בשכונת מצוקה בלוד, הוא בחר לא להתקרבן אלא לשנות את גורלו, ולכן עכשיו הוא נוהג בטסלה וגר בבית צמוד קרקע ביישוב תל מונד שבשרון.

הוא אכן גדל בלוד למשפחה ממעמד נמוך. אמו ממוצא מרוקאי, שם משפחתה הקודם הוא אבוטבול, ואביו ממוצא אשכנזי. "מאז שהתחלתי להיות פעיל במחאה, הוספתי בטוויטר את השם אבוטבול כדי שלא יגידו שאני אשכנזי פריבילג שגדל עם כפית של זהב בפה", הוא אומר. בבית הספר היסודי התגלה כמחונן ולמד במסגרות מיוחדות למחוננים באוניברסיטת בר־אילן. בצבא שירת כקצין במודיעין ופרש משירות קבע מכיוון שנאלץ לעבור ניתוח מוח מורכב ומסובך, שהותיר צלקת גדולה בראשו, שכיום מוסתרת תחת שערו. "הגעתי לצבא בשאיפה להיות רמטכ"ל, אך מה שגילו לי במוח שינה את התוכניות". יש לו תואר ראשון בכלכלה ובחשבונאות מאוניברסיטת תל אביב. במקביל ללימודים רדמן הקים את חברת i group, שעסקה בפיתוח מועדוני לקוחות מבוססי AI. הוא מכר את החזקותיו ובהמשך עסק בליווי של חברות גדולות וייעץ להן להן בנושאי חדשנות.

ב־2022 ייסד וניהל את הסטארט־אפ AnyVerse, שעסק בפיתוח משחקים טיפוליים באמצעות מציאות מדומה, אך בעקבות הירתמותו למאבק בהפיכה המשטרית סגר אותו. "בהתחלה אמרתי שאקח שלושה־ארבעה ימי חופש, אבל כשזה התארך סגרתי. לא יכולתי להמשיך לעבוד, הרגשתי שצריך לפעול. אני זוכר שאמרתי לאשתי 'תקשיבי, אולי זו היתה טעות שלא הוצאנו דרכון זר', יש לי אפשרות להוציא דרכון פולני ופורטוגלי, אבל אני ציוני ולא הסכמתי. אני חושב שמי שמוציא דרכון זר מצהיר שהוא רוצה להימלט מכאן, וזו הצהרת אי־אמון במדינה".

מתי הבנת שיהיה צורך במאבק?

"החששות הפכו למציאות אחרי הבחירות, כשראיתי את הדיונים בוועדת החוקה. לפני כן לא הייתי פעיל פוליטי, אני בא מבית ליכודניקי מובהק, אבל עם השנים התפכחתי. ראיתי שעם נתניהו לא מגיעים לשום דבר, ואחרי הבחירות האחרונות נפל לי האסימון, הבנתי שהממשלה פוגעת בערכים הכי בסיסיים של הדמוקרטיה והמדינה".

רדמן החליט לפעול והיה ממייסדי מחאת ההייטקיסטים. "עוד קודם הייתי דמות מוכרת מאוד בקהילת ההייטק, פעיל מאוד בלינקדאין ובפודקאסט ששמו "DTB" (דיגיטל, טכנולוגיה, ביזנס) שהיה פופולרי מאוד בברנז'ה. ברשתות החברתיות הייתי פעיל פחות". הטריגר שהניע אותו לצלם את הסרטון הראשון, שהפך אותו לדמות מוכרת בקרב המפגינים ובהמשך לאחד ממובילי המחאה, היה שיחה עם אמו חולת הסרטן במהלך טיפול כימותרפי. "אמא שלי אושפזה באיכילוב, באתי לבקר אותה, והתווכחנו. היא אמרה שהם צודקים בליכוד, כי לבית המשפט העליון לא מכניסים ימנים ומזרחים. לא הצלחתי להאמין איך הם שטפו לאמא שלי את הראש. עשיתי תחקיר קצר בנייד ומהר מאוד הפרכתי את כל הטענות לה".

רדמן לא עצר בשכנוע של אמא אלא צילם סרטון שהעלה לרשתות ב־23 בפברואר: "תגידו, נכון סיפרו שהימין והמזרחים מקופחים בבית המשפט העליון, שהמהפכה המשפטית, עאלק רפורמה, היא כדי לייצר גיוון ולהביא יותר אנשי ימין ומזרחים לבית המשפט?" מתחיל הסרטון, וממשיך: "שמעו קטע: זה חארטה, לא בערך, לא ליד, בלבולי ביצים". ואז הוא מסביר, בשפה עממית ונהירה, שיש כיום תשעה שופטים מזרחים בעליון מתוך 15, שמונו והיו מקובלים לחלוטין על אנשי הימין: "הסיבה היחידה שהם רוצים לפטר את בית המשפט העליון היא כדי למנות שופטים בצורה פוליטית ולהעניק לעצמם כוח, ולצורכי המשפט של נתניהו, וכדי לאפשר לעצמם יותר כסף לבזבוזים, ליצור כאן מדינת הלכה שתשרת את החרדים, החרד"לים ואת המושחתים. לא אתכם, לא אותי. אנחנו מעניינים להם את התחת".

הסרטון נהפך לוויראלי. רדמן המשיך לצלם עוד סרטונים, ומפגינים בקפלן התחילו לזהות אותו. מאז, עוד לפני מעצרו השבוע מול הכנסת, נעצר כבר ארבע פעמים, בהן פעמיים על חסימת איילון ופעם מול ביתו של נתניהו בקיסריה. פעם אחת הגיע לבית חולים עם חשד לזעזוע מוח לאחר שחטף מכה בראש משוטרים, ופעם אחרת נעצר עם מי שתהפוך לחברתו הטובה למאבק, שקמה ברסלר.

ככל שהמחאות נמשכו, עוד ועוד אנשים זיהו אותו מהסרטונים ופנו אליו. רדמן הבין שיש לו יכולת להעביר אינפורמציה מורכבת באופן פשוט, אך כדי לעשות זאת בתדירות של חמישה סרטונים ביום, הוא היה זקוק לצוות תחקירנים שיעמוד מאחוריו. מי שמרכזת אותם היא ויינברג. "ראיתי סרטון שלו, התקשרתי, דיברנו ומאז אנחנו יחד. היה לי זמן פנוי, כי הסטארט־אפ שלי נסגר בגלל הקשיים בענף".

אחת התובנות הברורות שעלו במהלך השבוע היא שהציבור פשוט משווע למנהיג שיציל אותו ויפיח בו תקווה. בזה אחר זה נשים וגברים ניגשים אל רדמן ומספרים לו שהם מפחדים ולא ישנים בלילה, ושהוא הקול שלהם

מאחורי הקלעים

"עם גנץ, לפיד והראל ויזל"

בשלב הזה רדמן יוצא מהמשרדים לפגישה עם אנשי עיתון "ליברל" של ליאוניד נבזלין. הם מדברים על שיתוף פעולה. אחר כך הוא ייאלץ לדחות פגישה עם מיטל להבי, סגנית ראש עיריית ת"א מטעם מרצ. "החלטנו להיות פעילים גם בבחירות המוניציפליות, בדיוק באותה צורה שבה היינו פעילים בבחירות ללשכת עורכי הדין", הוא מסביר.

זו אינה אמירה בעלמא. כל הסימנים מראים כי רדמן מכין את עצמו לכניסה לפוליטיקה וריצה לכנסת. "אני לא יודע לאן כל זה יוביל", הוא אומר, "אבל הקמנו כאן מנגנון שיוכל לשרת עוד גופים, וגישתי היא שצריך לסייע לכמה שיותר גורמים שתומכים במדינה ליברלית".

קצת אחר כך עולה ידיעה שגנץ מתנגד לסרבני ההתנדבות למילואים. רדמן רותח ומחליט להעלות סרטון שבו הוא מסביר את הרציונל שמאחורי המהלך. הוא פונה אישית לגנץ ואומר לו, "תגיד לי, אתה התחרפנת? מה אתה אומר לטייסים ולאנשי יחידות מובחרות לשים בצד את כל הערכים שלהם ורוצה להפוך אותם מאזרחים חיילים לרובוטים? איזו דרך אחרת יש לאדם שמפחד שממשלת חורבן מפרקת לו את המדינה ומסכנת את החיים שלו?".

אתה לא יורה עכשיו בתוך הנגמ"ש?

"לא, אני יוצא מורווח מהמהלך, וגם גנץ. הוא מייצג את המתונים ואני צריך לדחוף לצד השני. תכף תראה שבתוך כמה דקות הוא יתקשר לצעוק עליי".

נפגשת איתו?

"אנחנו בקשר עם כל מי שרלוונטי - לפיד, גנץ, בנט ואחרים".

מה דעתך עליהם?

"גנץ הוא אדם שמתקשה לקבל החלטות וזה בעייתי. וללפיד יש בעיה מרכזית: הוא לא בחיר. כשאני מדבר עם החבר'ה שלי, ליכודניקים שלא מרוצים מהממשלה, הם לא מסוגלים להצביע לו. הוא מייצג בעיניהם את התל־אביביות האשכנזית המתנשאת, וזאת בעיה שצריך לפתור".

בשלב הזה הוא מקבל שיחת טלפון מאחד הפעילים, שמבקש ממנו לדבר עם הראל ויזל, בעלי קבוצת פוקס. "אני מקווה שיהיה לוויזלים אומץ״, הוא עונה, "כי בפעם הקודמת איימו עליהם בחרם צרכנים והם חוששים. אני לא חושב שהם יצטרפו הפעם". "הוויזלים" הוא שם קוד לפורום העסקים של בכירי המשק, שבסופו של דבר הפתיעו, היו ממובילי המאבק בשבוע ההתנגדות ואף השביתו את העסקים ביום שני השבוע, בזמן שההסתדרות התחמקה.

אתה בקשר עם ארנון בר־דוד, יו"ר ההסתדרות?

"כן, אנחנו לוחצים גם עליו, אבל ממנו לא תבוא הישועה הפעם, הוא יושב על הגדר. לכן עדיף להתמקד מחר בהפגנות מול הרבנות הראשית".

ויינברג מבקשת לארגן את הלו"ז למחר. הם מתחילים לסגור קצוות ולהתכונן לצעדה הגדולה לירושלים. רדמן מתחרט לפתע ומחליט להתקשר לויזל. השיחה מתנהלת בחדר שקט בסמוך. בהמשך הערב יתפרסם כי פורום בעלי העסקים יחריף את הצעדים.

בדרכים

"שלא ייגמר כמו הקיץ של אביה"

ביום שלישי, יום השיבוש, רדמן מתייצב ב־6:30 בבוקר בנקודת המפגש בהבימה. אחים לנשק מתחילים לצעוד אל הבורסה. בשטח מתגלה האהדה אליו, ואנשים מבקשים ללחוץ את ידו ולהצטלם איתו. בשלב הזה הוא עוד מסוגל להתנועע ולדבר. לקראת הערב כבר לא יצליח לזוז מרוב אהבה והערצה, ומאות יבקשו להצטלם איתו או להגיד מילה טובה. אחת התובנות הברורות שעלו במהלך השבוע שביליתי איתו היא שהציבור פשוט משווע למנהיג שיציל אותו ויפיח בו תקווה. בזה אחר זה נשים וגברים ניגשים אליו ומספרים לו שהם מפחדים ולא ישנים בלילה, ושהוא הקול שלהם.

הצעידה לבניין הבורסה חולפת בשדרות רוטשילד, שם אני פוגש את אור־לי ברלב, עיתונאית ואקטיביסטית, ממובילות המחאה הנוכחית שפעילה עוד ממחאת 2011. "כן, רדמן הוא מנהיג", היא אומרת, "אבל צריך להיזהר מלהמליך מלכים. ראיתם מה קרה בפעם הקודמת עם דפני ליף וחבריה. התמקדו בהם, ואז יותר קל לרסק אדם יחיד מאשר ציבור שלם".

ייתכן שברלב צודקת ואין צורך במנהיגים, אבל אולי אילו מנהיגי 2011 היו מקימים תנועה פוליטית עצמאית ולא מצטרפים למפלגת העבודה, המדינה לא היתה מגיעה למצב שבו היא נמצאת היום.

בהפגנה בבורסה רדמן נואם, והוא חד ותמציתי. הוא לא צריך לקרוא מתוך דף או מהטלפון, אלא מאלתר במקום. משם הוא ממשיך לשער הקריה בתל אביב, להפגנה של ותיקי מלחמת יום הכיפורים. משם המפגינים צועדים אל בית ההסתדרות, אבל רדמן מוביל אותי לבניין הרבנות בתל אביב. יומיים קודם לכן פורסמה הצעת חוק של משרד הדתות שתאפשר לבתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים - סמכות שהיתה שמורה עד כה לבתי המשפט למשפחה. הוא מכנס קבוצה של כ־150 בני אדם וצועד איתה בשדרות דוד המלך. מול בניין הרבנות הוא פורץ את שערי הברזל ומפתיע את המאבטחים, שנועלים את הדלתות. הכל מצולם ומופץ בקבוצות הווטסאפ של המחאה, ועד מהרה מתאספים עשרות מפגינים נוספים.

רדמן משאיר הפעם את זכות הדיבור לקבוצת "בונות אלטרנטיבה" ממאבק הנשים. הרעש והצפיפות יוצרים מחנק. הוא מתיישב על הרצפה מול דלת הכניסה ומסרב להתפנות. בשלב זה מגיע מפקד משטרה ומנסה לשכנע אותו לעזוב, ללא הצלחה. ארבעה יס"מניקים מרימים אותו אך הוא לא נעצר. המשטרה זהירה איתו יחסית, משום שהיא מבינה שזה יוצר אפקט שלילי מבחינתה. נוצרת מעין הפסקת אש בין המשטרה לבין המוחים, דבר שיוביל את מפכ"ל המשטרה לבקר בהמשך במאהל הצעדה.

כעת רדמן מאבד את הקול ולא מסוגל להוציא מילה, וממהר כדי לנאום בפאנל בוועידה הכלכלית הלאומית של "כלכליסט". משם הוא שב למשרדי קרייזי לאבס, שהתרוקנו בגלל יום השיבוש. ברסלר, שלא מורידה את הדגל מידה, ואחיה הצעיר ירדן, נכנסים למשרדים. לקראת חסימת הכניסות לרכבת הם באו כדי לנסח את הטקסט לסרטונים שיקראו לציבור להצטרף לצעדה. היא ורדמן מתאמים ביניהם ומחדדים מסרים, ואז כל אחד מהם מתפנה לכתיבה ולצילומי סרטונים.

ברסלר מצלמת פעם אחת, לא מרוצה, ועושה טייק נוסף. שניהם יודעים את המלאכה. זהו דור מנהיגים שהמדיה המרכזית שלו להעברת מסרים היא סרטונים שמועברים בקבוצות ווטסאפ וברשתות חברתיות.

רדמן, כאמור, חושש מאקט הרכבות. "זה עלול להיגמר כמו 'הקיץ של אביה', הרבה מתנגדים למהלך וטוענים שזה יוציא את המפגינים ממוקדי הערים, ושחשוב יותר לחסום צירים מרכזיים". ברסלר יורדת לחסום את הרכבת, ורדמן אומר שהצעדה שתצא בערב לדרך היא הבייבי שלהם ושל עמי דרור (50, סטארטאפיסט ומשפיען של מחאה) ורן הר נבו (48, יזם, נווט קרב במיל' ובעל מיזם "יאללה, תקווה", שמפיץ סרטונים ומתפעל קבוצת ווטסאפ עם 60 אלף חברים).

רדמן מבקש מויינברג לקנות לו חבילה של חיתולים מבד טטרה, שאותם יחבוש לראשו מתחילת הצעדה ועד סופה והם ייהפכו לסמל המסחרי שלו. בנון, שמחפש דימויים לסרט שלו, רומז על רפרנסים למשה רבנו המצעיד את בני ישראל לעבר הארץ המובטחת. רדמן מספר שאת ההשראה לצעדה קיבל מסרט דוקומנטרי ארמני ששמו "לא תצעד לבד", המתעד את ראש ממשלת ארמניה הנוכחי, ניקול פשיניאן, שיצא למסע של 150 ק"מ ברחבי המדינה כמחאה נגד ראש הממשלה הקודם סרז' סרקיסיאן. פשיניאן סחף מאות אלפים וחולל את מהפכת הקטיפה של ארמניה. "אצלנו הסיפור שונה", הוא אומר. "שם המעמד הנמוך נלחם בעשירים. כאן האליטות נלחמות בממשלה, והמטרה שלנו היא לשכנע את המעמדות הנמוכים, ששבויים בקונספציה ביביסטית מטעה".

השבירה

"אבל אז הגיעו 200 אלף"

אחרי שירד מהבמה, רדמן מספר לי שחווה רגע של שבירה ביום הראשון: "התעוררתי והיו סביבי רק כ־1,500 צועדים, וחששתי שבקצב הזה לא נצליח להגיע ל־200 אלף שרצינו. אבל במהלך היום הגיעו אוטובוסים וגדלנו ל־20 אלף. למחרת כבר היינו 50 אלף. עכשיו אני מאמין שבקצב הזה נגיע ליעד". ביום שאחרי, הצעדה הגיעה לשורש. בשלב הזה הכבישים כבר היו חסומים, פקקי ענק השתרכו לאורך כביש מספר 1 ומהדורות החדשות נפתחו עם צילומים מרשימים מהצעדה. כבר לא היה ספק בהצלחתה.

אנחנו נפגשים שוב במקטע האחרון, מתחת לגשר במחלף מוצא. רדמן שוכב על מזרן היוגה שלו, ולצדו שלושת המובילים הנוספים, ברסלר, הר נבו ודרור. "אני לא מבין איך נתנו עדיפות לקפלן ואמרו שעדיף להגיע לקפלן מאשר לצעדה", הוא אומר לברסלר, שעונה: "זה לא משנה, מה שחשוב זה שיגיעו כמה שיותר אנשים".

ברזנט לבן, שעליו אלפי חתימות של חיילי מילואים שמצהירים שלא ישרתו בצה"ל אם יבוטל החוק, תלוי על אחד מעמודי הענק של הגשר. אדם מבוגר בחולצה של אחים לנשק מציע לאנשים לחתום. רדמן עולה לעמדת ההגברה ומודיע כי הצעדה תצא שוב לדרך ב־16:30, כמתוכנן, ובינתיים חשוב לנוח.

בחורה ובחור בחולצות כחולות שעליהן כתוב "הבית הישראלי" מציגים עצמם כנציגי קבוצת מארגני ההפגנות בירושלים. הבחורה, טובה שלג (במלעיל), מסבירה שהיא "מעוניינת לדבר הערב, מאחר שאנחנו מהקבוצה הירושלמית, יש לנו קהל קבוע ואנחנו יודעים איך להלהיב אותו". היא הודפת את ההסברים שמי שמתוכנן לדבר הוא הר נבו: "הירושלמים הם קהל מיוחד, ובמקרה שלנו מדובר בקבוצה של חצי־חצי, דתיים וחילונים. אני בעצמי דתייה והחלטתי בשל חשיבות האירוע לנסוע לפה היום ברכב. עד כדי כך הדבר חשוב לנו". לבסוף מגיעים להסכמה.

ב־16:30 רדמן מודיע במגפון שרוצים להתחיל והסדרנים מפנים מקום בין ההמון. אליי הוא פונה ושואל למה מהדורות החדשות לא פותחות עם הצעדה כל היום, והר נבו עונה במקומי: "התקשורת איבדה את הרלבנטיות, אבל הרשת בוערת". אני עדיין חושש שהוא שבוי בבועה של אנשים שמהדהדים את עצמם. אפילו כאן, אף שיש כבר הרבה יותר צעירים ומשפחות, הקהל די הומוגני. אבל אין זמן להרהורים והצעדה מתחילה לצאת לכיוון ירושלים, מארגניה בראש, שלובי ידיים.

בשלב הזה מגיעה משומקום מרב מיכאלי. היא מניפה דגל ישראל שאליו חיברה סרט שחור ומתחילה לצעוד בראש השיירה, לפני כולם, אף שהנוכחים התבקשו לצעוד מאחור. "ניגשתי אליה ואמרתי לה שאם היא רוצה לצעוד, אין בעיה אבל לא לפני השיירה", אומר לי רדמן. "הציבור נרתע ממנה והיא צובעת את הצעדה בצבעים פוליטיים שמרחיקים תומכים".

לקראת הכניסה לבירה מארגני הצעדה פוצחים בשירת "ירושלים של זהב". עוד ועוד מצטרפים. הנחש האנושי, קילומטרים אורכו, נע לכיוון בית המשפט העליון ומשם לכנסת. יש אקסטזה באוויר. רגע לפני שרדמן עולה לבמה הוא פוגש את אמא שלו, שבאה לעודד. הוא כובש את הקהל ומשלהב אותו בנאום חוצב להבות, שגם אותו הוא מקריא מהראש.

"הוא תמיד היה כריזמטי, אבל התרכז יותר בעבודה ובחיים שלו", אומרת לי האם שרית רדמן, בפינה שקטה שאנחנו ניגשים אליה כדי לשוחח.

אז מה קרה לו?

"מה שקרה לכולם, הוא הבין שהמדינה הולכת לאבדון. זה באמת התחיל אצלי, כשביקר אותי באיכילוב".

והוא ילך לפוליטיקה עכשיו?

"אני לא רוצה שילך לשם, אלא שיחזור למיטל אשתו ולהיות אבא לילדים שלו. בפוליטיקה הוא יכול לתמוך מאחורי הקלעים. אני לא רוצה שייכנס לזה, זה עסק מלוכלך והוא לא יודע לשקר".

"הנרטיב, בגדול, הוא 'תעצרו, המדינה מתרסקת'", הוא מסביר, ואומר שכולם מתיישרים לפיו, גם אם לא מסכימים לתוכנית הפעולה. "אני לא אגיד לך שלחסום מחר את הרכבת זה דבר שאני בעדו, אבל זה מה שהוחלט ואני מקבל את זה"

בכנסת

"אני מדבר על עתיד המדינה"

משם השיירה ממשיכה למתחם האוהלים בגן סאקר בירושלים. רדמן מקבל טלפון מחבר כנסת מהליכוד (השם שמור במערכת). הוא מזמין אותו לשיחה בהולה בלוד כדי לספר לו שיש חמישה חברי כנסת שרוצים לרכך את הצעת החוק לביטול עילת הסבירות. רדמן מת מעייפות, הוא רק רוצה להיכנס לאוהל ולישון. הוא חושב שהצעה כזו עשויה להוביל למרד בליכוד ושם את הח"כ על ספיקר: "אני מדבר על עתיד המדינה, אתה חייב להגיע לפה", אומר הח"כ. אחרי התייעצות עם חבריו להנהגה הם מחליטים לוותר, מחשש למלכודת.

אחר כך הוא יאמר לי ש"קיבלתי איומים על חיי, ושוקלים להצמיד לי הלילה אבטחה צמודה של מאבטחים פרטיים". בינתיים הוא מסתובב בין מעגלי השיח, בעיקר בין חברי אחים לנשק. כמה פעילי לה פמיליה, ובראשם הפעיל הקיצוני משה מירון, מגיעים וצועקים "שמאלנים בוגדים".

"זה הטרול מירון, לא להתייחס אליו, הוא נודניק. הוא הציק לנו גם במסע", אומר רדמן.

אתה לא פוחד?

"לא. אחרי ניתוח הראש שעברתי ואחרי שראיתי בעיניים את המוות, שום דבר לא מרתיע ולא מפחיד אותי. הכל זה עניין של פרופורציות בחיים".

בבוקר רדמן מתעורר במאהל וצועד לכיוון הכותל. הוא מניח פתק אך באופן נדיר מסרב להעלות את הרגע הזה לרשתות החברתיות. במקום זה הוא מעלה תמונה שלו עם כמה מוחים, כשמאחוריהם הכותל, ומתלונן על משטרת ישראל, שסיימה את שביתת האש בינה לבין המפגינים: "חבל מאוד שהמשטרה לא מאפשרת לבצע הקפות סביב הכנסת, כפי שתואם בינינו לבין המפכ"ל ומפקד המחוז. לא הגיוני שמשטרה במדינה דמוקרטית תמנע מאזרחים לבצע הקפה במיקום רחוק מהכנסת, בצורה לא אלימה ולמען הדמוקרטיה".

בהמשך יעלה סרטון ראשון זה חמישה ימים, שבו ישלול את המתווה של יו"ר ההסתדרות. מיד אחר כך עולה עוד סרטון, שבו הוא מזהיר לא לבוא להפגנת הימין ובמקום זה להתארגן סביב בית ההסתדרות. בלילה הוא אחד הדוברים המרכזיים בהפגנה הענקית מול הכנסת, לצד נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ונשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין.

"אני לא יכול להבטיח שהחוק לא יעבור", הוא אומר שם, "אבל כן יכול להבטיח לכם שני דברים: הראשון הוא שאם החוק הזה יעבור זו תהיה תחילתה של תקופה קשה שבה ישראל תתפורר חברתית, תיחלש ביטחונית ותיפגע כלכלית, ובאופן כללי ישראל תהיה מדינה הרבה פחות טובה לחיות בה. ההיסטוריה לא תשכח את ההרס והנזק הזה, והוא ייחקק כאות קין על ראשיהם של נתניהו, לוין, גלנט, ברקת, דיכטר ושאר חברי קואליציית החורבן שידם במעל. הדבר השני שאני יכול להבטיח הוא שאף אחד ואחת מאיתנו לא מתכוון להוריד את הדגל, גם אם החוק יעבור. לא נתייאש ולא נרפה, אנחנו רק נגביר את המאבק שלנו".

"בגלל האיומים שקיבלתי, שוקלים להצמיד לי הלילה אבטחה. אבל אני לא פוחד. אחרי ניתוח הראש שעברתי, כשראיתי את המוות בעיניים, שום דבר לא מרתיע ולא מפחיד אותי. הכל זה עניין של פרופורציות בחיים"

הסוף, בינתיים

"כך נפיל את הממשלה"

למחרת בבוקר הוא ייעצר שוב, בהפגנה מול הכנסת, ויבלה כמה שעות במעצר. לפני כן עוד יספיק להעלות סרטון שבו הוא מפציר בכולם להצטרף אליהם ולחסום את הכנסת. בנון, שמלווה אותו לאורך כל הדרך, מצליח לשחרר סרטון שבו רדמן נראה שוכב בידיים אזוקות וקורא לכולם לצאת להתנגד. סרטוני המעצר חורכים את הרשת ומגיעים לכותרות הראשיות בכלי התקשורת.

כשאני מגיע לתחנת המשטרה מוריה שבה הוא עצור יש שם כבר מאות אנשים, מתחת לצילייה שנפרסה. כשאני בודק מתברר לי שרדמן שוחרר ונסע עם פמלייתו, שכבר כללה מאבטח בשכר, לנווה אילן, להתראיין לערוצי החדשות. השיחה האחרונה שלנו מתקיימת כשהוא עוזב את האולפנים בדרכו לקפלן. את רגע ההכרעה והעברת החוק בכנסת הוא שמע בבית המעצר, אבל נשאר אופטימי. אני מזכיר לו שבשיחתנו שבוע קודם לכן, הוא צפה שכך יהיה.

עכשיו תלך לפוליטיקה?

"לפוליטיקה לא אלך, אבל כרגע אנחנו במאבק ולא נראה שהוא מסתיים".

אבל מה ימנע מהם להעביר את החוקים הבאים? היום הם לא ספרו אף אחד.

"אנחנו צריכים לשנות מדיניות. צריך להיפרד ממילים כמו 'גניזה' ו'הסכמה' ולהגיע ל'הכרעה'. מבחינתי, היום הממשלה הצביעה על כך שהיא לא לגיטימית. 64 מחבריה אמרו שהממשלה לא לגיטימית. הרמטכ"ל אומר להם שהכשירות של צה"ל נפגעה. כלכלנים אומרים להם שהכלכלה נפגעת והם שמים זין, אנשי ההייטק אומרים שהוא נפגע והם שמים זין, הרחוב נקרע והם שמים זין. מבחינתי, היום התחיל המאבק להפלת הממשלה. זה מאוד פשוט וכבר לא קשור לרפורמה. ברגע שהם העדיפו את הטובה האישית שלהם ואת האג'נדות שלהם על חשבון הביטחון של הילדים שלי, נגמר הסיפור".

אבל איך מפילים ממשלה? אנחנו במשטר דמוקרטי ואין בחירות באופק.

"מתחילים להקשות מאוד על המצב הכלכלי. כבר רואים שמוציאים מישראל כסף, נראה בקרוב מהלך של משיכת כספים מהבורסה. לצערי הרב זה יביא לאינפלציה מטורפת ולעליית הריבית וזה יכביד על הציבור. אנשים יתחילו להיחנק מהמשכנתאות, לא יהיה כסף לקנות בסופר. בעוד שלושה־ארבעה שבועות אתה תראה מכתבים ממפקדים בשב"כ ובמוסד שיגידו שהם פורשים, ובסוף יגיע חבר כנסת אחד בודד שיגיד שהוא כבר לא יכול. המדינה תתרסק, אך לצערי הרב אנחנו נצטרך לעצום את העיניים ולסתום את האף ולתת להם להוביל אותנו לשם".

אבל זה לא חבר כנסת אחד, דרושים ארבעה, אולי חמישה.

"ברגע שיהיה אחד, זה כמו מגדל קלפים, יופיעו עוד. כרגע יש אפס".

ואיך המחאה תסייע לזה בעצם?

"שוב אני אומר: נראה אנשים שמוציאים כסף מהבורסה ואפילו מחשבונות עו"ש, ונמשיך ברחובות במחאה שישראל עוד לא ידעה כמותה. במקביל, מערך הביטחון והשירות הציבורי ילכו ויתפרקו".

אתה לא חושש שהציבור יאבד כוח ולא ירצה ללכת למהלכים כאלה?

"הציבור בכל פעם מפתיע אותי מחדש. אנחנו כבר שבעה חודשים במאבק ובכל פעם התרגשנו יותר. עכשיו אני חושב שהציבור בישראל נמצא בהלם מעוצמת הניתוק של הממשלה, והוא מבין שאין לה לגיטימציה לפעול. בשבת האחרונה יצאו לרחובות קרוב לחצי מיליון אנשים - והם לא מקשיבים להם. אני מקווה שאצליח לשכנע את כולם שעכשיו היעד הוא להפיל את הממשלה, כי היום הממשלה הזאת חתמה על הדה־לגיטימציה של עצמה".

אומרים שאתם פשוט מתאהבים במחאה.

"אני אף פעם לא אתאהב במחאה, אני לא רוצה להיות במקום הזה. אבל אני לא אוותר כי לקחתי על עצמי תפקיד מלא אחריות. היית איתי כמה ימים, ראית כמה עול יש לי על הכתפיים. תאמין לי שאם יכולתי עכשיו לעשות אוף של חודשיים, הייתי הכי שמח בעולם. אפילו מחר, למחנה הקיץ של הבן שלי, אני לא מרשה לעצמי ללכת".

יש פרשנים שטוענים שגנץ ולפיד נכנעו לתכתיבי המחאה ופחדו להתפשר, ושבלי המחאה היה אפשר להגיע להסכמות מרוככות יותר.

"גנץ ולפיד, כבודם במקומו מונח, לא נכנעו למחאה. המחאה פשוט בחרה בנתיב הנכון. הם לצערי ניסו לסחוף אותנו איתם בנתיב מפותל ועקלקל. אני מזכיר לך שלא הם שמנעו את החקיקה בהתחלה, אלא המחאה. זה נראה כאילו המחאה נכשלה, אבל היא לא. בלעדיה כבר בפברואר היינו נשארים בלי ועדה למינוי שופטים ועם פסקת התגברות על העליון. ועכשיו, בסוף יולי, אנחנו רק עם ביטול מרוכך של עילת הסבירות. כיום המחאה חזקה מספיק כדי לתת גב לבג"ץ שלא יאשר את החוק הזה. חומת המגן לא היתה גנץ ולפיד אלא רק המחאה. ואת הדבר הזה הציבור חייב להבין: מהאופוזיציה לא תבוא הישועה, רק מהמחאה".