בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

למה המבוגרים לא מבינים את הצעירים, ואיך זה הרג את סופרליג?

אוהד צעיר של ארסנל מוחה נגד הבעלים, סטן קרונקה. הצעירים רוצים משחק מלהיב יותר, אבל גם קבוצות ערכיות יותר צילום: אי.פי.אי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

א

חד המניעים הבולטים להקמת הסופרליג, אותו מיזם שקרס כלעומת שקם, היה החרדה שדור העתיד מעורר בבעלי הקבוצות הגדולות. "צעירים כבר לא ממש צופים בכל המשחק", אמר פלורנטינו פרס, הארכיטקט הכושל של הסופרליג ונשיא ריאל מדריד. "אם המשחקים נראים להם ארוכים מדי, כנראה הם לא מעניינים אותם מספיק, ואולי עלינו לקצר את המשחק. ואם הם אוהבים את הקבוצות הגדולות, צריך לקיים יותר משחקים ביניהן".

לטענת המועדונים, אובדן הצעירים למשחקי מחשב ולרשתות חברתיות אפשר לקורונה לחשוף את חולשתו של הכדורגל. "הצעירים מחפשים בידור בדברים שלא היו קיימים לפני עשר שנים", אמר אנדראה אניילי, נשיא יובנטוס, "ולכן שווי זכויות השידור יורד, והכדורגל כולו עומד בפני הפסדי עתק עתידיים".

העניין הוא שדור העתיד כלל לא היה מעוניין בסופרליג. זה ניכר בהפגנות המחאה נגד הליגה, אבל גם בסקר שערכה סוכנות הספורט־קריאייטיב Ear to the Ground, ושנערך בקרב 11 אלף אוהדי כדורגל בגילאי 18–28 בשש יבשות. יותר מ־80% מהמשיבים התנגדו לסופרליג. במערב אירופה, צפון אמריקה ודרום אמריקה, 90% מהם חשבו שהקמת הסופרליג היתה טעות. בניגריה, סין, יפן ואינדונזיה — שם מותגי־העל של הכדורגל ציפו לתמיכה מסיבית במהלך — 72% מהצעירים התנגדו למהלך.

האוהדים הצעירים אישרו שהם אכן רוצים לראות יותר משחקים בין הקבוצות הגדולות, אבל לא על חשבון ערכי הכדורגל. הם גם רצו לראות את הקבוצות מתייצבות "בצד הנכון" של נושאים חברתיים. כך גילו הקבוצות שלהיפרד מפירמידת הכדורגל ולשאוב את כל כספי זכויות השידור מהליגות המקומיות זה לא להיות "בצד הנכון".

בקיצור, הבומרים לא קראו טוב את הרצונות של דור ה־Z. "ההחלטות על הליגה העצמאית התקבלו על ידי אנשים שמנותקים מהעולם האמיתי", אמר אואן לאברטי, חוקר מ־Ear to the Ground. "הם לא הבינו את חשיבות הערכים לאנשים שהכי חשובים להחלטה: האוהדים. אלו רוצים לראות שינויים, אבל באופן אחר".

אפשר להניח ש"הצעירים" — אלו שעבורם נועדה הסופרליג, לכאורה — רואים פחות כדורגל בטלוויזיה, מכיוון שהכדורגל נמצא בעיקר בערוצים שבתשלום. ואם ההורים שלהם לא ישלמו, גם הם עצמם לא ישלמו כדי לראות משחק שאפשר למצוא באופן "פיראטי" ברשת.

מותר גם להניח ש"הצעירים" לא הולכים למגרשים כמו פעם; הגיל הממוצע של האוהד במגרש עלה לכיוון ה־50 כמעט בכל רחבי העולם, בעיקר כי מחירי הכרטיסים גבוהים מדי. בעבר הלא־רחוק, צעירים רבים הגיעו למגרשים יחד וצפו במשחק מיציעי עמידה זולים. ברוב המגרשים כבר אין יציעי עמידה, שבהם יש תחושה חזקה של "ביחד", ולכן הצעירים כבר לא מגיעים לשם כמו פעם. לשם השוואה, בבונדסליגה הגרמנית שמרו על יציעי העמידה, ולכן שיעור הצעירים ביציעים גבוה כמו בעבר.

הצעירים שעבורם נועדה הסופרליג רואים פחות כדורגל בטלוויזיה, וכבר לא כל כך הולכים למגרשים. בשני המקרים זה בגלל המחיר. הם ממשיכים להגיע רק למשחקי הבונדסליגה, שבה הותירו יציעי עמידה זולים

זה לא מפתיע שראשי קבוצות הסופרליג אינם מבינים את הצעירים, ואינם יכולים לדבר בשמם. הם קצת כמו הורים שחושבים שהילד שמבלה שעות מול משחקי וידיאו אינו מפתח יכולות חברתיות — אף שלפי מחקר של מכון Pew מ־2015, משחקי וידיאו שבהם משחקים יחד עם חברים אונליין מסייעים מאוד בפיתוח כישורים חברתיים.

התפיסות המוטעות לגבי הצעירים נובעות מתפיסה מיושנת שלפיה פעולות כגון העלאת סרטון לטיקטוק, חשיפה אישית באינסטגרם או צביעת השיער בוורוד וכחול מעידות על שאיפה להיות אינדיבידואליסט ואולי אף בודד, ומסבירות את העלייה הניכרת בדיכאונות, בעיות נפשיות והתמכרויות, בעיקר בקרב האוכלוסייה הצעירה. אלא שחוקרים מאוניברסיטת אוקספורד פרסמו החודש במגזין "Clinical Psychological Science" מחקר שנערך בשנים 1991–2019 ובחן את הקשר בין צפייה בטלוויזיה, גלישה במדיה החברתית ושימוש במכשירים אלקטרוניים, לבין תחושות דיכאון, נטיות אובדניות ובעיות התנהגותיות. הקשר הזה, פסקו החוקרים, לא באמת קיים.

אז למה הם מדוכדכים, הצעירים הללו? בגלל הרשתות החברתיות? בגלל ביקיני באינסטגרם? משום שאין מספיק משחקים בין מנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד? או אולי כי לפי הפדרל ריזרב צעירים מחזיקים רק 4.2% מההון בארצות הברית, וכשהבומרים היו בני 30 חלקם בעוגה היה גדול פי ארבעה? אולי.

ומה כן הצעירים רוצים? ובכן, מלבד חופש כלכלי, נראה שישמח אותם מאוד אם לא ימכרו להם את הבולשיט הישן על כמה הם אינדיבידואלים מבודדים מול הסמארטפון. מחקר של מכון המחקר הגבוה לכלכלה במוסקבה, בשיתוף חוקרים מארצות הברית, סין, איטליה ורוסיה, בדק את תפיסות העולם של 1,760 בני 20 וקצת, וגילה שקולקטיביות חשובה להם יותר מאינדיבידואליות. הם שואפים ליצור קבוצת חברים שמבוססת על תחושת נאמנות והרגשה של משפחה. הם רוצים לחוש "תמיכה מאהובים" ו"מסופקים יותר מהחיים כחלק מקבוצה".

בקיצור, בני 50 פלוס עשירים יכולים לקשקש עד מחר על "מה הצעירים רוצים", אבל מי שנוקטים צעדים לא־ערכיים לטובתם האישית, בעודם מנופפים בטובת דור העתיד — הם בדיוק האנשים שנוסכים דכדוך בדור העתיד הזה. וכל עוד זה ימשיך, המבוגרים ימשיכו לפספס את השער ממטר.