/// לבעלי חברות התעופה אין בושה /// בהייטק הדור השלישי משגשג /// הרציחות בחברה הערבית סוף סוף מנערות את הממשלה. או שלא /// משרדי הממשלה רבים על גב הקשישים
רגע אחרי שמשרד האוצר פרסם מתווה לסיוע לחברות התעופה המקומיות, התברר שבעלי השליטה באל על (קני רוזנברג), ארקיע (אבי נקש) וישראייר (רמי לוי) דורשים מהמדינה סיוע כספי — בלי שהם עצמם מביעים נכונות להזרים הון לחברות הללו.
כל אנשי העסקים האלה הם אנשים עשירים, והם היו כאלה לפני שהחליטו לקשט את האחזקות שלהם בחברת תעופה. הם קנו אותן כי הם יכלו, כסוג של סמל סטטוס, ובידיעה ברורה שהחברות הללו בקשיים, שמדובר בענף תנודתי, שהם יהיו חשופים לשלל השפעות חיצוניות (המצב הביטחוני, מחירי הדלק, שערי החליפין). הם לא עסק קטן במשבר, הם לא מסכנים, והם נכנסו לענף שמושך בדיוק את מי שרוצה לקחת סיכונים, אולי אפילו נלהב מהם.
אז נכון, הקורונה חיסלה להם את העסקים לזמן ממושך, ולכן הם קיבלו סיוע מגוון מהמדינה. אבל הם עצמם לא מימנו את החברות בימי המשבר, ולא נוטים לעשות זאת גם כעת. למה להם; הם יודעים שהמדינה לא תיתן לחברות האלה ליפול — הן לא מכולת שכונתית ולא מפעל קטן, הן נכס אסטרטגי — ולא תלאים אותן. ואולי זו אשליה. בארצות הברית כבר נעשו הלאמות שאף אחד לא העלה על דעתו. כדאי שבאוצר יזכירו את זה לרוזנברג, נקש ולוי כשהם מנופפים בכך שבאמריקה עוזרים לחברות התעופה. וכדאי שהתזכורת הזאת תהיה חלק ממסר רחב יותר: המדינה מחויבת לשלום הענף, לתחרות, לעובדים, לא לבעלים, והגיע הזמן שגם הבעלים יפתחו את הכיס כדי להוכיח את המחויבות שלהם לחברות האלה, או שייפרדו מהן, בדרך כזו או אחרת.
/// גלית חמי
חברת הסייבר סנטינל וואן הגיעה השבוע לשווי דומה לזה של צ'ק פוינט בנאסד"ק, כמעט 17 מיליארד דולר. היא ממשיכה בכך מגמה של השבועות האחרונים: גלובל־אי הגיעה ל־12 מיליארד, והותירה את אמדוקס מאחור, ומאנדיי עקפה את וויקס עם שווי של 16.5 מיליארד, וכבר נושפת בעורפה של נייס. כל צמדי החברות האלה פועלים באותם תחומים, וכל חברה צעירה (יחסית) שעוקפת ותיקה מעידה שאנחנו נמצאים בעיצומם של חילופי דורות בעולם הטכנולוגיה המקומי. ברוכים הבאים לדור השלישי.
הדור השני — אותן צ'ק פוינט, נייס ואמדוקס — צמח בשנות התשעים, והוביל עד היום. אבל השנה האחרונה שינתה את התמונה, עם הנפקות הענק האחרונות. לא צריך להספיד את השחקניות הוותיקות, אבל המגמה הגורפת של חילופי הדורות מבססת את ההנחה שאנחנו, או לפחות הן, לא בבועה. זו מגמה טבעית, והגיע הזמן.
/// סופי שולמן
במשך שנים, כשנשים בחברה הערבית נרצחו, למדינת ישראל לא היה ממש אכפת. לראיה, כ־90% מתיקי האלימות במשפחה במגזר נסגרים מחוסר עניין לציבור. אבל עכשיו אפילו מקורבי שרים נרצחים, אירועי הירי גולשים יותר ויותר לערים מעורבות, והיקפי הנשק בחברה הערבית נהפכים לאיום גם על יהודים.
נכון לאמצע השבוע, 80 ערבים אזרחי ישראל נרצחו מתחילת השנה, מהם 15 מתחילת החודש. אחד הנרצחים השנה היה בעבר יועצו של גדעון סער, כיום שר המשפטים. רבים אחרים לא היו מעורבים כלל בפלילים. כעת נדמה שהממשלה מתחילה להתעורר.
אבל אולי זה רק נדמה. אותו סער כתב כבר בדצמבר שעבר ש"ריבוי מקרי הרצח בחברה הערבית הוא עדות לאובדן שליטה של המדינה והיעדר מוחלט של משילות, חוק וסדר. המדינה לא מנוהלת". מאז הוא נכנס לממשלה, לתפקיד מפתח, ובזמן כהונתו המשילות מתה סופית. אם נישאר רק עם מילים והבעות זעזוע, בלי מעשים מיידיים, היא תיקבר במגירה יחד עם כל אותה אלימות מחרידה נגד נשים, עוד אחת ברשימת הקורבנות המתארכת.
/// משה גורלי
דו"ח מבקר המדינה על הטיפול בקשישים בזמן הקורונה חשף, בין השאר, שמאבקי כוחות בין המשרד לשוויון חברתי למשרד הרווחה מנעו הקמת מאגר מידע לסיוע לקשישים בשעת חירום עוד לפני המגפה, מה שהקשה מאוד את העזרה להם במהלכה. כשכבר היה ברור שצריך לעזור, כל אחד מהמשרדים הקים מאגר משלו, ובכל מאגר כזה רשומים רק כ־30% מהקשישים בישראל. משרד הרווחה ומשרדים נוספים סירבו להעביר מידע למשרד לשוויון חברתי, ואנשי שני המשרדים התקשרו לקשישים והציעו להם סיוע בלי לעדכן שהם יכולים לקבל סיוע נוסף, ממשרד אחר.
לקשישים יש מספיק התמודדויות בשגרה, ודאי בימי מגפה, גם בלי שטויות האגו האלה של הפוליטיקאים והפקידים. הממשלה חייבת להחליט מיד — הקורונה עדיין כאן, והמשבר הבא בטח מעבר לפינה — מי הגוף שאחראי לקשישים, באופן שוטף ובעת חירום, ולוודא שהגוף הזה מקבל את כל המידע, הכלים והגיבוי הנדרשים כדי לעשות את הדבר הבסיסי ביותר: לתת שירות לאזרחים. מתברר שצריך להזכיר את העניין הזה שוב ושוב.
/// שחר אילן
המחלוקת על פתיחת הלימודים העמידה את מערכת החינוך במרכז הדיון הציבורי, ולמעשה העמידה את החינוך במרכז הדיון הציבורי. מה תפקידו עבור הילדים? עבור ההורים? עבור המדינה?
חינוך תמיד נתפס ככלי אדיר, מהעקרונות הקדומים של "חנוך לנער לפי דרכו" עד הכתבים של מכונני הציונות, שהדגישו כולם את הצורך בחינוך עברי חדש. חינוך הוא יסוד בכינונה של אומה, בתקומתה, הישרדותה והתקדמותה. לא רק בישראל, מן הסתם, גם ברוב העולם; אפילו במופעים הרעים של העיקרון הזה, תפיסת ה"חינוך מחדש". כי חינוך בונה אדם, מעצב את האופי — ואת החברה כולה.
מכאן הכל כבר נתון לפרשנות. כי מה קורה אם החינוך עלול לסכן את הבריאות? ומה קורה אם השאיפה לשמור על הבריאות עלולה לפגוע בחינוך, למשל בטענה שחיסונים בבתי הספר עלולים ליצור אפליה, חרמות ובריונות? הבעיה היא שכל הדיונים האלה מתייחסים למערכת חינוך שכאילו מרחפת בוואקום, מנותקת מכל הנעשה סביבה. מה הטעם לדבר על הגבלת החינוך, כשרגע לפני תחילת השנה מתקיימות הופעות ענקיות, בחללים סגורים, ללא אכיפת מסכות? אילו ערכים שואפים להנחיל כשכל השיח מסביב מקצין (ואפילו שרת החינוך עצמה נופלת שוב ושוב באמירות מאוד לא מדויקות)? איזה כבוד לדעת, ולמורים, מצפים שהתלמידים ימצאו ב"מערכת", כשבחוץ הם רואים זלזול במדע ובמומחים? הדיון הנוכחי בעיקר הזכיר שאנחנו נוטים להתייחס ל"חינוך" כאל איזה סטיקר, לדבר עליו יפה, יחד עם שאר הערכים, אבל בסוף, כמו לא מעט תלמידים, גם המתדיינים בעיקר באים להעביר את הזמן ולעשות קצת שטויות. עד שהמורה תתפוס אותנו. או המגפה.