ה

משרדים המפוארים של פלאריום בהרצליה עונים לכל סטריאוטיפ של חללי הייטק, ודאי של חברת גיימינג. על מסכי הענק בקומות המשרדים מרצדים גיבורי־על מהפנטים ומפלצות דמיוניות, חזיר בר משוריין וציידת חייזרית למראה, מחודדת אוזניים וארוכת ניבים. רובוט מתכת דמוי שלד, עם שני רובים זקורים וגולגולות פזורות למרגלותיו, ניצב בחלל שבין החדרים השקופים. מכל עמדות העבודה באזורים היצירתיים ניבטות דמויות של גיבורי משחק בשלבי פיתוח שונים. והכל כמובן טובע בשפע שלא ייאמן, שהפך לסימן ההיכר של התעשייה: קירות של ממתקים, מטבחי מזון בריא מלאים כל טוב, חדרי שירותים שניתן לקבל בהם בנדיבות מוצרי טואלטיקה והיגיינה אישית, הכל כיד המלך.

אבל כשנכנסים למשרדו של חיים טורפיאשוילי (38), אחד מארבעת המייסדים של פלאריום, הסטריאוטיפ מתרסק. הצבעים כהים, גוונים של שחור, הקירות עמוסים ספרי קודש, ספר הזוהר, תהילים ופירושים של החומש. על השולחן מוצגות תמונות משפחה, והזיקה לחב"ד ניכרת. לא התפאורה שמצופה למצוא במשרד של יזם הייטק מצליח, שמכר לפני ארבע שנים את חברת הגיימינג שהקים תמורת חצי מיליארד דולר במזומן.

"אנחנו משפחה מסורתית מדורות", אומר טורפיאשוילי. "סבא שלי חבש כיפה ברוסיה. אבא שלי לא. אני כן. לא בקיצוניות, אבל אמונה זה תמיד דבר טוב בחיים. זה נותן פרופורציות".

בסמוך אליו עדיין ניצב כיסא נוסף, מיותם, שהיה שייך לאחיו התאום איליה (אלי). אבל איליה - כמו שני המייסדים הנוספים, האחים גבי ואבי שלאל - עזב את פלאריום לאחר האקזיט ב־2017. חיים הוא היחיד מהצוות המייסד, על טהרת העלייה מגיאורגיה, שעדיין כאן. הריאיון איתנו הוא חשיפה ראשונה בתקשורת של טורפיאשוילי, שעלה מסוחומי בירת אבחזיה עם שני הוריו, אחיו התאום ושני אחיו הגדולים, וגדל בשכונת שעריים ברחובות.

עושה רושם שהאקזיט הפריד ביניכם.

"כמשפחה זה לא הפריד ביננו. אבל נכון שאני ואחי מבלים עכשיו פחות יחד. הוא ישב איתי, אני פה והוא פה", טורפיאשוילי מצביע על הכיסא, "לכן יש שני כיסאות. עד לפני כמה חודשים המחשב שלו היה פה ליד שלי. על השולחן יש עדיין צילום שלו עם המשפחה שלו, הדברים שלו עדיין פה בחדר".

כל המייסדים מימשו את חלקם אחרי האקזיט, אבל אתה היחיד שנשארת בחברה ועד היום אתה מוגדר מנהל המוצר של פלאריום. במה השקעת את הכסף שקיבלת?

"קצת בנדל"ן, אבל על כל השאר בינתיים אני עוד חושב. לא ממהר".

ולא מתחשק לך, כמו אחיך, להתחיל שוב מאפס, להקים פלאריום חדשה?

"פנטזיות יש לכולם, אבל בעולם שלנו צריך להיות ריאלים. לחשוב איפה התחלנו ומה עשינו, להיות עם רגליים על הקרקע".

כלומר?

"תשוקה יש, אבל התחום היום לא קל. כדי לבנות חברה צריך השקעה מאוד גדולה והתחרות גדולה. זה כבר לא כמו כשהתחלנו ב־2009 ובתוך חודש הטרפיק (של שחקנים) זרם אלינו בחינם. היום יש בתחום סיכון שבינתיים אני לא מוכן לקחת אותו. לכן גם אחרי שמכרתי את המניות שלי נשארתי בתפקיד. אני טוב במה שאני עושה, מעריכים אותי, האנשים פה טובים ומחוברים, כמו משפחה. אני בא לעבודה עם מוטיבציה".

"אסור לטמטם צעירים ולשלוח אותם ללמוד מקצוע לא שימושי כמו ראיית חשבון או עריכת דין. מי שהוא רואה חשבון טוב יכול להיות מתכנת טוב. וכשרואה חשבון מרוויח איקס, מתכנת מרוויח 5 איקס ויש ביקוש"

"מי שהיה רופא נהיה מנקה"

קשה להפריז במידה שבה סיפור ההצלחה של טורפיאשוילי חריג בתעשיית ההייטק הישראלית. גם נסיבות החיים, גם תפיסת העולם, גם דרך ההתפתחות של החברה. אף אחת מאלה אינה עונה לסטנדרט המוכר של הסטארט־אפ ניישן.

ההורים, ראובן וללי, עלו לארץ לפני 28 שנה, כשלתאומים חיים ואיליה מלאו עשר, ואיתם גם אח ואחות גדולים בשמונה ותשע שנים. "כשהתחילו מהומות בסוחומי, על הים השחור, בין גרוזינים ואבחזים, המשפחה החליטה לעלות ולהתחיל פה חיים חדשים", מספר טורפיאשוילי. "בגיאורגיה אבא שלי היה כירורג שיניים בכיר במשך 22 שנה, הכי טוב בעיר. אמא שלי היתה אחות ועוזרת רופא, ובעצם עזרה לאבא. הם התחתנו בגיל מאוד צעיר, אמא היתה בת 16-15 ואבא בן 22. ולמרות שהתחתנו צעירים, עד היום הם כמו זוג יונים, ובגיאורגיה גדלנו בבית שאבא ואמא תמיד נמצאים בו וכשחוזרים תמיד יש ארוחת ערב. זכינו. אבל איך שעלינו לארץ, החיים של כולם השתנו. מי שהיה רופא הפך למנקה או לסדרן בסופר".

גם ההורים שלך?

"ברור. היה קושי גדול להיקלט, הם לא ידעו עברית ולא אנגלית ופשוט לא הצליחו לעבוד במקצוע".

ממה אבא שלך התפרנס כאן?

"קטיף תפוזים, עבודה במאפייה, במחסן".

מתסכל.

"בטח שמתסכל. עד היום אני זוכר שכשהיינו קטנים בגרוזיה ויצאנו לטייל, כולם היו אומרים לנו 'אתם הילדים של ראובן טורפיאשוילי? אבא שלך הציל אותי'. הוא היה כירורג שהניתוחים שלו הצילו אנשים שהסתבכו עם דלקות בשיניים ותמיד התגאה שאף מטופל לא מת אצלו. לפני חצי שנה, בגיל 73, הוא עבר ניתוח להחלפת שסתום בלב. כשהגיע הזמן להכניס אותו לחדר הניתוח, אני ואחי עמדנו לידו עם הרופאים והצוות שמכין אותו, ואבא שלי אמר להם ברוסית 'תעצרו!' ואז אמר בקול חזק 'אצלי אף פציינט לא מת!' והוריד דמעות".

האחים הגדולים שלך לא נשארו בארץ.

"לאחי הגדול ולאחותי היה יותר קשה, והם עברו לגור במוסקבה ובסנט פטרסבורג. הם היו בגיל שכבר היו צריכים לעבוד ולעשות משהו, ופשוט לא מצאו את עצמם בארץ. אחותי גם התחתנה בגיל צעיר עוד בגרוזיה, כשהיתה בת 16 וחצי, והגיעה לארץ עם בעלה. אחרי שלא הסתדרו הם חזרו למוסקבה".

כולם במשפחה מתחתנים צעירים כל כך?

"היום כבר לא. אבל פעם זה היה גם להתחתן מוקדם, וגם עם מישהו ממוצא גרוזיני. בתוך הקהילה. אבל אשתי, יאנה, למשל, בכלל ממוצא אוקראיני. הכרנו אמנם בגיל 15 אבל התחתנו בגיל 23, אז כבר הרגשתי שאני באיחור גדול", הוא צוחק. "יש לנו חמישה ילדים, הקטנה בת שנה וחצי".

ומה עושים תאומים בני עשרה שמגיעים לארץ חמה וזרה?

"כל מי שעלה לארץ אז עבר תקופה לא פשוטה. ההורים היו במלחמה כל יום כדי לפרנס, לשלם שכירות, בלי עבודה קבועה. כל יום אי־ודאות, כל יום אתה נלחם בשביל להרוויח לאוכל, לשכירות, לחשמל. ואנחנו הילדים בבית ראינו את זה. להתחיל את החיים פה היה כאילו נולדת מחדש.

"כשראינו את כל המצוקה הזאת, איליה ואני התחלנו גם לעבוד. שעתיים בפיצרייה, שעתיים בהובלות, שעתיים בשליחויות, ובחופש הגדול עבדנו בבניין, מעלים למעלה דברים כבדים. בגיל 14 הסתובבנו הרבה ברחוב, עד שחבר הכניס אותנו לראות את מועדון ההיאבקות ברחובות. יצא אלינו המאמן אריאל (לובה) צימקינד, אמר לנו 'פה זה היאבקות, מחר אתם פה'".

והתחלתם להתאבק?

"הספורט נתן לנו ודאות. מקום שנותן ערכים, כי בחוץ אפילו אם אתה ילד טוב, אתה עלול להתגלגל לפשע ולסמים. הספורט היה המקום הבטוח שלנו, עם מאמן חזק שכולם מקשיבים לו וחינוך סובייטי קשה. החברים שלנו שם הם חברים חזקים עם אורח חיים בריא. נכנסנו לזה מאוד חזק, והיינו מתאבקים מאוד טובים. בצבא הייתי ספורטאי מצטיין בהיאבקות, השתתפתי באליפויות עולם, אליפויות אירופה, הייתי בנבחרת ישראל. התחלתי במשקל 69 קילו וסיימתי במשקל של 83 קילו".

פסקה קצרצרה במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" מאוגוסט 1999 מבשרת על "הישג בהיאבקות: חיים טורפיאשוילי מהפועל רחובות סיים במקום השישי באליפות העולם לקדטים עד גיל 17 הנערכת בדנמרק".

הלכתם מכות גם מחוץ למועדון?

"כמעט שלא. בחוץ היינו חלק מחבורת מתאבקים גדולה שפשוט לא התעסקו איתה, וגם אנחנו לא התעסקנו עם אחרים, אחרת המאמן לא היה מכניס אותנו לאימון. בחוץ היה אסור לנו להשתמש בכוח. בכיתה ה', אחרי שעלינו, כל יום אחרי בית הספר היו מחכים בחוץ שה'רוסים' כביכול יצאו כדי להתחיל איתם מכות. קראו לנו 'רוסי מסריח'. אבל ברוך השם היינו חזקים, ובכיתה ז' נהפכנו חברים וזה נרגע. העולים והישראלים השתלבו".

"ואז הסמארטפון תפס תאוצה"

הצורך להתפרנס דחף את חיים למעורבות בעסק הראשון שלו יחד עם אחיו איליה, והם הפכו לשותפים באתר "נארוד", אז פורטל פופולרי לדוברי רוסית בארץ. "זאת היתה בעצם הכניסה שלנו לעולם ההייטק, בלי שום הבנה בתחום", הוא אומר. "השקענו איזה סכום שאספנו והתחלנו לצבור ידע בעולמות המחשבים וההייטק, בלי שאי פעם כתבנו קוד".

מה בעצם עשיתם?

"הבנו את הלוגיקה של מה העולם צריך, ידענו להרכיב צוותים נכונים, להוביל אותם, זה בעצם מה שעשינו. ראינו שיש ביקוש למשחקים, וככה נולד הרצון לעשות משחקים, בלי שידענו איפה ואיך".

כשאיליה היה בן 18 הוא התחתן, ולבני הדודים של אשתו קראו אבי וגבי שלאל, אז רק בני 14 ו־16. "נוצר בינינו קשר ובמשך השנים דיברנו כל הזמן על לעשות משהו יחד בתחום המשחקים. היו לנו מלא פנטזיות לעשות משהו שקשור לסושיאל, אמרנו 'בואו נעשה משחק פוקר יחד', לקחנו השראה מהמשחק זינגה בפייסבוק, וצוות כבר היה לנו מ'נארוד'. היו לנו מתכנתים, גרפיקאים, כל מה שצריך. גבי ואבי למדו מנהל עסקים וכלכלה בבוסטון, וכשהם חזרו התחלנו. היה לנו חשוב לבנות משהו לטווח ארוך, שנוכל להרוויח ממנו בכבוד. היינו בטראומה מלחיות כל יום בדאגה לפרנסה".

פלאריום הוקמה ב־2009 כמפתחת משחקי קז'ואל פשוטים יחסית להעברת זמן בפייסבוק ומול מסך המחשב. היא שחררה את Poker Shark, משחק פוקר שפותח בתוך חודש בלבד כדי להתחרות ב"טקסס הולדם", ועד היום הוא אחד ממשחקי הפוקר הפופולריים ברשתות הרוסיות. אחר כך פיתחה את Farmandia, המקבילה ל"פארמוויל" ההיסטרי של זינגה, שהתפשט גם הוא כאש בשדה קוצים של הרשתות הרוסיות. כבר בשלבים הראשונים היא הפכה רווחית, בזכות תשלומים שגבתה על מוצרים וירטואליים ש"קיצרו דרך" במשחקים.

"בסביבות 2014 ראינו שהסמארטפונים מתחילים לתפוס תאוצה וששוק המובייל הולך להיות גדול", אומר טורפיאשוילי. "זה חייב טכנולוגיה חדשה, ויזואליה חדשה, חוויית משחק חדשה. לקח זמן להבין איך בכלל מעכלים את הדבר הזה. עברנו שנה קשה, כמו כל חברות המשחקים, כי בהתחלה הטכנולוגיות למובייל לא עבדו מספיק טוב ולא כולם ידעו לכתוב להן תוכנה. היה קשה להכשיר אנשים, היו בעיות טכניות במשחקים, לקח זמן עד שבסוף מצאנו טכנולוגיה שהתאימה למובייל".

מתי התרחשה הפריצה?

"משחק האסטרטגיה הראשון שלנו למובייל, 'ויקינגים' (Vikings: War of Clans) יצא ב־2015 ונהפך להצלחה מאוד גדולה. זה קרה אחרי למידה לא קלה, בזמן שהמתחרים שלנו עם המשחקים ברשתות החברתיות נעלמו, כי לא הצליחו לעשות את המעבר למובייל. אנחנו ברוך השם הצלחנו, ומאז יצאו כל המשחקים הבאים. על גבי הטכנולוגיה הזאת העברנו גם משחקים ישנים יותר למובייל, והוצאנו גם את Throne: Kingdom at War, שהוא 'רי־סקין' של הוויקינגים (אותו משחק עם דמויות שונות ובסביבה אחרת). בהמשך הגיעו Soldiers Inc (משחק מלחמה במדינה דמיונית) ו־Raid (משחק תפקידים בעולם פנטזיה) והרבה משחקים אחרים".

בשלב הזה כבר גייסתם כסף?

"גייסנו, אבל לא הרבה. גיגי לוי השקיע מעט והיה שותף אסטרטגי (כדי לאפשר לחברה שיתוף פעולה עם פייסבוק, ד"ב ומ"א). בשלב יותר מאוחר מיכאל מירלשוילי, אבא של אשתו של אחי איליה, נכנס כמשקיע. אבל היינו כבר לא קטנים כשהם נכנסו".

"הכניסה שלנו לעולם ההייטק היתה בלי שום הבנה בתחום. אבל הבנו את הלוגיקה של מה העולם צריך, ידענו להרכיב צוותים וראינו שיש ביקוש למשחקים. ככה נולד הרצון לזה, בלי שידענו איפה ואיך"

"חצי מיליארד דולר, החמצה?"

ב־2017, כשהאחים טורפיאשוילי היו בני 34, הגיע האקזיט. לפלאריום כבר היו מאות מיליוני משתמשים בעולם, והיא נמכרה לאריסטוקרט האוסטרלית, יצרנית מכונות הפוקר הגדולה בעולם. העסקה, חצי מיליארד דולר במזומן, נחשבה אז עסקת ענק פנומנלית.

כשאתה רואה גיוסים והנפקות הייטק היום לפי שוויים מטורפים, כמו של מאנדיי למשל, שעל פי הערכות אתם מוֹכרים פי 6 ממנה והנפיקה לפי שווי של 7 מיליארד דולר, אתה לא מרגיש החמצה?

"אי אפשר להגיד החמצה. לאותו זמן זה היה מדהים, זה היה חלום. לחכות שלוש או חמש שנים זה היה לקחת ריסק. מכלום לצמוח למשהו כזה ענקי זה מספיק גדול".

מה היו השיקולים?

"אתה יודע שהחברה יציבה וברמה גבוהה, אבל גם יודע שלא כל משחק מצליח. אף אחד לא יכול להתחייב שהמשחק הבא יצליח, ואם הוא יהיה של עשרות או מאות מיליוני דולרים. הרי על כל הצלחה אחת יש עשרות כישלונות. לכן גם תמיד עבדנו על פיתוח כמה משחקים במקביל ויש בפלאריום הרבה 'סטודיואים' של פיתוח עם חשיבה שונה. ככה שלחכות עם המכירה זה גם ריסק, וחשבנו אז שאי אפשר לצפות את העתיד ושההצעה שקיבלנו טובה לכולם".

אתם מנסים לבדל את עצמכם, אבל כמו אחרים גם פלאריום היא חלק מתעשייה שבנויה על התמכרות של הצרכנים שלה.

"יש דברים לא בריאים שאפשר להתמכר אליהם. גם באוכל, באלכוהול, אפילו בספורט אתה יכול להביא את עצמך להתקף לב. בניגוד לפורטנייט או למשחקי קונסולות, שדורשים המון זמן משחק, לפעמים גם 12 שעות, המטרה במשחקי האסטרטגיה שלנו היא לא לבזבז לבנאדם שעות מהחיים. אתה יכול להיכנס, לעשות כמה פעולות, להמשיך את היום, לתת לדברים להיבנות ולחזור אחר כך. המטרה היא לא לבזבז לך את הזמן אבל כן לתת לך תחושה של בידור טוב.

"מה ששורט לצעירים את המוח זה פייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם. תפסתי את הבן שלי באמצע האוכל מסתכל במסך, תקוע עם המזלג איזה חמש דקות ולא מכניס לפה. ולצערנו היום המבוגרים, שיושבים עם הטלפון, יותר גרועים מהילדים, רק שאותם אין מי שיעצור".

פלייטיקה הונפקה בתחילת השנה לפי שווי של 11 מיליארד דולר, והיא מעוררת סנטימנט שלילי בגלל שילוב של גיימינג והימורים.

"זה לא לאס וגאס שבן אדם יכול להפסיד את הבית שלו, אז להגיד 'זה לא טוב' אני לא יכול להגיד. אנחנו בחרנו בדרך אחרת בלי לחשוב על השאלה הזאת בכלל. בשוק יש הרבה סגמנטים, ואנחנו רוצים לעשות הכי טוב את מה שאנחנו יודעים לעשות".

בהרבה משחקים של פלייטיקה יש מנגנונים ממכרים של סלוט אחרי סלוט, ששואבים פנימה את השחקנים.

"ועדיין לא שמעתי שמישהו שם הפסיד בית או התגרש מאשתו. עדיין יש שם גבולות. זה סושיאל, זה לא כסף אמיתי וזה הבדל ענקי. זה שואב אותך, אבל אתה לא יכול להפסיד שם הכל".

"ההורים היו במלחמה כל יום כדי לפרנס. בלי עבודה קבועה, באי־ודאות, נלחמו בשביל להרוויח לאוכל, לשכירות, לחשמל. ואנחנו הילדים בבית ראינו את זה. להתחיל את החיים בישראל היה כאילו נולדת מחדש"

"משפחה יחד זה כוח"

אתה ואחיך לא משתייכים לקליקת 8200, לא הגעתם מבתי ספר מקושרים ואין לכם רשת תמיכה מהאקדמיה. אתה מרגיש חריג בקטגוריה שלך?

"לא למדתי באוניברסיטה, לא היה לי זמן, למדתי הכל על הבשר שלי. היתה מצוקה גדולה, היה צריך להתפרנס, ואם אין חוכמת לימוד יש חוכמת חיים. ובכל מקרה גיימינג זאת לא תעשיית הייטק טכנולוגית, הרי לא המצאנו טכנולוגיה. השתמשנו בטכנולוגיות קיימות כדי ליצור תוכן. קצת כמו סרט טוב שאפשר לעשות ממנו ביזנס.

"רוב חברות ההייטק הגדולות שאנחנו מכירים כמו פייסבוק, עליבאבא או אינסטגרם, הן לא חברות של טכנולוגיה אמיתית ולא נבנו עם רקע טכנולוגי של יוצאי 8200. הם פשוט ידעו להמציא מוצר שיכבוש את העולם. אין שם טכנולוגיה מהפכנית כמו שיש בגוגל או באפל".

כל המייסדים בפלאריום הם משפחה בעצם, והשילוב של משפחה ועסקים הוא הרבה פעמים לא פשוט.

"אבל ביחד זה כוח. כל אחד מביא את הידע שלו, ההבנה והגישה שלו, וזה הצליח. כשגדלנו גם פיצלנו כוחות וכל אחד לקח משהו שבו הוא מבין יותר. אבי היה מנכ"ל וזה התאים גם מבחינת האנגלית, גבי היה אחראי לשיווק, ואני ואחי היינו על כל מה שקשור לפרודקט. אבל היינו כל הזמן יחד. היתה לנו אותה מטרה. היו 'טייטלים', אבל בסופו של דבר כולנו היינו אחד".

אתה חש גאווה?

"אני אומר לכולם: אני לא מאחל לכם לעבור את מה שאני עברתי. אני מאחל לכם להגיע למה שהגעתי מ־8200. לי לא היתה אפשרות לטייל או ללמוד. היו חובות, היה צריך לדאוג לאוכל. אבל גם אם היו לך קשיים וגדלת בקושי, אתה יכול להצליח. אותנו זה דחף כל הזמן לחשוב איך לצאת מסיטואציות לא פשוטות".

מה אפשר ללמוד מהסיפור שלך ושל אחיך?

"שהגענו ממקום נמוך וככה למדנו להעריך דברים. ושהדור הצעיר שגדל עכשיו, חשוב שיקבל עצה נכונה. שיכוונו אותו נכון, כי פוטנציאל יש פה".

מה זה אומר "לכוון נכון"?

"יש בארץ דור צעיר שמסיים צבא ומבלבלים אותו ושולחים אותו ללמוד דברים לא שימושיים לחיים. מקצועות כמו עורך דין, כלכלה, ראיית חשבון. מי שהוא רואה חשבון טוב יכול להיות מתכנת טוב. ובזמן שרואה חשבון מרוויח איקס, מתכנת מרוויח 5 איקס ויש ביקוש גדול. לרואי חשבון ולעורכי דין אין עבודה בכלל כי השוק מוצף. ואם אתה מסוגל להיות עורך דין טוב כי יש לך חשיבה עמוקה, אתה יכול להיות 'סצנריסט' (מחבר סצנות) טוב או מעצב משחק טוב. לכל אחד יש איזה חלום שהוא יהיה עורך דין פלילי פרטי שמרוויח מיליונים, אבל בגיל 40 אתה מבין שזה רחוק משם ואז כבר אין מה לעשות.

"היום צריך ללמוד משהו מתחום הרפואה, או משהו שקשור להייטק. לא לטמטם את הדור הצעיר וללמד מקצועות שקל ללמד ולא צריך אותם. יש חוסר גדול של מתכנתים ואנשי טכנולוגיה, אז תלמדו אנשים צעירים מה שבאמת צריך, אל תבלבלו אותם".