המחלוקת על פתיחת הלימודים העמידה את מערכת החינוך במרכז הדיון הציבורי, ולמעשה העמידה את החינוך במרכז הדיון הציבורי. מה תפקידו עבור הילדים? עבור ההורים? עבור המדינה?

חינוך תמיד נתפס ככלי אדיר, מהעקרונות הקדומים של "חנוך לנער לפי דרכו" עד הכתבים של מכונני הציונות, שהדגישו כולם את הצורך בחינוך עברי חדש. חינוך הוא יסוד בכינונה של אומה, בתקומתה, הישרדותה והתקדמותה. לא רק בישראל, מן הסתם, גם ברוב העולם; אפילו במופעים הרעים של העיקרון הזה, תפיסת ה"חינוך מחדש". כי חינוך בונה אדם, מעצב את האופי — ואת החברה כולה.

מכאן הכל כבר נתון לפרשנות. כי מה קורה אם החינוך עלול לסכן את הבריאות? ומה קורה אם השאיפה לשמור על הבריאות עלולה לפגוע בחינוך, למשל בטענה שחיסונים בבתי הספר עלולים ליצור אפליה, חרמות ובריונות? הבעיה היא שכל הדיונים האלה מתייחסים למערכת חינוך שכאילו מרחפת בוואקום, מנותקת מכל הנעשה סביבה. מה הטעם לדבר על הגבלת החינוך, כשרגע לפני תחילת השנה מתקיימות הופעות ענקיות, בחללים סגורים, ללא אכיפת מסכות? אילו ערכים שואפים להנחיל כשכל השיח מסביב מקצין (ואפילו שרת החינוך עצמה נופלת שוב ושוב באמירות מאוד לא מדויקות)? איזה כבוד לדעת, ולמורים, מצפים שהתלמידים ימצאו ב"מערכת", כשבחוץ הם רואים זלזול במדע ובמומחים? הדיון הנוכחי בעיקר הזכיר שאנחנו נוטים להתייחס ל"חינוך" כאל איזה סטיקר, לדבר עליו יפה, יחד עם שאר הערכים, אבל בסוף, כמו לא מעט תלמידים, גם המתדיינים בעיקר באים להעביר את הזמן ולעשות קצת שטויות. עד שהמורה תתפוס אותנו. או המגפה.